הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בארה"ב. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.com. בטוויטר @ChananSteinhart
לפני כשבועיים התרחש בניו יורק אירוע פוליטי, שאולי נראה מקומי, אבל עשוי להעיד על שינוי עמוק בפוליטיקה האמריקאית. בבחירות המקדימות למפלגה הדמוקרטית בעיר ניצחו כמעט כל המועמדים מהאגף המאוגד כ"הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה" (DSA) , וזכו לתמיכת ראש העיר זוהרן ממדאני, המזוהה עם הזרם הזה במפלגה. ניצחונות אלה, אף שבבחירות שהובילו אליהם השתתפו כרבע מבעלי זכות ההצבעה בלבד, מסמנים התחזקות משמעותית של האגף השמאלני-הרדיקלי במפלגה. אגף שחרת על דגלו מיסוי דרמטי של בעלי ההון, הרחבה ממשית של מעורבות המדינה בכלכלה, הגדלת שירותי הרווחה ורגולציה אגרסיבית על שוק הדיור והעסקים.
● המומחה שמזהיר: "אנחנו בדרך לשינוי סדרי עולם"
● לא רק אנבידיה: המדד שעלה ב־20% בזכות מרוץ ה־AI
המגמה, שחזרה על עצמה בפריימריז בקולורדו לפני כשבוע, מעידה על מהפכה המתרחשת ובאה. במשך עשרות שנים נתפסה המפלגה הדמוקרטית כמפלגת מרכז-שמאל ליברלית, אך כיום הזרם הסוציאליסטי הולך וגדל, והוא רואה בקפיטליזם האמריקאי את שורש הרע. תומכיו לא חותרים להתאמות במערכת, אלא למהפכה סוציאליסטית של ממש - שינוי מהשורש של המערכת הכלכלית האמריקאית, שלדעתם הפסיקה לעבוד עבור רוב הציבור. אחת הזוכות בפריימריז, שהדיחה חבר קונגרס מכהן המשמש כיו"ר איגוד חברי הקונגרס ההיספאנים, מגלמת היטב מהפכנות זו.
דריאליזה אווילה־שבלייה (32) היא בת של מהגר מהרפובליקה הדומיניקנית. אביה עבד כנהג משאית והיא גדלה בבית מהמעמד הבינוני-נמוך. חרף זאת היא הצליחה לקבל מלגה לתואר ראשון באוניברסיטת קולומביה (שבה שכר הלימוד בלבד לשנה עומד על כ-78 אלף דולר). זה לא גרם לה להעריך את ההזדמנויות שקיבלה באמריקה, להפך. היא השמיעה לא אחת אמירות כמו "אמריקה היא בושה מזוינת" ואף התגאתה שהיא "מנגבת את הידיים בדגל". בתקופת לימודיה בקולומביה ייסדה ארגון שב-2024 פרסם פוסט המצהיר כי הוא "פועל לחיסולה המוחלט של הציוויליזציה המערבית". בשנים האחרונות היא הביעה תמיכה בסגירת רשות ההגירה האמריקאית, סירבה להשיב בראיון לשאלה "האם רוצחים צריכים להישלח לכלא?", והשתתפה בהפגנות תמיכה בחמאס למחרת ה-7 באוקטובר.
צמחו מאותו משבר
במבט ראשון קשה למצוא דמיון בין תנועת מאג"א (Make America Great Again) של הנשיא טראמפ לבין התנועה הסוציאליסטית החדשה של המפלגה הדמוקרטית. האחת, מאג"א, קוראת להפחתת רגולציה, להטלת מכסי יבוא, ללאומיות כלכלית, להחזרת התעשייה לארה"ב ולצמצום דרמטי בגלובליזציה - ומטיחה האשמות במהגרים. השנייה דורשת הרחבת מדינת הרווחה, העלאת מסים, פיקוח ממשלתי על מחירים אך לא על ההגירה, והשקעה מסיבית בתוכניות סוציאליות, ומטיחה האשמות ביהודים.
למרות הפערים, לשתי התנועות יש מכנה משותף מפתיע: שתיהן צמחו מתוך אכזבה עמוקה מהסדר הכלכלי שנבנה בארה"ב מאז שנות התשעים של המאה שעברה. הפתרונות אומנם שונים, אך התחזקות הקצוות הפוליטיים מעידה בבירור על אובדן אמון גובר בשיטה הכלכלית והפוליטית באמריקה.
אך בעוד התנועה המאגא-טראמפיסטית היא בגדול תנועה של המעמד הבינוני-נמוך הלבן, חסר ההשכלה ברובו, שהמליך על עצמו מיליארדר מושחת מניו יורק; התנועה הסוציאליסטית החדשה מאוכלסת במידה רבה על ידי אנשי המעמד הבינוני-גבוה, המרבים ברטוריקה מעמדית, אנטי-אמריקאית ואנטי-קפיטליסטית. רבים ממנהיגיה משכילים ומבתים עשירים.
אין מייצג בולט יותר לאבסורד הזה של "המיליונרים המהפכנים" מאשר חבר הקונגרס הדמוקרטי רו קאנה, בן למהגרים הודים מקליפורניה. זמן קצר לאחר ניצחונות המחנה הפרוגרסיבי בפריימריז בניו יורק, הוא פרסם ברשת אקס הצהרה: "המסר שלנו לאוליגרכים: קדימה בואו נראה אתכם" ("Our message to the oligarchs: bring it on"). אלא שהרטוריקה הזו רק מבליטה גם פרדוקס.
קאנה ממש אינו גיבור מעמד הפועלים. לא רק שהוא מייצג את מחוז הקונגרס מספר 17 בקליפורניה - שתושביו הם בעלי ההכנסה החציונית הגבוהה ביותר למשק בית בארה"ב. אלא שהוא בעצמו, בעל תואר ד"ר למשפטים מאוניברסיטת ייל, מיליונר כבד עם הון המוערך ב-230-300 מיליון דולר, שהופך אותו לעשיר יותר מ-99.98% מאוכלוסיית ארה"ב. הנה כי כן מנפלאות אמריקה החדשה. קומוניסטים מיליונרים ומשכילים, פעמים רבות בני מהגרים, שאמריקה בנדיבותה איפשרה להם להגיע לפסגות - שופעים רטוריקה אנטי-אמריקאית, שמאלנית ונלהבת המיועדת להלהיב את ההמון, בעיקר הצעיר.
השורש טמון בכלכלה
קשה להבין את העלייה של הפופוליזם מימין ומשמאל בלי לבחון את המספרים. ארה"ב היא עדיין הכלכלה הגדולה בעולם, אך היא נשענת על רמות חוב חסרות תקדים. החוב הלאומי הכולל - קרי הממשלתי, העסקי ומשקי הבית - עמד נכון לסוף הרבעון הראשון של השנה על 115.5 טריליון דולר. מתוכם, החוב הפדרלי בלבד כבר עבר רף של 39 טריליון דולר, והוא צפוי לגדול בשנים הקרובות בקצב של 2-3 טריליון דולר בשנה. תחזוקת כל החוב הזה של המשק עומדת על מעל 5 טריליון לשנה, וזאת לפי ריבית ממוצעת צנועה של 4.5% בלבד. כך, כבר היום תשלומי הריבית שהממשלה הפדרלית לבדה משלמת על חובותיה שווים לכ-50% ממה שהיא מוציאה על הוצאותיה "שבשיקול דעת" (Discretionary Spending), שהן כלל הוצאותיה (כולל לביטחון) פחות ההוצאות הקבועות בחוק כמו ביטוח לאומי והביטוח הרפואי מדיקר.
דא עקא, המשק האמריקני מייצר, מעלייה בתפוקה ובצמיחה, כ-1.6 טריליון דולר בשנה בלבד. במילים אחרות, פחות משליש הריבית לבדה. כך שהמקור היחידי לתחזוקת החוב הכולל, שלא לומר מימון הגירעונות החדשים השוטפים, הוא יצור חוב נוסף. ואכן זה גדל בכ-12 טריליון דולר מאז התיישב טראמפ על כסאו בתחילת 2025.
הייצור המסיבי של הכסף בדמות חוב נמשך כבר עשורים, אך הוא הגיע לרמה חדשה מאז הקורונה. מתחילת העשור גדלו חובות המשק האמריקאי בכ-40 טריליון דולר, עלייה של כ-50%. ייצור מסיבי זה של כסף הביא לאינפלציה שאינה נרגעת. מאז המגפה ההיא עומדת האינפלציה השנתית על 4%-5% בממוצע, שהיא גם רמת האינפלציה הרשמית כיום. האינפלציה האמיתית, כפי שהיא משתקפת אצל הצרכנים, נושקת לפחות ל-7%-8% בשנה. אינפלציה זו פוגעת בכל אמריקאי, אך באופן קשה במיוחד בצעירים ובמעמד הבינוני והנמוך.
לא זו אף זו, ייצור הכסף-חוב גם החריף את פערי העושר. התהליך מכונה "אפקט הקנטיליון", על שם בנקאי אירי-צרפתי מהמאה ה-17 שזיהה לראשונה את העובדה כי הדפסת כסף אינה משפיעה באופן שווה על כל חלקי הכלכלה; ייצור כסף לא רק מרושש את העניים, אלא גם גורם להתעשרות המקורבים למבוע הכסף החדש. כך במקביל למצוקת ההתייקרויות, הגיעה אמריקה לשיאים של פערים בחלוקת העושר.
על פי פרסומים של הפדרל רזרב, האחוזון העליון בארה"ב מחזיק 31.7% מהעושר הלאומי נכון לתחילת 2026 - שיא חדש, לעומת 2.5% בלבד שבידי ה-50% התחתונים. במילים אחרות, ישנו יחס עושר של 1:634 בין האחוזון העליון לממוצע 50% האחוזונים התחתונים. זאת לעומת יחס של 1:270 בשנת 1970, לפני תחילת עידן הפיאט.
אלא שזה רק חצי מהסיפור. באמצעות החוב המתרחב, ארה"ב האיצה את הגלובליזציה ואת מיקור החוץ. כך גדל הגירעון במאזן המסחרי מ-271 מיליארד דולר בשנת 1999 לכ-498 מיליארד ב-2010, ואז ל-616 מיליארד דולר ערב הקורונה, ולשיא חדש של 901 מיליארד בשנת 2025, חרף כל המכסים והדיבורים. עם הגידול בגירעון הזה חוסלו מיליוני משרות, בעיקר של מעמד העובדים, שעברו למזרח, סין וייטנאם והודו.
כך, כשאמריקה לכודה בין אינפלציה מכבידה, פערי עושר אדירים, גלובליזציה המייצאת משרות וריבית שאינה יכולה לרדת, נוצרו התנאים לצמיחתה של פוליטיקה חדשה.
במשך עשורים, וביתר שאת מאז הקורונה, המשפחה האמריקאית הממוצעת נאלצה להתמודד עם עלייה חדה במחירי הדיור, הבריאות, ההשכלה והביטוח. במקביל, משרות ייצור איכותיות הוחלפו במשרות שירותים בשכר נמוך יותר, או עברו למדינות בהן עלויות העבודה נמוכות. התוצאה המצטברת היא תחושה גוברת של חוסר ביטחון כלכלי, גם בתקופות שבהן נתוני הצמיחה והבורסה נראים מצוינים.
כך מדד הביטחון הכלכלי של גאלופ (Gallup Economic Confidence Index), המציג את הערכת האמריקאים של מצבם הכלכלי, עמד במאי השנה על מינוס 45. רק פעמיים מאז 1995 היה המדד נמוך מכך, בשיא הקורונה ובמשבר 2008. עינינו הרואות, התוצר הלאומי גדל אך תחושת הביטחון הכלכלי דווקא נשחקת.
ואז הגיעה ה-AI
על רקע תסכול זה, נבחר טראמפ שוב בשנת 2024. נישא על כפי הנפגעים הראשיים, מעמד העובד הלבן ממדינות המרכז. ועתה הגיע הבינה המלאכותית. אם בעשורים הקודמים הגלובליזציה הממומנת בכספי החוב החליפה את המבוגרים בעלי הצווארון הכחול בעובדים זולים יותר בסין, הודו או וייטנאם, הרי שהמהפכה הנוכחית מאיימת להחליף דווקא את הצעירים ולבני הצווארון.
עד לפני שנים ספורות הייתה הנחה כי משרות כמו עורכי דין, מתכנתים, אנליסטים, רואי חשבון וכיו"ב הן מוגנות יחסית. הבינה המלאכותית שינתה גם את זה. המהפכה עדיין בראשיתה, אך קורבנותיה כבר ניכרים. בשנת 2025 פוטרו כתוצאה מהתפתחויות ה-AI כ-100 אלף עובדי טק ברחבי העולם. מתחילת 2026 כבר פוטרו יותר מ־150 אלף, מספר שצפוי להאמיר ל-210 אלף עד סוף השנה. ההערכות לשנת 2027 הן כי חברות הטכנולוגיה יקצצו 420 אלף משרות, כ-64% מהן כתוצאה ישירה של הבינה המלאכותית.
הקיצוצים המסיביים ניכרים בחברות קטנות כגדולות. לאחרונה ענקית התוכנה האמריקאית אורקל, שצמצמה את מצבת עובדיה בכ־21 אלף עובדים, כ-13% מכוח האדם, הבהירה כי הסיבה העיקרית היא טכנולוגית הבינה המלאכותית. אך הבינה אינה מוגבלת לחברות הטכנולוגיה. לפי חברת המחקר פורסטר, האוטומציה הזו תעלים יותר מ-10 מיליון משרות בארה"ב עד 2030.
מצוקה פוגשת פוליטיקה
בכל תקופה של שינויים עמוקים מגיעים הפופוליסטים שמבטיחים פתרונות פלא פשוטים לבעיות סבוכות. לא יפלא כי גם בימין ובשמאל גואה היצע שכזה. בעוד שבימין מציעים חזון של "אמריקה ראשונה" עם מכסים ומלחמות סחר, בשמאל מבטיחים כי מיסוי, רגולציה ופיקוח מחירים יפתרו הכל. אלו גם אלו זקוקים גם לאויב מוחשי. וכך, בעוד שאצל הימין האויב הוא המהגר (עם ארומה גזענית), אצל השמאל האויב של אמריקה הוא ה"ציוני-יהודי" (עם יותר מארומה אנטישמית) בצירוף של האוליגרך האמורפי.
שתי הקבוצות הגדלות והולכות נשענות על אותה תחושת תסכול. ושתיהן מציעות פתרונות פופוליסטים המנותקים לחלוטין מהמציאות ומהקשיים האמיתיים שבפני אמריקה. וכאן גם הבעיה. פושט רגל דה פקטו אינו יכול להרשות לעצמו משחקים בפתרונות מהירים ופופוליסטיים, שכישלונם הידוע מראש רק יחריף את מצבו ויגבה מחיר גבוה יותר בטווח הארוך.
פוליטיקה של הכעס
ככל שהלחץ הכלכלי גובר, כך גדלה אצל ההמון התמיכה במנהיגים הפופוליסטים הללו. כשבני זוג צעירים לא מצליחים לרכוש בית אף ששניהם עובדים במשרה מלאה, קל להבין מדוע מחפשים אשמים. כאשר עובד בן חמישים מגלה שמערכת הבנויה על בינה מלאכותית מסוגלת לבצע חלק גדול מעבודתו, קל להבין מדוע הוא מאבד אמון במערכת. וכשהציבור מרגיש שהמחירים גואים ללא שליטה שעה שהאליטות בוול סטריט, בוושינגטון או בעמק הסיליקון ממשיכות להתעשר - הפופוליזם הופך לאופציה טבעית.
אולי הנקודה החשובה ביותר להבנת אמריקה של 2026 היא זו: הוויכוח כבר אינו רק בין ימין לשמאל, או בין דמוקרטים ורפובליקנים קלאסיים. הוא בין ציבור שמאמין שהמערכות הכלכלית והפוליטית עדיין מסוגלות לייצר הזדמנויות, לבין ציבור שהפסיק להאמין בכך. תהליך זה הביא לעליית קבוצת "מסיבת התה" והטראמפיזם, שהשתלטו כמעט לחלוטין על המפלגה הרפובליקנית, מגרשים ממנה כל רפובליקני קלאסי כמו ליז צ'ייני או סגן הנשיא פנס. עתה נראה כי הוא מגיע למפלגה הדמוקרטית בדמות התנועה הסוציאליסטית של אמריקה, המסמן את טיהורה וההשתלטות עליה כמטרה.
החוב ותוצאותיו, האינפלציה הגואה, התוצאות המתחייבות של מה שנראה ככניעה לאיראן, הבידוד הבינלאומי הגדל של ארה"ב, וההתפשטות המהירה של "אבטלת הבינה המלאכותית" - כל אלה יחד מעצימים עוד יותר את הכוחות הפוליטיים הקיצוניים, משני צדי המפה, ואת המשחק בפתרונות מסוכנים. בכתבה הבאה נבחן כיצד עשויות אלה להשפיע על יכולתה של ארה"ב לממן את חובותיה, על מעמד הדולר ועל הסיכונים במקרה שהאמון במערכת הכלכלית והפוליטית יישחק עוד ועוד.
