"מה שהיה בהורמוז כבר לא יהיה": מסלולי הנפט שעוקפים את המצר

מצר הורמוז, שמחבר בין המפרץ הפרסי לבין האוקיינוס ההודי, נושא בשגרה כ־20% מהנפט והגז בעולם. אך לאור חזרת החסימות בידי איראן, והסגר־שכנגד מצד ארה"ב, מדינות המפרץ מתחילות להבין שלא תהיה ברירה אלא לבנות מעקפים שיאפשרו יבוא וייצוא של נפט וסחורות אחרות דרך היבשה.

● זאת המדינה שקובעת את מחירי הנפט
● שאלות ותשובות | מהו הר המכוש, עד כמה קשה לפגוע בו - והאם ניתן בכלל להשמיד אותו?

עסקאות מתחילות להיסגר, בניית פרויקטים קיימים מואצת, אך מספר מדינות במפרץ יתקשו להתרגל לנורמלי החדש. "כולם מבינים שמה שהיה בהורמוז כבר לא יהיה", אומר פרופ' יהושע קרסנה, לשעבר בכיר באחד מארגוני המודיעין והיום מנהל הפורום לשת"פ אזורי במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.

תובלה ימית היא צינור החיים של הסחר הבינ"ל הגלובלי, ויהיה קשה מאוד להחליפו. פרופ' קרסנה מציג זאת בצורה פשוטה: "אוניית המיכליות הגדולה בעולם מחזיקה 25 אלף מיכליות. כמה זה במשאיות? 25 אלף. או אפילו 250 רכבות ענק. המשמעות היא שאין תחליף מלא לשינוע דרך הים, ומדינות המפרץ לא יוכלו לוותר עליו", אך מצד שני "בעבר לא היה שווה להשקיע בחלופות יבשתיות, בשל עלות גבוהה ותועלת קטנה. אבל היום הסיכון עלה לרמה כזאת שההשקעה ביתרות וביכולת עמידה כבר שווה את המחיר".

ד"ר אילן גילדין, מנהל קרן גידור ושותף בקרני פמילי אופיס, מסביר ש"השחקנים בשטח כבר מבינים שהמצב בהורמוז כבר לא זמני. אם זה היה פתיר ברמת החודשים, היו מוצא פלסטרים.

"אבל הם מקדמים בניית תשתיות. זה מלמד שהיתרון האיראני הוא יתרון אסטרטגי, אבל מתבלה. איראן נמצאת כרגע במקסימום שהיא יכולה להשיג בהורמוז. ככל שיעבור הזמן, התלות במצר תלך ותרד כי ימצאו מעקפים. האינטרס של איראן, אם כן, הוא להתחיל גביית כסף מהורמוז במהירות האפשרית, והאינטרס של השאר זה לקדם מעקפים במהירות האפשרית".

איחוד האמירויות מובילה

המדינה שמקדמת הכי הרבה תשתיות מעקף היא איחוד האמירויות. היא נמצאת במקום גאוגרפי ייחודי, ומחזיקה נמל אחד ויחיד מחוץ למצר: פוג'יירה, בקצה המזרחי של המדינה. כבר היום, יש צינור נפט שמוביל ממאגרי הנפט של האמירויות באזורי אבו־דאבי לנמל הייצוא במזרח המדינה. אך הוא מסוגל להוביל 1.8 מיליון חביות ביום בלבד, חצי מיצוא הנפט הרגיל של האמירויות, שעומד על כ־3.5 מיליון חביות ביום בימים כתיקונם. במיוחד לאחר שזו פרשה מקרטל הנפט הבינ"ל OPEC, וצפויה בעתיד להגדיל משמעותית את ההפקה שלה מעבר למכסה שהקרטל קבע עבורה בעבר.

חמור מכך, גם נמל פוג'יירה היה נתון במלחמה להתקפות תדירות מצד איראן נגד תשתיות יצוא הנפט שם.

לכן, איחוד האמירויות יזמה מספר פרויקטים שנועדו להגדיל את יכולת המעקף שלה: במאי האחרון היא הכריזה על התקדמות בהרחבת הצינור המדובר לכ־3.6 מיליון חביות ביום, בעלות של כ־3 מיליארד דולר.

ביוני היא הודיעה על האצה דרמטית בבניית מסילת רכבת לנמל סוחאר בעומאן השכנה, שנמצא רחוק אפילו יותר מהורמוז (וחשוב מכך - במדינה ניטרלית בסכסוך מול איראן), וביום רביעי האחרון, איחוד האמירויות אף הודיעה על בניית שני מסופי מיכליות בנמל פוג'יירה.

שני הפרויקטים האחרונים נובעים מכך שהתלות של האמירויות בהורמוז אינה רק ליצוא נפט, אלא גם ליבוא המצרכים הבסיסיים שנדרשים לקיום מדינה עשירה עם 10 מיליון איש בלב המדבר. "האמירתים רוצים להכפיל את הנמלים מחוץ להורמוז, ועומאן נהייתה מרוויחה גדולה, כי יש להם 4 נמלים מחוץ להורמוז", מסביר פרופ' קרסנה.

סעודיה: צינור מזרח־מערב

סעודיה, יצואנית הנפט הגדולה בעולם היא בין הנפגעות העיקריות מסגירת הורמוז.

קצב ההפקת הנפט שלה צנח מכ־10 מיליון חביות ביום בין החודשים ספטמבר ופברואר לכ־7.7־6.6 מיליון בין החודשים מרץ־יוני.

הנפט שסעודיה מצליחה לייצא, עובר בצינור "מזרח־מערב" שיכול לשאת 7 מיליון חביות נפט ביום מהמפרץ הפרסי לים האדום.

המעקף סייע להכנסות החודשיות מנפט במדינה לרדת ממרץ לאפריל בכ־6.3 מיליארד דולר "בלבד" לכ־18.5 מיליארד דולר.

עם זאת, כדי לספק את לקוחותיה באסיה, היא נדרשת לעבור במצר נוסף - באב אל מנדב, שבין תימן לאפריקה. אלא שהחות'ים בתימן הכריזו על "מצור ימי" על סעודיה, במסגרתו הם מטביעים ספינות שמזוהות עם הממלכה ומנסות לעבור שם. הפתרון האחר, לעקוף את כל אפריקה דרך תעלת סואץ, כבר יוצר פער גדול לעומת הקלות בה ספינות שטו מהמפרץ לאסיה בעבר.

עיראק: מקדמת צינור לסוריה

בקצה המערבי ביותר של המפרץ הפרסי עומדת עיראק. היא מדינה גדולה יותר אך עניה בהרבה, ואין לה קשר יבשתי עם החלק המזרחי של המפרץ מחוץ להורמוז. על כן, היא נאלצה לפנות לכיוון השני, אל עבר הים התיכון. יש כיום צינור אחד עיקרי שמוביל ממצבורי הנפט העיראקיים בכירכוכ לעיר הנמל הטורקיה ג'ייהאן לחופי הים התיכון. זה גם הנמל דרכו ישראל מקבלת את רוב הנפט שלה, שמקורו באזרבייג'ן ובמרכז אסיה.

אך צינור זה לא רק שלא מספיק, ומוביל רק כ־250 אלף חביות ביום (ביחס למיליוני חביות ביום של יצוא דרך המפרץ בעיתות שלום), הוא אפילו לא מחובר למצבורי הנפט של עיראק בדרום המדינה.

על כן, שני פרויקטים חדשים עומדים כעת על השולחן: אחד, שנחתם בהסכם בין עיראק לסוריה בחסות אמריקאית, הוא משיכה של צינור מהעיר חדית'ה במערב עיראק דרך סוריה עד נמל בניאס בחוף הים התיכון, ועלותו המוערכת היא בין 6־8 מיליארד דולר. השני, שהוצע על ידי טורקיה, הוא חיבור של שדות הנפט סביב העיר בצרה בדרום עיראק עד חדית'ה, ומשם הנפט ימשיך אף הוא לג'ייהאן.

מדינות המפרץ שנותרו בחוץ

אך יש מספר מדינות שכרגע שום מעקף לא רלוונטי אליהן. אלו קטר, כוויית, ובחריין. שלושתן מדינות קטנות, שיושבות בעומק המפרץ, ויהיו תלויות לגמרי בצנרת שבהכרח תעבור דרך ערב הסעודית. כוויית לכאורה מועמדת טבעית לחיבור לעיראק ומשם לים התיכון, אך לדברי פרופ' קרסנה "כוויית עדיין לא סומכת על עיראק" מאז הפלישה שלה למדינה ב־1990. מה שמשאיר אותה תלויה לגמרי בחסדים של הענקיות האזוריות איראן וסעודיה.

בכל מקרה, אומר ד"ר גילדין, יש כאן סימן אזהרה בוהק לישראל. "זה מלמד אותנו על התחזקות בריתות אזוריות, וישראל כרגע לא נמצאת בהן. סעודיה וטורקיה מחזקות את שיתוף הפעולה ביניהן, להעביר נפט מערב הסעודית דרך סוריה ומשם לטורקיה ואז לאירופה, מה שרצינו שיהיה פרויקט IMEC, זה פרויקט שנועד לעקוף את זה.

"לצערי, לא נראה שישראל נמצאת באף אחת מהתכניות האלה. שרשראות האנרגיה מתחילות להתעצב, ובאף אחת מהאופציות ישראל היא לא שחקנית".

זאת משום שהתחושה בקרב מדינות האזור היא ש"איראן, ארה"ב וישראל התחילו מערכה בלי לקחת בחשבון את האינטרסים של השחקנים האזוריים. ולכן, לא בטוח כמה אפשר להסתמך עלינו לפרויקטים ארוכי טווח".