חילופי המסרים בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין איראן חזרו בימים האחרונים לטונים של איומים - במקום תקיפות. אבל הנזק למעבר ספינות במצר הורמוז כבר נעשה, וצפוי ללוות את מדינות המפרץ עוד זמן רב. מי שבחרה בפתרון אזורי יצירתי לאתגר שער הכניסה למפרץ הפרסי היא איחוד האמירויות, שהשיקה תוכנית להרחבת תשתיות הנמל בפוג'יירה - בניסיון לעקוף את האיום האיראני לטווח הארוך.
● "מה שהיה בהורמוז כבר לא יהיה": מסלולי הנפט שעוקפים את המצר
● פרשת שחיתות מטלטלת את איראן: לאן נעלמו 1.6 מיליארד דולר?
פוג'יירה היא אמירות זעירה: היא משתרעת על כ־2.7% בלבד משטח איחוד האמירויות, וחיים בה כ־2.5% מתושבי המדינה. אלא שלפוג'יירה יש יתרון אסטרטגי שאין לאף אמירות אחרת - היא ממוקמת מחוץ למיצר הורמוז, ומחזיקה כבר כיום בתשתית נמלים טובה. לכן הנשיא מוחמד בן זאיד (MBZ) ואנשיו מזהים בה פוטנציאל גדול.
השקעת ענק
הזרוע האמירותית למהלך היא ענקית הנמלים DP (דובאי פורטס), שחתמה בשבוע שעבר על הסכם ל־50 שנה עם מינהל הנמלים של פוג'יירה לפיתוח שני טרמינלים חדשים. לפי דיווחים, ההשקעה הראשונית של DP בפרויקט מוערכת במאות מיליוני דולרים, אך הסכום הסופי עשוי להיות גבוה אף יותר.
הטרמינל הראשון, אל־רוגליאט, מיועד לטיפול במכולות ובמטענים; השני, דיבה, יתמקד במטען כללי. הגיוון מלמד עד כמה באבו דאבי מוטרדים מהשפעות המצור האיראני על הורמוז - לא רק על יצוא הנפט, שמהווה כ־23% מהתוצר לפי נתונים רשמיים, אלא גם על תחומים נוספים בכלכלה המקומית. זהו גם חלק מהשאיפה הרחבה של נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד, להפחית את התלות במקורות הכנסה מסורתיים.
חברת DP היא נדבך מרכזי בגיוון הכלכלה האמירותית, וגם שחקנית בינלאומית משמעותית. מנתוני לוידס עולה כי ב־2024 דורגה החברה במקום השישי בעולם מבין מפעילות נמלי המכולות, עם טיפול בכ־44.3 מיליון TEUs (מכולות 20 רגל) - כ־4.8% מהתפוקה העולמית.
ב־DP, כמובן, אינם מציינים את איראן כגורם שמניע את המהלך, אלא מדגישים את הפוטנציאל הכלכלי של שני הטרמינלים החדשים. אל־רוגליאט מתוכנן לטפל מדי שנה ב־2.5 מיליון TEUs, לצד 1.7 מיליון טונות מטען כללי ו־190 אלף CEUs (יחידות חישוב לרכבים). הטרמינל בדיבה צפוי לטפל בעד 3.6 מיליון טונות מטען כללי בשנה.
להשוואה, הנמל המרכזי של איחוד האמירויות, ג'בל עלי שבדובאי, ששוכן בתוך מרחב הורמוז, הוא הנמל בעל התפוקה הגבוהה ביותר בעולם מחוץ למזרח הרחוק (סין, סינגפור וקוריאה הדרומית), והתשיעי בעולם בכלל. בימים כתיקונם טיפל ג'בל עלי בכ־15.6 מיליון TEUs כשהקיבולת המרבית שלו מוערכת בכ־19.4 מיליון.
לכן, למרות שהמהלך בפוג'יירה הוא ניסיון ברור של אבו דאבי לגוון את דרכי הייצוא, גם לאחר ההרחבה יהיה מדובר במענה חשוב, אך חלקי בלבד.
מה עם יצוא הנפט?
לפי DP, עם השלמת הפרויקט תגיע התפוקה המרבית הכוללת של החברה בנמלי איחוד האמירויות לכמעט 22 מיליון TEUs, וגם יכולות הטיפול במטען כללי וברכבים צפויות לזנק. באבו דאבי מציבים יעד של השלמת הבנייה בתוך כ־24-30 חודשים, ושני הטרמינלים יחוברו לרשת הלוגיסטיקה היבשתית של DP, שמוכרת בעיקר בזכות ג'בל עלי.
ב־DP נמנעים מלהתייחס במישרין לשאלה הגדולה יותר: יצוא הנפט האמירותי, שנפגע גם הוא קשות.
בשנת 2025 עברו מדי יום במיצר הורמוז כ־2.02 מיליון חביות נפט מאיחוד האמירויות - הכמות השלישית בגודלה אחרי ערב הסעודית (5.43 מיליון חביות ביום) ועיראק (3.32 מיליון), לפי ניתוח המרכז הערבי בוושינגטון לנתוני סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA).
גם במהלך המלחמה, צינור הנפט מאבו דאבי לפוג'יירה אפשר לה להמשיך לייצא כ־1.5-1.8 מיליון חביות ביום - אם כי זו כמות שמוגבלת בנפח הצנרת. ייתכן שעל בסיס טרמינל אל־רוגליאט תבקש אבו דאבי לאפשר יצוא נוסף ישירות אל מחוץ להורמוז.
בסופו של דבר, תשתית יצוא נפט עצמאית לחלוטין ממיצר הורמוז עשויה להציב את איחוד האמירויות בעמדה הטובה ביותר בענף מבין מדינות המפרץ - שכמעט כל הנפט שלהן מיוצא למזרח הרחוק. לשם השוואה, ערב הסעודית, יצואנית הנפט הגדולה בעולם, נהנית מחוף מערבי בים האדום ומצנרת נפט לנמל יאנבו, שמסוגלת להוביל כ־7 מיליון חביות ביום.
אלא שבימים אלה גם היתרון הסעודי מוגבל, בעקבות המצור של המורדים החות'ים בתימן על סעודיה, שכתוצאה ממנו, שרשראות האספקה הסעודיות למזרח הרחוק התארכו בכ־14-28 יום.
לכן תשתית של האמירויות דרך פוג'יירה עשויה להתברר כשח־מט אזורי בענף הנפט המפרצי.
