אלן גרינספן, מי שכיהן כיו"ר הבנק המרכזי של ארה"ב (הפדרל ריזרב) במשך קרוב לשני עשורים והיה לאחד הכלכלנים המשפיעים ביותר בעידן המודרני, הלך לעולמו בביתו בגיל 100 כתוצאה מסיבוכים של מחלת הפרקינסון.
● הורמוז עדיין משותק? איראן הכריזה על סגירת המצר, אך בארה"ב מכחישים
● מניית אמדוקס צנחה כ-50% מהשיא. ברקע: החשש מ-AI וצמיחה נמוכה
גרינספן ניווט את הכלכלה האמריקאית והעולמית תחת ארבעה נשיאים שונים, מרולנד רייגן ועד ג'ורג' בוש הבן, ושבעה שרי אוצר שונים, בין השנים 1987 ל-2006. הוא נחשב למי שעיצב את הקפיטליזם האמריקאי המודרני, והיה לאחד האנשים החזקים בעולם הפיננסי - כוח עצום שגרר בזמנו את כותרת המגזין Fortune המפורסמת: "בגרינספן אנחנו בוטחים" (In Greenspan We Trust).
אשתו ב-29 השנים האחרונות, כתבת NBC הבכירה אנדראה מיטשל, ספדה לו: "הוא היה ענק שסייע לעצב את הכלכלה האמריקאית במשך עשורים, אך תמיד היה ישר מספיק כדי להכיר בטעויותיו. בשבילי הוא היה בעלי... היה לו 'אופטימיות בלתי רסנת' לבייסבול, טניס, גולף ומוזיקה, במיוחד ג'אז".
מנגן ג'אז ועד לצמרת השלטון
גרינספן נולד ברובע וושינגטון הייטס בניו יורק ב-1926 לאב ברוקר ואם עקרת בית שהתגרשו בילדותו. הוא הפגין כישרון מתמטי מבריק מגיל צעיר, שנולד בכלל מאהבתו הילדותית לסטטיסטיקות של משחקי בייסבול. לפני שפנה לכלכלה, הוא למד בבית הספר הנחשב "ג'וליארד" וניגן בסקסופון ובקלרינט בלהקת ג'אז, לצד ענקים כמו סטס גץ.
בתחילת שנות ה-50 הפך לחלק מהמעגל הקרוב של הסופרת והפילוסופית איין ראנד, שדגלה בשוק חופשי לחלוטין. גרינספן סיפר לימים כי ראנד היא זו שסייעה לו להבין כיצד "פחד, אופוריה והתנהגות עדר משפיעים באופן דרמטי על כלכלות מודרניות". את תוארו השלישי (Ph.D) מאוניברסיטת ניו יורק סיים רק בשנות ה-70; עשורים לאחר מכן גילו עיתונאים את תזת הדוקטורט שלו, ומצאו בה עמדות ליברטריאניות נחרצות לפיהן תפקידו הבלעדי של הפד הוא "להימנע מהדפסת כסף שמלבה בועות פיננסיות".
את דרכו הפוליטית החל כיועץ בקמפיין של ריצ'רד ניקסון ב-1968. בהמשך כיהן כיו"ר מועצת היועצים הכלכליים של הנשיא ג'רלד פורד (1974-1977), שם הוביל מדיניות שהצליחה לחתוך את האינפלציה מ-11% ל-6.5%. באותן שנים, ספג ביקורת ציבורית קשה כשטען כי דווקא ברוקרים בוול סטריט ספגו את פגיעת ההכנסה הקשה ביותר באחוזים במהלך המיתון - אמירה שהייתה מדויקת סטטיסטית אך אטומה ציבורית. בשנות ה-80 אף נקלע למבוכה מקצועית קשה כיועץ פרטי, כשהעניק מכתב המלצה חם לקונגרס עבור מוסד פיננסי כושל (Lincoln Savings & Loan) שקרס זמן קצר לאחר מכן ובעליו נשלח לכלא בגין הונאה. "כמובן שאני מבוך מכך שלא חזיתי את מה שקרה", הודה ב-1989.
ה"קוסם" שזיהה את מהפכת הפריון
גרינספן מונה לראשות הפד על ידי רונלד רייגן ב-1987 ונזרק למים העמוקים כמעט מיד: רק 69 ימים לאחר מינויו, היכה בוול סטריט משבר "יום שני השחור", הצניחה היומית החדה בהיסטוריה של הדאו ג'ונס (22.6%). תגובתו המהירה להזרמת נזילות לשווקים מנעה מיתון עמוק, והולידה את המושג "Greenspan Put", התחושה שהפד תמיד יוריד ריבית כדי להציל את השווקים הפיננסיים ויגן על המשקיעים מפני הפסדים, דבר שגרר בהמשך ביקורת על יצירת "עיוות מוסרי" ועידוד התנהגות סיכונית.
במהלך שנות ה-90, הוא זכה למעמד של "קוסם" ו"רוק סטאר" פיננסי, בעיקר בזכות הבנה מוקדמת וייחודית של השוק: בעוד שמרבית הכלכלנים לחצו עליו להעלות ריבית כדי למנוע אינפלציה כשהמשק צמח, גרינספן זיהה מתוך נתוני מיקרו קטנים כי מהפכת הטכנולוגיה והמחשוב הזניקה באופן חסר תקדים את פריון העבודה (Productivity). הוא הבין שהפריון הגבוה מאפשר לחברות לספוג עלויות שכר בלי לגלגל אותן לצרכן, ובכך אפשר לכלכלה ליהנות מצמיחה אדירה ללא אינפלציה. הוא אף חתום על הנדסת "נחיתה רכה" (Soft Landing) מופתית ב-1995, כשהעלה את הריבית ל-6% ולאחר מכן הוריד אותה שלוש פעמים - מה שהאריך את מחזור הצמיחה מבלי לדרדר את המשק למיתון.
כהונתו הפכה לשנייה באורכה בהיסטוריה של ארה"ב, ותחתיה רשם השוק את אחת מתקופות הגידול היציבות ביותר: מדד ה-S&P 500 כמעט שילש את עצמו, הכלכלה צמחה בקצב שנתי ממוצע של 3.5%, והאבטלה צנחה לשפל היסטורי של 3.8% בשנת 2000. הצלחות אלו ביססו את מעמדו הבלתי מעורער והולידו את עידן "יו"ר הפד הקיסרי" - חברי הוועדה המוניטרית כמעט ולא העזו לחלוק עליו או לאתגר את הטקטיקה שלו.
"ערפול מכוון" והמילים שזעזעו את הבורסות
אחד מסימני ההיכר שלו היה האופן הפתלתל והמעורפל שבו בחר לדבר בקונגרס כדי שלא לזעזע את השווקים, סגנון שזכה לכינוי "גרינשפניזם". הביוגרף בוב וודוורד כתב עליו בשנת 2000: "המשפטים הארוכים והמפותלים שלו נראים כמי שלוקחים בחזרה בסופם את מה שהעניקו בתחילתם, בעודם זורמים לרמות חדשות של חוסר הבנה". לאחר פרישתו, הודה גרינספן בחיוך: "זו שפה של ערפול מכוון... חבר הקונגרס חושב שעניתי לו, וממשיך לשאלה הבאה". עיתונאי ה וושינגטון פוסט כתבו עליו ב-1997: "שני רק לנשיא, אלן גרינספן הוא כנראה האדם החזק ביותר במדינה... באמצעות מספר מילים נבחרות הוא יכול לשלוח לרגע את שוק המניות לגן עדן או לגיהנום".
ואכן, בדצמבר 1996, בעיצומה של בועת הדוט-קום, הוא זעזע את העולם כשטבע את המונח האייקוני ביותר שלו בנאום מתוקשר: "איך נדע מתי 'אופטימיות בלתי רסנת' העלתה באופן מופרז את ערכי הנכסים, אשר לאחר מכן הופכים פגיעים להתכווצויות בלתי צפויות וממושכות?" המשקיעים נבהלו, הבורסות צנחו לזמן קצר, והביטוי הפך לחלק בלתי נפרד מהלקסיקון הפיננסי העולמי כשהבועה אכן התפוצצה כמה שנים מאוחר יותר.
הביקורת: האם הגישה שלו חירבה את ההגנות הפיננסיות?
למרות השנים המפוארות, מורשתו של גרינספן ספגה מכה אנושה פחות משנתיים לאחר פרישתו, עם פרוץ משבר הסאב-פריים ב-2007 וקריסת ליהמן ברדרס ב-2008. מבקרים וכלכלנים רבים טענו כי הגישה הליברטריאנית שלו (Hands-off approach) וחוסר רצונו להטיל רגולציה ממשלתית על שוק הנגזרות הפיננסיות והמשכנתאות, הם אלו שזרעו את הזרעים לאסון הכלכלי הגדול ביותר מאז השפל הגדול. פרוטוקולים מ-2005 חשפו כי הפד זיהה "בועה" בשוק הדיור, אך גרינספן העריך אז בטעות כי "התסיסה בשוק הדיור מרוסנת בשלב זה".
בשנת 2011, ועדת חקירה רשמית של הקונגרס קבעה מפורשות כי המדיניות שגרינספן הוביל, יחד עם שלושה עשורים של דה-רגולציה, "חירבה הגנות מפתח שהיו יכולות למנוע את הקטסטרופה". בסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר Inside Job (2010), הוא אף סומן כאחד האשמים המרכזיים במשבר.
גרינספן ניסה להתגונן ובשנת 2010 פרסם מסמך הגנה בן 63 עמודים בשם The Crisis, שם טען כי הבנקים פשוט לקחו סיכונים מופרזים עם מעט מדי הון עצמי, והדגיש כי זה לא תפקידו של הבנק המרכזי "לפוצץ בועות" באמצעות העלאות ריבית אגרסיביות: "ניתן לרסק כל בועה, אך השגשוג הכלכלי יהיה הקורבן הבלתי נמנע של מהלך כזה". עם זאת, בעדותו המפורסמת בקונגרס באוקטובר 2008, הוא הודה במידה של השפלה עצמית כי האידיאולוגיה הכלכלית שלו הייתה פגומה: "אלו מאיתנו שסמכו על האינטרס העצמי של מוסדות המלווה כדי להגן על הון בעלי המניות - ואני ביניהם - נמצאים במצב של חוסר אמון מזועזע". בעדות אחרת סיכם את הקריירה שלו במשפט: "צדקתי ב-70% מהזמן, אבל טעיתי ב-30% מהזמן".
יחסיו המורכבים עם נשיאי ארה"ב
במהלך השנים פיתח גרינספן מערכות יחסים מרתקות ומורכבות עם מנהיגי המעצמה, עליהם סיפר בזכרונותיו ובספרו "עידן התהפוכות":
על ריצ'רד ניקסון: "היה חכם, אך פרנואיד".
על ג'רלד פורד: "היה אדם נחמד באמת, שלא היה שאפתן באופן חסר רחמים".
על רונלד רייגן: "האמין בלהט, ופעל על פי מספר מצומצם של עקרונות חשובים".
על ג'ורג' בוש האב: מערכת היחסים ביניהם הייתה עכורה במיוחד. בוש האב האשים את גרינספן ישירות בהפסד שלו בבחירות 1992 לקלינטון, וטען כי הפד התמהמה והיה איטי מדי בהורדת הריבית בתחילת המיתון של 1991. בוש אף עיכב את מינויו מחדש של גרינספן באותה תקופה כצעד של "ענישה".
על ביל קלינטון (הדמוקרט): באופן מפתיע, גרינספן הרפובליקני שיבח את המשמעת הפיננסית של קלינטון ואף התבדח כי קלינטון "היה הנשיא הרפובליקני הכי טוב שהיה לנו מזה זמן מה". קלינטון הוקיר לו תודה ומינה אותו לקדנציה שלישית ורביעית.
על ג'ורג' בוש הבן: למרות היריבות עם אביו, בוש הבן מינה אותו לקדנציה חמישית ואחרונה ב-2004. עם זאת, גרינספן ביקר אותו ואת אנשיו קשות באוטוביוגרפיה שלו על כך שלא ריסנו את התקציב: "הם החליפו עקרונות בכוח. הם סיימו בלי אף אחד מהם. הגיע להם להפסיד".
גרינספן, שזכה במהלך חייו בעיטורים הגבוהים ביותר בהם תואר אבירות מהמלכה אליזבת השנייה (2002) ומדליית החירות הנשיאותית בארה"ב (2005), הותיר אחריו מורשת כלכלית עצומה, מרתקת שתוסיף להעסיק את עולם הכלכלה עוד שנים רבות.




















