אדם נוסע במונית והיא לפתע סוטה ממסלולה, נערה חוששת להתהלך לבד בשעה מאוחרת או שבדלת מצלצל שליח למרות שלא הזמנתם דבר. תחושת חוסר הביטחון שמתעוררת במצבים כאלה לא תמיד מצדיקה פנייה למוקד המשטרה - וכלל לא בטוח ששיחה כזו תניב תוצאות. באזורים האפורים הללו דורון קמפל רוצה שיעזרו לכם המאבטחים של "בונד" (Bond), חברת אבטחה דיגיטלית שפעלה עד כה יחסית מתחת לרדאר התקשורתי.
● מיזוג שלא הבשיל, עסקה שנכשלה ומוות טרגי: מה קרה לעונות וג'אמפ?
● "אל תבנו על הירושה": הד"ר מהרווארד שמנפצת כל מה שידעתם על הפנסיה
● הרופא שפיקד על פינוי הפצועים מהמרמרה - והפך בית חולים בינוני לגדול
● הסומלייה ובקבוק הבורגון בשווי 36 אלף דולר שנעלם
קמפל הוא יזם סדרתי שהקים ומכר בכ-820 מיליון דולר שתי חברות בתחום טכנולוגיות האחסון. הוא גם סגן מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, הוא השתתף במבצעים חשאים במדינות אויב, על אחד מהם קיבל את צל"ש הרמטכ"ל, לחם במלחמת לבנון הראשונה והוביל צוות בלחימה בפיגוע בקו 300. קמפל גם פיקד על הכוח באסון צאלים ב' - בו נהרגו חמישה חיילים, בתרגיל שנערך ב-1992 כחלק מתוכנית לחיסול נשיא עיראק דאז סדאם חוסיין. שנתיים לאחר מכן נסע ללימודי מנהל עסקים בהרווארד ומאז פעילותו העסקית הייתה מבוססת בארה"ב.
את בונד הקים ב-2017, לאחר שמכר את הסטארט-אפ סימפליויטי ל־HP ב־650 מיליון דולר (ועוד קודם לכן את דיליג'נט ב-170 מיליון דולר ל-IBM ב-2008). החברה גייסה 100 מיליון דולר, מגלגלת לפי הערכות עשרות מיליוני דולרים, ומאבטחת מיליוני עובדים בחברות כמו אפל, וולמארט ונייקי ועוד מספר רשויות מקומיות בארה"ב ושורת ערים בעולם. זאת, באמצעות אפליקציה שבזמן חירום מאפשרת למשתמש להעלות על המסך מעין מאבטח דיגיטלי אישי, לבוש בעניבה ובטון סמכותי. הם יודעים להרגיע, להרתיע וגם ליצור קשר עם המשטרה וכבר הוכיחו את עצמם בהברחת שודדים, אנסים ומטרידנים.
קמפל שחזר לכור מחצבתו, השוק הביטחוני, רוצה עכשיו להשלים את עבודתה של המשטרה בשמירה על תחושת הביטחון של הישראלים. בונד, שהחלה לפעול בישראל לפני 7 באוקטובר ושמרה מאז על אש נמוכה, שמה כעת את כוונת השיווק ביתר שאת על הערים בישראל. כך, קמפל, שב־20 השנים האחרונות ראה מבפנים בעיקר את משרדיהם המעוצבים של מנהלים בכירים בעמק הסיליקון, מכתת רגליו לפתח תקוה לפגישה עם ראש העיר רמי גרינברג, מצפין לחיפה לפגישה עם סגן ראש העיר סביון, ועולה לירושלים כדי לבדוק עם מנהל אגף החירום שהכל מתנהל כשורה.
"מצבן של המשטרות בעולם החמיר אחרי הקורונה", אומר קמפל בראיון בלעדי לגלובס. "הן לא מסוגלות למלא את המכסות - אין להן מספיק אנשים שיענו לטלפונים או שיסכימו להיות שוטרים שיצאו לשטח. בינתיים, יש ערים שמחליטות להפחית את תקציבי המשטרה והתושבים שלהן משלמים את המחיר".
את הפשע המשתולל בישראל, שבה מספר מקרי הרצח זינק בבת אחת מכ-150 בשנים 2022-2020 לכ-300 בשנים 2025-2023 - הוא רואה כחלק מתופעה גלובלית: "הסטטיסטיקה דומה בכל מדינות העולם המפותח. 88% מהנשים בצרפת מעידות על כך שהן מרגישות לא בטוחות ללכת לבד ברחוב. בישראל יש שונות דמוגרפית גדולה, באירופה מדברים על הגירה, אבל שיעור מקרי האונס דומה. היסטורית, המשטרה ממשיכה לפתור יותר בעיות עם אותם האמצעים".
"מבריחים את התוקפים"
"מה שחסר לנו הוא מעין גלאי עשן", אומר קמפל. "משהו שמבחין שיש בעיה במהירות ומפעיל ספרינקלרים, כי צריך יכולת להרתיע פושעים בתוך חמש שניות, ואת זה גם המשטרה הטובה בעולם לא תוכל לעשות. עד שהמשטרה תגיע למקום יחלפו אולי ארבע או חמש דקות - מספיק זמן כדי לבצע חטיפה או רצח אפילו פעמיים או שלוש".
קמפל מעוניין לבצע את מה שהמשטרה מתקשה לעשות כיום: לגלות את המקרים עוד לפני שהם מתרחשים, להתריע ולהזעיק עזרה בזמן אמת. וכדי לעשות זאת ביעילות, הוא טוען, חייבים להסתייע באזרחים - ליתר דיוק במכשירי הטלפון שלהם - ובאמצעים מעולמות הבינה המלאכותית.
את האפליקציה של קמפל רוכשים לרוב מעסיקים עבור עובדים, או ראשי ערים עבור תושבים, אבל גם אזרחים פרטיים. לדבריו, היא טיפלה עד היום ב-1.5 מיליון אירועים עליהם התריעו המשתמשים, מתוכם כ-10,000 אירועי חירום אמיתיים שכללו במקרים רבים גם הצלת חיים. אם מדובר בחשש לפשע, נציגי בונד מדווחים למשטרה בקו חם. "בגלל שאנחנו יודעים לדבר עם המשטרה המקומית בצורה הכי אפקטיבית, אנחנו חוסכים להם בממוצע שלוש דקות של בדיקת אמינות הקריאה - כלומר מסננים להם את הרעשים", אומר קמפל. "כך שאנחנו ביחסים טובים איתם וכשהם מקבלים מאיתנו פנייה, היא יוצאת לדרך במהירות".
לרוב מדובר באחת משתי דרכי פעולה: בראשונה, משתמש או משתמשת, שמרגישים שלא בנוח, מעלים תוך 5 שניות נציג אנושי לשיחת וידאו. הנציגים, תמיד לבושים בז'קט ועניבה ועל ראשם אוזניות, מאומנים בניהול שיחה מותאמת למצב. במקרה שחוסר הנוחות הופך למציאות, ומופיע אדם מטריד, הנציגים גם יודעים להיות תקיפים, להודיע לו שהוא מצולם ולהרחיק אותו במהירות.
"ברוב המקרים אנחנו יודעים שהתוקף הוא גבר, אופורטוניסט שרוצה לשרוד ולחזור לחייו מבלי להתגלות. זה אומר שהוא לא רוצה מצלמות ולא עדי ראייה. מי שרואה את הנציג שלנו מבין שהוא אמפתי - אבל הוא גם יודע לדבר ביזנס וכשצריך, הוא יודע להבריח את התוקפים".
בדרך הפעולה השנייה המשתמש יכול להתריע בפני המוקד על תוקף אפשרי - באמצעים סמויים. הוא מניח את האגודל על מסך מיוחד באפליקציה ואם הלחיצה מתנתקת - בתוך חמש שניות עולה נציג שמנסה לסייע.
הטכנולוגיה גם יודעת להתחבר למסלולי הליכה או נסיעה ולהתריע כשקיימת סטייה. קמפל מספר על מקרה מסוג זה שאירע לאחרונה לנוסעת באחת מאפליקציות המוניות בניו יורק: " הבינה המלאכותית זיהתה שמשהו לא בסדר ומיד סוכן יצר קשר. הנהג, ששם לב שהיא מדברת עם מישהו בשיחה, ושואלת האם הוא נוסע בכיוון הנכון - מיד חזר לסורו".
רצח זלקה והלקוחה הראשונה
רצח הנער ימנו בנימין זלקה בסניף של פיצריה בפתח תקווה בחודש אפריל זעזע את המדינה כולה. חבורת נערים נטלה את חייו של נער צעיר ברחוב לעיני כל. המקרה היה אחד מהטריגרים שהביאו את ראש העיר רמי גרינברג לממן את התקנת בונד על הטלפונים החכמים של כמעט 300 אלף תושבי העיר.
בשלב זה מדובר בסיפור הצלחה בעיר שהייתה ללקוחה הגדולה הראשונה של בונד בישראל: בעוד שאפליקציה סטנדרטית זוכה לשיעור הורדה של 5% מקרב האנשים שנחשפים אליה, בפתח תקוה 60% ממי שנחשפו אליה הורידו אותה.
"אני נפגש עם לא מעט קציני ביטחון ברשויות מקומיות ומבין שהם שבויים בפרדיגמה", מציין קמפל. "נפגשתי עם קצין כזה שאחראי על רבע מיליון תושבים ומבחינתו לספק ביטחון זה להוסיף עוד מצלמות ועוד סיירים ושוטרים לרחובות. הוא אומר לי: דורון, אני צריך 7.5 מיליון שקל כדי לצמצם את זמן התגובה לקריאות חירום מ-12 ל-10 דקות. בתמורה להרבה פחות מכך אני אהפוך את הטלפונים החכמים של התושבים למצלמות ניידות וארשת את העיר ב-250 אלף מצלמות נוספות - אבל אתם בעירייה לא תוכלו להפעילו אותן, התושבים רוצים פרטיות ומעדיפים שחברה פרטית תנהל את זה בשבילם".
יהיו כאלה שיטענו שזו הפרטה של הביטחון האישי, שזה שירות לעשירים בלבד.
"ההפך. מנסים להביא את רמת האבטחה שמקבלים אח"מים לכל אחד. יש מדינות ששוקלות לבצע הפרטה מסוימת של המשטרה - זו טעות כמובן, מי שצריך להגיע חמוש, לפתוח באש או לאסור אנשים חייב להיות גורם ששייך לסקטור הציבורי. אבל ההשגחה הזו שאנחנו מייצרים על המשתמשים מחייבת פרטיות - אף אחד מהמשתמשים שלנו לא רוצה שהממשלה או המעסיק שלהם יהיה זה שמשגיח עליהם, בגלל שהם רוצים פרטיות. בנוסף, אני שומע שהחברה הערבית לא תמיד רוצה לשתף את הממשלה בפתרון הבעיות שלהם. אבל חברה פרטית עובדת עבור כולם".
בפברואר 2017 אחרי האקזיט הענק במכירת סימפליויטי ל-HPE, היה לו ברור שהוא לא יצטרף לחברה הרוכשת. אבל קמפל לא יצא לנופש, ימים לאחר שחזר לניו יורק הוא בנה גיליון אלקטרוני שבו הציב שבעה רעיונות פוטנציאליים מול 30 קריטריונים נוקשים כדי להחליט על הסטארט-אפ הבא שלו. התהליך הביא אותו, במקרה או לא, חזרה לעולם הביטחון.
"בסיירת מטכ"ל אתה צריך לתכנן ולצפות כיצד יתנהגו ויגיבו בני אדם זה מול זה גם באישון לילה, ומה קורה בשתיים בלילה בין חמושים שמה שמפריד ביניהם הוא מרחק של שולחן", הוא אומר. "יש לי אינטואיציות שרלוונטיות למרחב הפעולה הזה ויש לי הבנה איך לפתח טכנולוגיות חדשות כדי לפתור בעיה".
הבחירה במניעת פשע, לדבריו, הגיעה מקריאת נתונים סטטיסטיים. "0.3% מכלל הנשים מעל גיל 18 בארה"ב חוות אונס. המספר נשמע לכאורה קטן, אבל אם אתה חושב למשל על חברת וולמארט, שמעסיקה 1.6 מיליון עובדים, זה אומר שבשנה הקרובה 2,400 עובדות של החברה יעברו אונס - זה נתון נורא, חשוב על גלי ההדף של זה לחיים שלהן, למשפחות, למעסיקה שלהן".
בסטטיסטיקה קמפל גילה "עולם אפל" של חוסר ביטחון יומיומי - אך כזה שאינו מצב חירום שמצדיק שיחה למשטרה. הוא זיהה כי מערכות האכיפה הקיימות מגיבות רק כשהאירוע כבר מתרחש, ולכן הגדיר את הפתרון של בונד בדימוי שהזכיר קודם: "גלאי עשן" טכנולוגי - מערכת מבוססת AI המסוגלת להבחין בחריגות מהשגרה - עוד לפני שהאירוע מסלים.
בעוד שאת סימפליויטי בנה בבוסטון, את העובדים הראשונים לבונד גייס בישראל - תוך התבססות על בוגרים טריים מצה"ל. הוא השקיע בשלבים הראשונים כ-7 מיליון דולר מהונו האישי, בטרם גייס 42 מיליון דולר נוספים ממשקיעים כמו קרן JVP ומייסד איביי, פייר אומידאר.
במקביל, הקים קמפל מערך יועצים חיצוניים רחב שנועד לתמוך בפעילות. החל ממומחים לפסיכולוגיה התנהגותית כמו פרופ' דן אריאלי מאוניברסיטת דיוק, ועד לבכירי מערכת הביטחון והמשטרה. בהם קולגות לשעבר כמו ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ לשעבר וממלא מקום ראש המל"ל לשעבר איתן בן־דוד, ראש הימ"מ לשעבר דוד צור, ניצב בדימוס גיל לגזיאל ונציג המשטרה בוושינגטון לשעבר איציק אלמוג.
בחברה לא מסתפקים בפתרון תוכנה וקמפל מקדם במקביל שני מיזמי רחפנים שאפתניים: הראשון, פרויקט מבצעי המספק למשטרה "עין בשמיים" המגיעה לזירות חירום לפני כוחות הקרקע ומזרימה וידאו חי; השני הוא רחפן אישי וזעיר עם AI, המיועד ללוות את המשתמש ולהעניק לו הגנה אקטיבית ברחוב. בעוד הפיתוח הטכנולוגי מתקדם, קמפל מציין כי הפרויקטים ממתינים להבשלה רגולטורית ולגיוס הון נוסף כדי להפוך למוצר מסחרי נגיש יותר.
"חלון הזדמנויות באיראן"
קמפל היה כאמור קצין מהולל בסיירת מטכ"ל. החשאיות הכרוכה בשירתו התחלפה בהגעה לתודעה הציבורית בשל אירוע מטלטל שמלווה אותו כבר 34 שנים. קמפל זכור כאמור כאחד מהגיבורים הטרגיים של אסון צאלים ב'. חמישה חיילי הסיירת נהרגו בזמן שדימו את פמלייתו של סדאם חוסיין בעת תרגול התוכנית לחיסולו. הם נהרגו מירי בשוגג של טילים בחלק שהיה אמור להיות "על יבש".
בעקבות האסון, מינה הרמטכ"ל דאז אהוד ברק ועדת חקירה שהטילה את כל האשם על קמפל ועל מפקד צוות שיגור הטילים. ההחלטה זכתה לביקורת על כך שהטילה את כל האחריות על המפקדים הזוטרים והותירה את הבכירים ללא רבב. השניים הורשעו בגרימת מוות ברשלנות ונידונו לשלושה חודשי מאסר על תנאי. קידומו של קמפל עוכב והוא החליט לקטוע את הקריירה הצבאית ולעבור לארה"ב, שם בילה חלק משנות ילדותו, והפך בסופו של דבר ליזם הייטק.
ב-1998 הישראלי משה ינאי, אז בכיר בענקית התוכנה EMC, מינה אותו לסמנכ"ל ובהמשך הקימו השניים חברה בשם דיליג'נט ומכרו אותה ב-2008 ל-IBM בכ-200 מיליון דולר. בשנת 2012 חזר קמפל למודעות הציבורית בזכות ספרו של העיתונאי עמרי אסנהיים "צאלים - הטראומה של סיירת מטכ"ל", ושני פרקים בתוכנית התחקירים עובדה ששודרו בעקבותיו ובה התראיין קמפל בהרחבה. עשור לאחר מכן השתתף בסדרה התיעודית של אסנהיים "סיירת מטכ"ל".
כמי שהיה שותף לתוכנית לחיסול סדאם חוסיין - האם היה מוצדק לחסל את חמינאי בתחילת מבצע שאגת הארי, מה שנראה שבסופו של דבר לא הביא לתוצאה הרצויה?
"האם ההוצאה של מאדורו מוונצואלה לא שינתה דבר? ודאי שכן - ובואו לא נהיה תמימים: ממשטר שאוהד את איראן, סין ורוסיה הוא (המשטר בוונצואלה - א"ג) הפך לפרו אמריקאי - קשה להאמין שזה עבר בלי גורמים ששיתפו פעולה מבפנים. אם נאמץ גישה מציאותית, חילופי שלטון במקומות שונים בעולם כמאמץ של גורמים מחוץ למדינה מתרחשים כל הזמן - אנחנו האזרחים מודעים בדרך כלל רק למצבים שנכשלו. חילופי שלטון שינו את לוב כשקדאפי חוסל והיו ודאי משנים את עיראק (לו המבצע מ- 1992 היה מצליח - א"ג)".
ביחס לאיראן קמפל בטוח כי המלאכה של ישראל וארה"ב עוד רבה ומציע 'משימת מינימום' של פגיעה בחברי הנהגה, שלא משתפים פעולה עם ארה"ב וישראל; וכן הרס שיטתי של תשתיות אזרחית מהאוויר - כולל בארות הנפט, כל זאת מבלי לערב כוחות קרקעיים.
מתקפה שכזו עשויה לדעתו לייבש את הקופה של משמרות המהפכה, לייצר הרתעה משמעותית בתוך שבועיים ולדחות את האיום בטווח של חמש שנים. "ישראל וארה"ב נמצאות היום בשיא כוחן ונהנות מחלון הזדמנויות היסטורי שעלול שלא לחזור, בזמן שרוסיה עסוקה עם אוקראינה", הוא מסביר. "השאלה היא לא אם זה יכול להצליח, אלא אם להנהגה יש את האומץ לסיים את המשימה.
"המצב הנוכחי שבו איראן מוציאה את ישראל מהמשוואה הוא רווח נקי בשבילה: היא צוברת הון ומשאבים וחוזרת להתעצמות המנגנונים המהפכניים שלה. לו אני הייתי היועץ האסטרטגי של ישראל הייתי שואל: האם היא יכולה לסבול לאורך זמן התעצמות של איראן עד כדי מצב שהחיים כאן יהפכו לבלתי נסבלים? באיזשהו שלב עם איראן, חמאס וחיזבאללה אנשים יגידו שהם לא מוכנים לגדל כאן ילדים.
"אם אני מנחש נכון, ואין לי שום מידע פנים, יש עוד מנהיגים ברשימה שאנחנו יכולים לעבוד איתם, ויש כנראה גם רשימה של מנהיגים שאנחנו צריכים להוריד אותם מלוח השחמט. לדעתי למדינת ישראל יש את היכולת להוריד מלוח השחמט את כל השחקנים שמפריעים לאלה שאנחנו רוצים שיישארו על הלוח".
מה יש היום בארסנל שלא היה כשתוכננה התנקשות בסדאם חוסיין לפני 34 שנים?
"בעבר חיל האוויר נדרש לשלוח טייסי פאנטום לגיחות סיור מסוכנות מעל מדינת היעד רק כדי לדעת מה קורה על הקרקע. היום אפשר להגיע לרזולוציות גבוהות אפילו עם מפות גוגל. מעבר לכך, לחיל האוויר לא היו אז את היכולות המרשימות שיש לו כיום. כדאי לתהות לגבי שרשרת החיסולים שהיו באיראן - המציאות מלמדת, כפי שאמרו בסרט 'טראפיק' על הקרטלים במקסיקו, ש'שום דבר לא קורה כך סתם'. היכולות וההשקעות המודיעיניות של ישראל ב-30 השנים האחרונות באיראן שינו את חוקי המשחק. איראן היא זירה נוחה יותר לתפקוד עבור גורמי המודיעין שלנו בהשוואה לעיראק של אז. רמת המודיעין הנוכחית מאפשרת להוריד כל כלי מלוח השחמט האיראני, וזה בדיוק מה שמביא את הבכירים האיראנים לחשוש".
"אני לא הייתי הש"ג"
היית מפקדו של רונן בר, ראש השב"כ לשעבר. גם אתה היית יכול להיות ראש מערכת היום - אם רק היית נשאר בה.
"רונן בר ודדי ברנע שגויס לצוות המקביל לו הם בני אותו המחזור - שניהם גויסו בנובמבר 1981. האם אני יכולתי להיות ראש מערכת? אני מבוגר מדי לכך, אבל זו שאלה היפותטית, לא יודע איך לענות לך עליה".
לדעתך צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר?
"בלי להיכנס לפוליטיקה, אני חושב שצריך לתחקר כל דבר - בין אם הוא הצליח ובין אם לא. כלומר חשוב גם להבין מה גרם להצלחה ולא רק להתבשם בה. את האירוע הזה אין ספק שצריך לתחקר ומי שצריך לתחקר אותו צריך לוודא שהוא מתבסס על תחקירי אמת".
הטענה לגבי החקירה אחרי אסון צאלים ב' הייתה שהיא הסתיימה באישום ל"ש"ג" - במקרה ההוא זה היית אתה. מי כמוך יודע שחקירות לעיתים לא תמיד חותרות לאמת.
"אני לא הייתי הש"ג, אלא אחראי על המבצע והייתה חובה לבדוק מה הייתה האחריות שלי. אין באירוע הזה ש"ג שנמצא אשם - עובדה שאיש מתחתי ומתחת לסגני אפילו לא הובא לדין. זה נכון שבאופן כללי תחקיר הוא לא דבר נעים ושמעטים הם האנשים שיתנדבו להצביע על עצמם ויגידו שזו האחריות שלהם. אבל אני חושב שמדינת ישראל יכולה לקיים תחקיר עם גורמים שיש להם מה שאני מכנה 'יושרה אינטלקטואלית' - כלומר הבנה מקצועית, מומחיות וחוסר משוא פנים פוליטי. השאלה היא איך אתה משיג את האמינות הזו - המקצועית והמוסרית לתהליך".
עד כמה האסון שאירע לפני 34 שנים מלווה אותך כמנכ"ל וכיזם? האם זו טראומה?
"קשה לי להתייחס לנושא בלי להתחיל קודם מאלה שנהרגו, נפצעו ומהמשפחות שלהם. כל מי שמנהיג ומנהל אנשים צריך להיות לו אכפת - ולי אכפת מכל רבדי האסון הזה שיש לי אחריות כלפיו. בוא ונבדיל בין אחריות לאשם. את האחריות אפשר לחלוק עם רבים - כל אחד שהיה אחראי על המבצע הזה - עד ראש הממשלה באותה התקופה יצחק רבין. אני לא אומר שראש הממשלה, או שר הביטחון או הרמטכ"ל טעו, אלא שהם בשרשרת האחריות כי כולם מחליטים לקחת סיכון מסוים וזה תפקידם.
"אני כמובן אחראי וקרוב יותר מכל אלה למה שאירע: התוכנית הייתה שלי, החיילים שאני אחראי עליהם הפעילו את החימוש, הטעויות היו של אלה שתחתיי ולכן אני אחראי. ביום יום זה לא משהו שמרגישים כטראומה אבל האירוע הזה חיזק, לא שינה, תובנות ניהוליות שהן חלק ממה שלמדתי ביחידה ושבהן אני מתנהל.
"בואו נסתכל רגע על התעופה בארה"ב: ישנן 87 אלף טיסות ביום מעל שמי ארה"ב מבלי שהמטוסים נופלים - זה לא קורה בגלל שהטייסים מצוינים או שהם ערניים ומפגינים תושייה פעם אחר פעם ומאלתרים פתרונות. זה נובע בעיקר מתוך משמעת תהליכית פדרלית.
"בשביל איכות ביצוע גבוהה צריך גישה תהליכית - לא מספיק להגיד לעובדים שלך: תתאמצו יותר. אתה חייב כמנהל לבנות תהליכים שמצמצמים את הסיכוי לשגיאות, ולחזק אותם באמצעות תחקירים חוזרים. כשאנחנו מגיעים להישג מסוים, אנחנו מייחסים את ההצלחה לעצמנו ופחות אכפת לנו מדוע. אנחנו אומרים לעצמנו הצלחנו כי זה אנחנו, אבל זו גישה שגויה, ולכן חייבים לתחקר גם את הסיבות להצלחה.
"כשאני מסתכל ממעוף הציפור על אירוע צאלים - כבר אז נחשבתי למפקד שמאוד מקפיד על תהליכים נכונים, אבל הגישה הזו התחזקה אצלי: הרבה מהדברים שקורים לא תמיד תלוים בך, ולעיתים זה עניין של מזל, כי אנחנו לא שולטים בכל המציאות שסביבנו. אבל כדי להצליח אתה חייב לעבוד קשה והצלחה לא מגיעה ללא תשומת לב לפרטים ולתהליכים שכל הזמן צריכים להשתפר".
