הצרכן הישראלי יודע לעבור חברת סלולר בלי רחמים, לבדוק שלוש או ארבע הצעות לפוליסת הביטוח החדשה על האוטו, וגם לרדוף אחרי מבצעים אטרקטיביים בסופר. הוא יעשה לא מעט כדי לחסוך בכל קנייה כמעט, אבל כשזה מגיע לחשבון הבנק הוא לרוב נתקע ונאלם דום.
● סקר ענק מגלה: אלה 100 המותגים המובילים לשנת 2026
● אייפון ליד העגבניות: מהפכת הלואו־קוסט ששינתה את ערך המותג
רובנו מסרבים לעבור בנק, וחלק גדול מאיתנו גם יורשים אותו מההורים. או כמו שתיאר זאת שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בעצמו בפברואר: "אני בבנק מזרחי כי אבא שלי היה, וסבא שלי שהיה... והבן שלי - ואני משתגע מזה - חגג השבוע גיל 18, שאלתי אותו איפה פתחת חשבון? מזרחי. אני כמעט קפצתי מהגג".
לפי נתונים של בנק ישראל, שיעור הישראלים שעוברים בנק (במסגרת זמן של 3 שנים, כמקובל בבדיקות מקבילות בעולם) עומד על 4% בלבד. נתון נמוך משמעותית מבריטניה (6%) ואירופה (7%), וגם הוא תוצר של רפורמת הניוד בקליק שיצאה לדרך בספטמבר 2021. ערב הרפורמה הנתון הזה עמד על 1.8% בלבד. מרבית הישראלים פותחים חשבון בנק בגיל 18 או קצת לפני ונשארים בו עד לגיל פרישה. הבנקים, מצדם, בונים על כך. מודל ההטבות שלהם נועד לפתות את הישראלי בתחילת דרכו, ולרוב הבנקים יציעו תנאים מופלגים לצעירים מתוך הנחת מוצא שהם כבר לא יעברו לבנק אחר.
אז למה השוואת המחירים, שהפכה לטבע שני כמעט בכל תחום כלכלי אחר בחיינו, נעצרת בדלת הסניף או נכון יותר היום - בכניסה ליישומון הבנק בטלפון החכם? ולמה בעצם דווקא בזירת המסחר בניירות ערך כמו מניות או אגרות חוב, התמונה כן משתנה?
לא כמו לקנות טלוויזיה
מומחים מצביעים על מקור עיקרי אחד: היעדר אוריינות פיננסית. בעוד במדינות כמו פינלנד, בריטניה ודנמרק אוריינות פיננסית היא חלק מתוכנית הלימודים, בישראל זה לא המקרה, מה שגורם לתופעה הבאה: צעירים בעלי אוריינטציה לנושא, לא פעם אלה המגיעים משכבות סוציו־אקונומיות גבוהות, לומדים אותו בעצמם, משווים מחירים, ועוברים בנק במידת הצורך - ואילו דווקא מי שמגיעים מרקע כלכלי חלש יותר, לרוב בקיאים פחות.
"כדי שתרגישי בנוח ללכת ולהתמקח, לברר ולבדוק - את צריכה להבין את השפה ולהכיר את המונחים", אומרת אורלי שדה, דיקנית ופרופ' למימון בבית הספר למנהל עסקים באונ' העברית בירושלים. "אם אין לך אוריינות פיננסית בסיסית, כנראה שזה פשוט לא יקרה".
במחקר מ־2022 שערכה שדה עם חוקרת בנק ישראל ד"ר מאיה ארן רוזן, הן בחנו את סוג האוכלוסייה שנכנס לאתר "הר הכסף" של משרד האוצר, שמאפשר לאתר "כספים אבודים", כמו חשבונות בנק ותוכניות חיסכון למיניהן. "מה שמצאנו", מספרת שדה, "הוא שאנשים בעלי אוריינות פיננסית גבוהה יותר הם אלה שנכנסים ובודקים. אנשים מהפריפריה ובעלי אוריינות פיננסית נמוכה יותר - והשניים בדרך כלל הולכים יחד - נכנסו פחות".
פרופ' גיא הוכמן מבית הספר לפסיכולוגיה באונ' רייכמן, מחדד עוד עניין שנובע מהבעיה שתיארה שדה: "כשאני צריך טלוויזיה - אני 'קונה' טלוויזיה; כשאני צריך הלוואה - אני 'לוקח' או 'מקבל' אותה. למרות שבפועל אנחנו קונים הלוואות ומשלמים עליהן הרבה, אנחנו ניגשים לזה כסיטואציה שונה לגמרי. זה עניין של מיסגור". לתפיסה הזו, אומר הוכמן, מצטרפת גם "תרבות הפראייר": "יש אצלנו ערך גדול ללא להישאר פראיירים".
בנקאי בכיר שעמו שחחנו לטובת הכתבה, המעורה בנושא, מוסיף: "אפשר להגיד שיותר מסובך להבין מה קורה בחשבון הבנק מאשר כמה עולה חבילת גבינה צהובה בסופר. התחושה שלי שזה נכון, שקל יותר להשוות את מחיר הטוסטר מחשבון הבנק, אבל בוא נשאיר את זה במידת צניעות כהנחה".
מספיק "לאיים" שנעבור בנק?
המדינה ניסתה לשבור את הדפוס. ב־2021, כאמור, השיק בנק ישראל את רפורמת "מעבר בקליק", שנועדה לאפשר לכל לקוח לעבור בנק באופן מקוון, מאובטח, ללא עלות ובתוך שבעה ימי עסקים. החשבון הישן אמור להיסגר אוטומטית, ושירות "עקוב אחריי" מבטיח שחיובים וזיכויים ימשיכו להגיע לחשבון החדש. על הנייר, חסם המעבר כמעט הוסר. "בפועל אפשר היום לעבור בנק, ואפילו לא קשה מדי", אומר פרופ' הוכמן, "אבל זה לא מוצג כך".
אבל חלק ניכר מהערך של הרפורמה אינו נמדד במספר העוברים בפועל, אלא בעצם קיומה של האפשרות. כמחצית מהמשיבים לסקר של בנק ישראל הסכימו שעצם היכולת לעבור בקלות עזרה להם לשפר תנאים בבנק הקיים, וניכרה עלייה במספר הלקוחות שהבנק שלהם ניסה לשמר אותם בהצעה משופרת, בין אם בעמלות נמוכות יותר, ריבית טובה יותר על הפיקדונות או אפילו מזומן לחשבון.
נכון להיום, סה"כ, לפי נתוני בנק ישראל 528 אלף לקוחות ישראלים ביקשו לעבור בנק, ואחרי תהליך התמקחות 70% מהם גם עשו זאת. 30% הנותרים הצליחו לשפר את התנאים מול הבנק שלהם. בנוסף, מחקר שפרסם בנק ישראל לקראת סוף מאי, מצא כי רפורמת המעבר מבנק לבנק הובילה לעלייה בניידות בין בנקים, וכי ההשפעה של הרפורמה ניכרה במיוחד בקרב לקוחות צעירים, אמרו מחברי המחקר. "דפוס זה עולה בקנה אחד עם הפחתת חסמי מעבר טכנולוגיים ותפעוליים, שכן סביר שלקוחות צעירים יהיו בעלי נטייה לאמץ בקלות פתרונות דיגיטליים ופחות תלות בקשר אישי עם בנקאי".
בנוסף, הריבית על האוברדרפט, או בשמה המקצועי: מסגרות משיכת יתר, בקרב לקוחות שכן אזרו אומץ והושפעו מהרפורמה - ירדה. כלומר הם הוזילו את תשלום הריבית לבנק על המינוס. ההשפעה של הגברת התחרות הייתה גם בקרב לקוחות שלא עברו בפועל בין בנקים, דבר המרמז, לפי החוקרים, "כי עצם האפשרות לעבור בנק הגבירה את הלחץ התחרותי במערכת". ועדיין שיעור העוברים מזערי.
הכירו את "אפקט היען"
אם יש מקום אחד שבו ההיגיון הכלכלי זועק להשוואה, זה הריבית על הפיקדונות. חצי טריליון שקל שוכב בחשבונות העו"ש כמזומן או בפקדונות נושאי ריבית אפסית, ונשחק בשקט מול האינפלציה. הבנקאי עימו שוחחנו לא רואה בתופעה בעיה. "משק בית משלם לרוב 10־20 שקל בחודש עבור שירותי חשבון העו"ש. כמחצית מהאוכלוסייה גם לא משלמת בכלל עמלות עו"ש בשל זכות להטבות כאלה או אחרות. אם הייתי אומר לבן שלי תבחר אם לשפר את עמלות העו"ש שלך או הפנסיה? אני חושב שהוא היה הולך על הפנסיה משום ששם הכסף הגדול".
אלא שבכל הנוגע לקרנות פנסיה, בתדפיסים הרבעוניים אנו רואים מיד כמה דמי ניהול אנחנו משלמים בהשוואה לממוצע. לכן, מחדד הוכמן, אם עיקרון זה היה קיים בבנקאות - היה לכולנו קל יותר לערוך השוואה. "אנחנו שופטים כל דבר באופן יחסי, אף פעם לא באופן מוחלט", אומר הוכמן. "לכן אם בבנק אומרים לי 'אתה משלם על ההלוואה ריבית פריים פלוס 1.2%', אין לי בהכרח מושג מה זה אומר ביחס לאחרים. אילו היה בבנקים בנצ'מרק ברור כמו בפנסיה, יותר אנשים היו מתחילים לפעול".
סיבה נוספת שיכולה להסביר את היעדר האקטיביות של הישראלים בתחום הפיננסים והבנקאות היא חשש פסיכולוגי. "יש אנשים שעצם ההתמודדות עם הסוגייה הכלכלית מלחיצה אותם, ולכן הם יעדיפו לא להתמודד כלל", אומרת שדה. "ב־2006 כתבתי עם הכלכלן פרופ' דני גלאי מחקר שנקרא 'אפקט היען'. הוא מדבר על כך שאנשים שנמצאים ברמת סיכון כלכלי גבוהה, או שחוששים לקבל בשורות רעות, מעדיפים לטמון את הראש בחול".
בנוסף, בישראל הבנק נתפס כמקום שבו מתנהלים העו"ש, ההלוואות, המשכנתה והחיסכון תחת קורת גג אחת. בחו"ל, כפי שמסביר יוסי וייס, מנהל תחום הבנקאות הפרטית בבנק הבינלאומי, השוק מפוצל בין בנקי השקעה לאלו שמתמחים באשראי - ולכן ממילא ללקוח יש כמה חשבונות. בישראל אין סיבה מובנית כזו להחזיק יותר מחשבון אחד.
המקום שבו השינוי לגמרי קורה
המקום שבו ההשוואה של הצרכן כן עובדת הוא במסחר בניירות ערך. שם נפתחה בשנים האחרונות תחרות אמיתית, ובמרכזה בתי ההשקעות. הפערים בעלויות חדים. בדמי הניהול על תיק ניירות ערך גובים בתי ההשקעות שיעורים שיכולים להגיע גם לעמלה אפסית בשנה מגובה התיק, מול 0.4% עד 2% בשנה בבנקים. גם בעמלות הקנייה והמכירה הפער משמעותי לטובת בתי ההשקעות. התוצאה היא שאם עד לפני כשש שנים כ־94% מחשבונות המסחר התנהלו בבנקים, בשנתיים האחרונות כמחצית מחשבונות המסחר בתחום נפתחים בבתי ההשקעות הפרטיים והבנקים איבדו את הדומיננטיות.
למה כשזה נוגע למסחר בבורסה הישראלים כן משווים מחירים אבל לא כשזה נוגע לעו"ש? סיבה ראשונה יכולה להיות פערי המחירים. בעו"ש הפערים הרבה יותר נמוכים שכן מדובר באותה תעשייה - בנק מול בנק. מנגד, במסחר בשוק ההון השוני במודל הכלכלי בין הגופים מאפשר טווח רחב של אפשרויות הצעת ערך. בנוסף, בשנים האחרונות חל גידול של משפיעני רשת בתחום, ושיעור המשקיעים הצעירים - האוכלוסייה שגם בבנקים נמצאה ככזו שמשווה מחירים - הולך וגדל.
כתוצאה מכך, כפי שמתאר תומר ורון, מחבר "ככה לוקחים משכנתא" והיועץ הפיננסי של רייזאפ, הבנקים החלו להציע הטבות שלא ניתנו בעבר - פשוט מפני שהזיזו להם את הגבינה. כוח המיקוח של הלקוח, הוא מדגיש, אינו נובע מעצם פתיחת חשבון נוסף, אלא מקיומה של תחרות של ממש.
עבור שדה, דווקא הזירה הזו ממחישה את הקשר בין ידע לעצמאות. "ככל שיש לך אוכלוסייה בעלת מידע רב, היא יכולה לפעול בעצמה", היא אומרת - בדיוק מה שקורה כשמשקיעים פותחים חשבון מסחר עצמאי במקום להישען על הבנקאי.
