אלה אלקלעי, יו"ר IBI קרנות נאמנות, היום ניהנה מהקילומטרז' הרב שיש לך בשוק ההון הישראלי כדי לדבר על פנסיה. נתחיל בשאלת האמון. האם אנחנו יכולים לסמוך על הפנסיה שלנו, האם היא תהיה שם ביום שבו נזדקק לה?
"ככל שאת סומכת על מדינת ישראל שתהיה כאן, כנראה גם הפנסיות שלנו יהיו כאן. אחד הדברים שהמדינה עשתה במסגרת הרפורמות בשוק ההון, כמו חוק פנסיה חובה ורפורמת בכר בשנים 2008-2004, הוא לבנות סביבה רגולטורית שאפשרה לגופים המתמחים בניהול חיסכון ארוך־טווח - לשגשג (המוסדיים - ה"ו). התוצאה היא שהפנסיות שלנו מנוהלות כיום בידי גופים גדולים ויציבים.
"יש גם רמת שקיפות גבוהה, בזכות אתר גמל נט, שבו מרוכזים הביצועים של מוצרים פנסיוניים ואחרים, וכן מנגנון פיקוח כמו רשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון - שילוב ששומר על יציבות הפנסיה. אגב, לאור חוק פנסיה חובה לתיק הפנסיוני הכללי במדינת ישראל נוספו כ־10 מיליארד שקל בכל חודש, זה הרבה מאוד כסף. במרבית העולם אין פנסיה חובה. לכן אני חושבת שהמנגנון במדינת ישראל בריא ויציב מאוד".
● טיפים לפנסיה - שיחסכו לכם עשרות אלפי שקלים
● הצוללת | המנהלת שממיינת מועמדים 30 שנה: זה יהיה האקס פקטור בראיונות עבודה בעתיד
השאלה היא אם הסכום שייצבר בקרן צפוי להספיק לנו.
"לצערנו, אין לנו יכולת חיזוי. אנחנו לא יכולים להעריך היום בכמה יעלה יוקר המחיה, אם נוכל לחסוך כל חיינו, ואם יהיו תקופות שבהן לא נעבוד ונצרוך את החסכונות שכבר בנינו. לכן חשוב לייצר כרית ביטחון רחבה. בה בעת אנחנו חיים בעידן של צרכנות מוגברת, שבו קשה לנו לדחות סיפוקים ולהגיד לעצמנו 'עדיף לי לשים בצד, לפנסיה, במקום לצרוך'.
"אחד היתרונות החשובים בפנסיה, שרובנו לא נותנים לו משקל מספק, הוא הריבית דריבית. במידה מסוימת זה מנגנון שבו זמן מפצה על כמות. כלומר, ככל שאנחנו מתחילות לחסוך בגיל צעיר יותר ושומרות על רציפות השקעתית, כך גם בסכומים לא גדולים שמופרשים היום - בדחיפת התשואה של שוק ההון - תהיה לנו פנסיה. כדי להגיע לשם צריך להשקיע לאורך עשרות שנים. אחרת הפנסיה שלי תהיה כנראה די עגומה".
יש כלל־אצבע לכמה כסף נדרש בפרישה? אני מכירה כלל שלפיו נדרשים 3-2 מיליון שקל כחיסכון, שנצבר עד גיל פרישה, כדי לקבל קצבה של כ־10,000 שקל בחודש.
"יש כלל־אצבע, שאני לא בטוחה שהוא מספק, שלפיו בשלב שבו נצא לפנסיה נצרוך פחות מאשר בהווה, ולכן מספיקים 75% מההכנסה הפנויה שיש לנו היום. אבל בעידן שבו פנסיונרים נוסעים לטייל בעולם ורוצים לגור בלב תל אביב וליהנות מתרבות ואמנות - לא בטוח שזה נכון. רוב בני ה־40 היום כנראה יחיו הרבה מעבר לגיל 80. אולי הם יעבדו יותר שנים ויהיו להם יותר שנים לחסוך, אבל עדיין יש הרבה משתנים של אי־ודאות - מה יהיה יוקר המחיה בעוד 40 שנה למשל - וזה מותיר סימן שאלה גדול".
"פגעו במי שפשע לפגוע בו"
האמון שלנו ברגולטור נסדק בשנים האחרונות, בין היתר לנוכח פרשת סלייס, שבה נעלמו כ־900 מיליון שקל מכספי החיסכון הפנסיוני של אלפי אנשים, רבים מהם קשישים וכאלה שהגיעו משכבות חלשות. רק השבוע דחה ביהמ"ש הסדר עם חלק מהעמיתים. סלייס הייתה, למעשה, בעלת רישיון לעסוק בקופות בניהול אישי. הבעיה הייתה באופן שבו אותם אנשים פותו להעביר את כל חסכונותיהם לאפיקים מסוכנים.
"חוץ מזה שזה מאוד מאוד עצוב, אני חושבת שהעיקרון שעמד בבסיס ההקמה של סלייס הוא טוב. המציאות שבה הפנסיה שלנו מנוהלת בידי גופים גדולים מאוד מוסיפה יציבות, אבל לא מוסיפה גיוון ועניין. אם בכל זאת אנשים רוצים להשתולל יותר עם כספי הפנסיה שלהם, זה לא רעיון רע שיהיו להם אפשרויות כאלה".
תסבירי למה הכוונה.
"מה שרצו לעשות שם הוא לאפשר מסלולי פנסיה בניהול עצמי - שאדם יוכל לבנות תמהיל שונה מהמסלולים הבסיסיים שהרגולציה מאפשרת. חשבי על זה כעל שוק של גלידריות שאת יכולה לקנות בו וניל, שוקולד ואולי תות, ופתאום את יכולה גם לקנות רום־צימוקים. מה שהוציא את זה משליטה, ואני מקווה שיטופל, הוא מבנה התמריצים של סוכני הביטוח".
מהו מודל התמריצים הזה?
"הסוכנים בישראל מתוגמלים על העברת לקוחות בין יצרנים, למשל מחברת ביטוח אחת לאחרת. נוסף על כך, אם הלקוח שלהם נוטל הלוואה על חשבון הפנסיה שלו, הוא כבול לאותה חברה עד לפירעון ההלוואה. שני המנגנונים האלה גרמו לכך שבמקום שהסוכנים שעבדו עם סלייס יפנו לאנשים בעלי הון והשכלה פיננסית, הם פנו לאנשים שהם 180 מעלות מההגדרה הזאת. הם גם היו נעדרי השכלה פיננסית וגם נזקקו להלוואה. כלומר, במקום לפנות למה שמכונה לקוח כשיר, מי שיש לו 10 מיליון שקל נזילים, בלי הפנסיה ובלי הדירה, הם פנו לאנשים שאין להם כלום. הם פגעו באנשים שזה פשע לפגוע בהם".
אלה לא רק התמריצים שהיו בעייתיים, אלא גם כנראה דיווח כוזב מטעם סלייס לרגולטור, ובכלל מעט מדי רגולציה בעולם הקרנות בניהול אישי - מה שעכשיו עשוי להשתנות. עד כמה לדעתך הפרשה הזאת פגעה באמון שיש לאנשים במדינה וברגולטור?
"הפרשה הזאת חידדה בפני כולנו שבשום מצב אין מקום לאמון עיוור - לא ברגולציה, לא בחברות ולא בסוכנים - וטוב שנעשה שיעורי בית. להסיר לגמרי אחריות מעצמנו זה לא ממש בריא. מנגנוני הבדיקה שלנו היום מגוונים ורחבים. יש קבוצות בפייסבוק של עמיתים שאין להם אינטרס כלכלי. אפשר גם להיכנס לאתרים כמו גמל נט, שם רואים את ההיסטוריה של המוצרים השונים, ואפשר לקרוא בשלל מקומות על הדוחות הכספיים ולקבל מידע על היציבות הפיננסית של החברה, מיהם הבעלים ומי יושב בדירקטוריונים".
"להפריש קבוע דווקא בכאוס"
נעבור לדבר על קבוצה שעלולה להגיע לפנסיה נמוכה עד אפסית - עצמאים. למרות שהם מחויבים בחיסכון לפנסיה מאז 2017, הם ממעטים לעשות זאת.
"נכון. יש לא מעט עצמאים בלי כרית ביטחון מספקת לפנסיה. לעצמאים קטנים זה עוד יותר קריטי, כי מנגנון הריבית דריבית שמגולם בפנסיה יכול לאפשר גם לחיסכון קטן להפוך למשמעותי לאורך שנים. כמו כן, הכסף הפנסיוני מוגן מפני עיקולים וחובות עסקיים, בניגוד לנכסי החברה. בתוך הכאוס של החיים לייצר הפרשה קבועה - שתהיה הכסף האחרון שנוגעים בו - זה משהו שיכול לשפר את היציבות הפיננסית".
ובואי נדבר על קבוצה פגיעה נוספת - קשישים. את מאמינה במנטרה של "דירה לכל קשיש". למה הכוונה?
"אם אין לנו מקורות הכנסה מלבד הפנסיה, ולא ברור לנו מה יהיה יוקר המחיה בנקודת הזמן שבה נצא לפנסיה - כמה כסף נצטרך לתרופות, לטיפולים ולמזון - העוגן הזה, שלפחות יש לנו איפה לחיות, הוא קריטי. אם מהקצבה הפנסיונית אני צריכה לשלם גם שכירות, עלול להישאר לי מעט מאוד.
"עצמאים בפרט - אם אין להם כרית פנסיונית או נדל"ן, ממה הם יחיו כשיפסיקו להתפרנס? קצבת הזקנה של הביטוח הלאומי היא אמנם אוניברסלית, אבל דלה: 2,500-2,400 שקל בחודש. מדינת ישראל צריכה לחשוב מחדש איך היא מפתחת את שוק הנדל"ן ולייצר פתרונות הולמים לשכבת האוכלוסייה הזאת".
מה המשמעות לאנשים צעירים שחושבים על העתיד?
"כל אחד וההחלטות שלו, אבל המחשבה שכדאי שיהיה עוגן של דירה היא לא מופרכת. זה לא שבהכרח צריך לקנות דירה בגיל 20, אפשר לבנות תיק השקעות שהייעוד שלו הוא בסופו של דבר לקנות דירה - כשיודעים איפה רוצים לחיות. אם הרגולציה תשתנה ותהיה אופציה אמיתית לשכירות ארוכת־טווח, אולי לא יהיה צורך לקנות. אבל לייצר את האפשרות לכך, אם ההכנסה הפנויה מאפשרת, זה רעיון לא רע".
