מיליוני ישראלים צפויים להשתתף בבחירות ולהכריע מי יהיו חברי הכנסת והממשלה הבאה. אבל מי שנדבק למסכים בניסיון לדעת מעכשיו את התוצאה, צריך להסתפק בתשובות שמבוססות על כמה מאות עד כ־1,000 אזרחים בלבד. אותם אנשים, שנבחרו מתוך כלל האוכלוסייה בשיטות שונות, הופכים בסקרים לנציגים של מיליוני מצביעים - ומספקים את הנתונים שעליהם נבנות כותרות, פרשנויות ותחזיות פוליטיות.
● החור השחור של הסקרים: אף אחד לא יודע מה יעשו מיליון מצביעים
● המשרוקית של גלובס | מהדיפ־פייק ועד להפרות סדר: מה עלול לשבש את הבחירות, ומה הפתרונות?
הנקודה היא שהסקרים אינם שואלים את אותם אנשים. כל מכון בונה מדגם משלו, מנסה להגיע לפלחי אוכלוסייה שונים ומשתמש בשיטות שונות כדי להפוך קבוצה קטנה לתמונה שמייצגת את החברה הישראלית כולה. התוצאה שמתקבלת היא שבאותו שבוע, מכונים שונים עשויים להציג תמונות שונות לחלוטין של מפת המנדטים.
אז עד כמה הסקרים אכן מצליחים לייצג את מיליוני הישראלים שיצביעו בקלפי בעוד כשלושה חודשים, והאם ההבדלים בין הקבוצות שנדגמות יכולים להסביר את הפערים הגדולים בין התוצאות שמציגים הערוצים השונים?
דגש על פרופורציות
באופן מסורתי, בערוצים 12, 13 ו־11 מול הערוצים 14 ו־i24NEWS ניכר שוני בתוצאות הסופיות של כל סקר. כך, בשבועות האחרונים, בעוד שאצל הראשונים הליכוד נע סביב 21-24 מנדטים, וגוש נתניהו מפגר משמעותית - אצל האחרונים הליכוד מגיע ל־27-35 מנדטים, והגוש מוביל בנוחות.
לדברי מומחים, פער כזה - של עשרה מנדטים ויותר בין ערוצים שסוקרים לכאורה את אותו ציבור באותה תקופה בערך - נובע בין היתר ממבנה המדגם של כל ערוץ.
ד"ר מנחם לזר, מנהל מכון לזר מחקרים והסוקר של "מעריב", מסביר כי קודם כול חשוב להפריד בין שני שלבים נפרדים לבניית המדגם - הדגימה עצמה ושיטת האיסוף. "מכוני המחקר בוחנים קבוצה של 500 עד אלף איש, שתהיה מורכבת מתמהיל שמייצג את האוכלוסייה הכללית של מדינת ישראל. כשמדובר בבחירות, כלל האוכלוסייה מגיל 18 ומעלה, יהודים וערבים", הוא מסביר. "צריך שבמאפיינים העיקריים - יחס גברים ונשים, קבוצות גיל, מחוזות ועוד - יהיה תיאום במדגם לפרופורציות באוכלוסייה. הסוקרים גם דוגמים לפי רמת דתיות למשל, אחד המשתנים הכי מכריעים בהתנהגות ההצבעה של הישראלים, אז הם צריכים אחוז חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים שתואם למצב במדינה".
לפיכך, השאלה החשובה היא לא כמה אנשים ענו, אלא עד כמה הם משקפים נכון את כלל הציבור שמבקשים לבדוק.
הציבור שלא עונה
לכך מצטרפת שיטת האיסוף עצמה. סקר טלפוני מגיע לאנשים בדרך אחת, סקר אינטרנטי או פאנל מגיע בדרך אחרת לגמרי, וכל שיטה כזו מחמיצה קהל שונה. סקר מבוסס אינטרנט הוא נוח ומהיר, אבל עלול לפספס מי שפחות פעיל בדיגיטל. סקר טלפוני מגיע לקהל רחב יותר, אבל מתמודד עם שיעורי היענות נמוכים - רבים פשוט לא עונים לשיחה ממספר לא מוכר.
פאנלי האינטרנט, למשל, נוטים לבחון אוכלוסיות צעירות יותר, משכילות יותר וחילוניות יותר - אנשים שחשים בנוח עם טכנולוגיה ובעלי מוכנות למלא שאלונים מקוונים. ומי נשאר בחוץ? קשישים שהאינטרנט זר להם, חלקים ניכרים מהחברה החרדית, שחלקם מהם כלל לא מחזיקים בסמארטפון עם גישה לאינטרנט פתוח. כך ש"ס, לדוגמה, מקבלת באופן כמעט מסורתי יותר מנדטים ביום הבחירות מאשר בסקרים.
גם הציבור הערבי מציב אתגר: פערי שפה, חשדנות כלפי סקרים לא מוכרים ושיעורי היענות נמוכים יותר לטלפון מובילים לא פעם לייצוג חסר או לצורך "לתקן" את התוצאות בשקלול סטטיסטי, שמנחש כמה יפצה על החסר.
מנו גבע, העומד בראש מכון מדגם שעורך את הסקרים עבור חדשות 12, מסביר איך להתמודד עם האתגר הזה. "אפשר לדגום בצורה משולבת, כלומר חלק מהנתונים ניתן לאסוף בטלפון, דרך המוקד הטלפוני ייעודי, וחלק אחר באינטרנט, דרך פאנל אינטרנטי", הוא אומר. "כל פלטפורמה צריכה להתאים לאוכלוסייה שנגישה אליה. החברה החרדית, החברה הערבית והאוכלוסייה המבוגרת יותר במדינה - פחות נגישות לאינטרנט, ואותן עדיף לראיין בטלפון. רק כך ניתן להגיע לכלל החלקים בארץ".
ד"ר לזר נשען יותר על פאנל אינטרנטי, ומסביר למה זה לא בהכרח בעייתי. "פאנל אינטרנטי כולל קהילות של עשרות אלפי אנשים שנרשמים מרצונם להשתתף בסקרים, ונותנים בהצטרפות את המאפיינים הדמוגרפיים שלהם - גיל, מין, אזור מגורים, הכנסה, השכלה ודתיות", הוא אומר. "אני יודע לדגום כמעט אך ורק דרך הפאנל שאני עובד איתו כבר שנים, ולדעת לכסות על הפערים שיש לי באוכלוסיות מסוימות".
על החשש שמי שאין לו גישה לאינטרנט נשאר בחוץ, הוא אומר: "ברוב המקרים, מבוגרים שפחות 'שוחים' באינטרנט גם לא יענו לטלפון מסוקרים. זה נבדק בעולם, ונמצא שזה לא בהכרח מה שקובע. בסופו של דבר, אין מה לעשות, יש אוכלוסיות עם ייצוג חסר בסקרים".
על־מנת לנסות לצמצם את הפערים, הוא מציין שמדי פעם ניתן לערוך בדיקת כיול: "אני עושה השלמות בטלפון לאוכלוסייה החרדית ולאוכלוסייה הערבית, כדי לראות שאני בכיוון הנכון במדגמים".
כל שיטה יוצרת הטיה משלה, מה שתמיד מותיר אי־ודאות. "תמיד יש אנשים שלא עונים, שמסרבים, שקשה להגיע אליהם", מסביר גבע. "אנחנו מתבססים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (כלומר, אם 12% מהאוכלוסייה הם בני 65+ לפי הלשכה, גם במדגם זה יהיה חלקם, ת"ש). ברגע שההתפלגות הזו שווה בין המדגם לאוכלוסייה, אנחנו יכולים להניח שהמדגם מייצג".
מתודולוגיה לכל סוקר
כשמגיעים לשאלת הפער הגדול בין הערוצים, לזר מודה בכנות בגבולות הידע שלו: "כשאני רואה שהליכוד למשל נע בין 20 ל־23 מנדטים בסקרים שונים - מבחינתי כסוקר זו אותה תוצאה. אבל כשמדברים על 10 עד 15 מנדטים לטובת מפלגה מסוימת - אין ספק שהסקר כבר לא מבוסס על אותו מדגם".
לדבריו, ההסבר יכול לנבוע משילוב של גורמים: שיטת דגימה שונה, מתן משקל שונה לקבוצות באוכלוסייה, ואפילו האופן שבו כל מכון מתייחס למתלבטים (נתון שכיום עומד על כ־15% מהנשאלים ברוב הסקרים).
"החברה הערבית מהווה כ־20% מהאוכלוסייה", מדגים לזר. "אתה יכול להגיד - אני אתן להם את מלוא המשקל במדגם, כלומר 20%, ואתה יכול להגיד - זה לא באמת 20% בפועל ביום הבחירות, אז אתן להם משקל של 15% או אפילו 10%. בסופו של דבר, לכל סוקר יש מתודולוגיה משלו, וזה, ככל הנראה, מה שמייצר את ההבדל שאנחנו רואים על המסך".
הרכב המדגם ושיטת האיסוף הם רק חלק מהתמונה, לא ההסבר המלא. ייתכנו גורמים נוספים לפער בין הקבוצות שלא נבדקו כאן. למשל, הבדלים במודל השקלול הסטטיסטי שכל מכון מפעיל לאחר איסוף הנתונים, ניסוח שונה של השאלות או סדר הצגתן, תזמון הסקר ביחס לאירועים פוליטיים באותו שבוע ואפילו זהות קהל הצופים או הגולשים של כל אמצעי תקשורת, במקרה שחלק מהמדגם מגויס דרך האתר או האפליקציה שלו.
