מסים תמיד יהיו כלי ליישום מדיניות ואפילו לחינוך האוכלוסייה, לצד המטרה המרכזית שלהם - מילוי הקופה הציבורית. כך כשמדובר בהכבדת נטל המס (סיגריות, משקאות ממותקים, דירה נוספת ועוד), ולא פחות כשמדובר בהקלתו (בחסכונות לטווח ארוך, פטור ממע"מ על פירות וירקות ועוד).
● ההכנסות ממסים קפצו, והגירעון ירד בחודש יוני ל-3.3% מהתוצר
● כמעט כל עסק חמישי בישראל מדווח: נפגענו מצניחת הדולר
הבעיה מתחילה כשהטבות המס נכנסות לסחרור. כמו ב"שוליית הקוסם", בשלב מסוים אף אחד כבר לא שולט במטאטאים. השבוע התריע הכלכלן הראשי באוצר בעקבות מה שקורה בהנחות הארנונה. התסכול הפעם מעוד רפורמה ועוד הקלות שנכנסו לתוקף בשנת 2026. על פניו, השינוי נעשה כדי לתקן עיוותים שנוצרו במהלך השנים, יותר משקל לגודל המשפחה, אבל בפועל הוא הביא ל"הגדלה מאסיבית" של מעגל הזכאים. עוד 100 אלף משקי בית.
בכסף, המודל החדש הוסיף 1.1 מיליארד שקל להיקף ההנחות בארנונה. בסך הכול, הפטורים וההנחות על המס העירוני מתקרבים ל-6 מיליארד שקל, כמעט שליש מהחיוב התיאורטי שמגיע לאנשים בדואר. ובסופו של דבר, מישהו חייב לממן את ההנחות. אם תרצו, אין מנוס מהעלאת המס לפראיירים שמשלמים, ולו בשביל לשמור על אותה רמת שירות שהם מקבלים.
המפלצת שרק גדלה
אבל הברדק הגדול באמת, המפלצת שרק גדלה, הוא בכל הנוגע להטבות המס המקומיות. אם החטא הקדמון הוא שאנחנו ממשיכים לפזר ישובים ללא הגבלה תקציבית, חברתית וסביבתית (יותר מ-1,300 בישראל הקטנה), ה"עבירה" שבעקבותיו היא הסבסוד הנצחי והניסיון היקר למשוך אליהם תושבים באמצעות הטבות מס. 6 ישובים נוספו לישראל ב-2025. מתחילת 2026, הצטרפו עוד 60.
צחוק הגורל, שזהו בנימין נתניהו מודל 2003 שצמצם כשר אוצר את מספר הישובים שמזכים בהטבת מס מ-460 בשנת 2002 ל-165 בלבד שנה לאחר מכן. אותו נתניהו, מודל 2026, עומד בראש ממשלה שבתקופתה הרשימה כבר מתקרבת ל-500 ישובים ברחבי המדינה. אם יותר משליש מהיישובים שלנו צריכים לקבל מסלול עוקף מס הכנסה, משהו פה לגמרי לא נורמלי.
רק לא מזמן הוציא למשל בנק ישראל מחקר, שהתריע במפורש שהמחיר לא שווה את התמורה. "אובדן ההכנסות הכולל בין 2016 ל-2019 כתוצאה מהרחבת הטבות המס לישובים נאמד בכ-1.86 מיליארד שקל, ומספר התושבים מאוכלוסיית היעד שהתווספו לישובים המוטבים החדשים בעקבות ההרחבה נאמד בכ-5,500", כתבו בבנק. חלוקת העלות המצטברת בתוספת התושבים מגלה כי כל תושב חדש עלה לקופת המדינה כ-340 אלף שקל. במקום לשפוך את הכסף כדי להפוך את הפריפריה לאטרקטיבית - בחינוך, בתעסוקה ועוד - משלמים לישראלים כדי שיגיעו לשם.
ובדרך, עושים מכולנו צחוק. התפתלויות משפטיות מביכות, משום שאסור חלילה להצביע על ישוב ספציפי שזכאי להנחות. אז במקום לכתוב באר שבע, המועמדת הטרייה להצטרף לרשימה, נכתב בחוק "יישוב עירוני בעל השפעה מטרופולינית", עם סדרה של החרגות כדי לנטרל ערים מטרופוליניות אחרות. וכדי לאשר מוקדם יותר השנה הטבת מס לנוף הגליל, הוגדרה הטבה ל"ישובים עירוניים מעורבים" (שוב עם החרגות שישאירו רק אותה). ביהודה ושומרון, שם הכניסו 60 ישובים באבחה, הלכו על הגדרת "יישוב שהסעות הילדים הנכנסות והיוצאות ממנו ממוגנות".
אין שום דרך לעצור את החגיגה. פוליטית, זה משתלם. הטבות לאנשי שלומנו תמיד יהיו יותר יעילות מהניסיון לייעל את כלל השוק או לתת קריטריונים רוחביים.
מעבר לכך, זה רק "אובדן הכנסות" - מנגנון פשוט בהרבה מהוצאת כסף מקופת המדינה. למה שהעיניים שלנו יהיו צרות אם זה שלידינו משלם קצת פחות (המשמעות היא כמובן היינו הך). לא בכדי ישראל הפכה עם השנים ל"מדינת הנחות": בארנונה, בתחבורה ציבורית. אי אפשר להחזיר את הג'יני למנורה. במדינת ההנחות, המחיר המלא הוא לכמה פראיירים שנשארו מחוץ למועדון.
היישובים עצמם מלינים
ובהפוך על הפוך, דווקא מאות הישובים שברשימה קרובים לפוצץ את העניין. יתר האנשים אדישים, משלמים מס הכנסה רגיל כגזירת גורל, אבל באותם "ישובים מיוחסים" כבר לא מצליחים להבליג מול הפערים. התחושה הכי יקרה בישראל היא לא לשלם הרבה - היא להרגיש שאתה משלם יותר מכולם.
בצפון הארץ כבר לא מוכנים לשמוח מ-7% הנחה במס ההכנסה בחלק לא מבוטל מהיישובים, בעוד בנגב המערבי מקבלים כולם 20%, ללא קשר לדירוג החברתי־כלכלי. ברור חיל, למשל, המדורג באשכול חברתי־כלכלי 9 ונמצא פחות משעת נסיעה לתל אביב, נהנה מהטבה מקסימלית, שיכולה להפוך לעשרות אלפי שקלים בנטו למשק בית. למה למשל לעומתו, או לעומת 18% בדימונה, שאר ישוב מקבל רק 12%, ומרגליות - ישוב שראה בעיניים מחבלי חיזבאללה - מקבל 14%?
כוכבי השבוע
מצוין: מחליפים כסף ישן - השיטה של משפחת אבו
פנים חדשות במגזר העסקי הם סימן לכלכלה בריאה. יזמים חדשים שיודעים ויכולים ליטול סיכון ולקבל מימון, ועל הדרך מחליפים שמות ותיקים וכסף ישן. השבוע הכתרים נקשרו לצחי אבו, שבתוך שנים ספורות הפך מיזם אשדודי אלמוני לאחד מאנשי העסקים הבולטים פה, לאחר רכישת השליטה בגזית גלוב (ג'י סיטי) של חיים כצמן תמורת 661 מיליון שקל. עוד קודם, בעיצומה של קורונה ב-2020, נכנס אבו לנעלי "טייקון" ותיק אחר, כשרכש את פעילות פי גלילות מיצחק תשובה ב-720 מיליון שקל.
ובעצם את השיטה הוא למד מאביו, שידע לזהות את אנשי העסקים הכי מוכרים וידועים כשהם החליטו או נאלצו למכור. בשנת 2008 האבא יחיאל אבו קנה 1,500 דונם באשדוד ("קבוצת בוני ערים") מנוחי דנקנר ושרי אריסון, אי.די.בי ושיכון ובינוי, תמורת 160 מיליון שקל. השאר היסטוריה, שנכתבת גם כעת על ידי הבן.
בלתי מספיק: רמי לוי יודע למכור גם רחפנים
רמי לוי הוכיח השבוע עד כמה הוא מכונת שיווק ומיתוג, שיכולה למכור לנו כמעט כל דבר באריזה הנכונה ועם מעטפת אטרקטיבית. קאנדו דרונס, חברת הרחפנים שבשליטתו, הנפיקה מניות בבורסה בתל אביב לפי שווי של 102 מיליון שקל. שווי שמגלם 15 שנה של הכנסות לפי דוחות 2025. לוי עצמו השקיע לראשונה בחברה רק בשנת 2022, ברכישת שליש מהמניות תמורת 1.7 מיליון שקל. הוא לא יכול אפילו לחלום על שולי רווח כאלה ברשת הסופרים או בישראייר, שגם בשליטתו.
עם דיבורים גבוהים על "שוק צומח", ו"ביקוש גובר לפתרונות אוויריים חכמים ומבצעיים", חברת הרחפנים גייסה 19 מיליון שקל תמורת 20% מהמניות. זאת, בלי להציג עדיין רווחים (הפסד של כ-12 מיליון בשנה שעברה), תזרים מזומנים שלילי מפעילות שוטפת בסך 2.9 מיליון שקל, ותחת הערת אזהרה של "עסק חי" שצירפו רואי החשבון לדוחותיה הכספיים. שיהיה בהצלחה.
