הרופא שפיקד על פינוי הפצועים מהמרמרה - והפך בית חולים בינוני לגדול

אישי: בן 52, נשוי עם ילדים, גר בהרצליה
מקצועי: מנכ"ל בית החולים מאיר בכפר סבא

ילדות ומשפחה: אני "מייד אין איטלי". אבא שלי עלה עם הוריו מפולין לישראל בגיל שנתיים. בהמשך נסע ללמוד רפואה באיטליה - ושם פגש את אמי, נוצריה שסבא שלה היה בצבא של מוסוליני. אנחנו תמיד צוחקים שנולדתי כי סבא אחד שלי לא הצליח להרוג את השני, אבל סבא שלי כן איבד בשואה את כל משפחתו. המשפחה של אבי לא קיבלה את הזיווג, למרות שאמא שלי התגיירה - אבל עם הזמן הם התרככו.

● פורטפוליו | התחיל כמדריך שיט של האחים זלקינד, והזניק את שווי ענקית הנדל"ן שלהם פי 16
● פורטפוליו | התא"ל שמציג: להשתחרר מצה"ל בגיל 47 ולהקים סטארט-אפ

עלייה: כשהייתי בכיתה ה' אמרו לי: עולים לארץ. באיטליה הייתה קצת אנטישמיות והרגשנו תלושים. נחתנו בהרצליה ומאז אני כאן - לוקאל פטריוט, רק לא מכיר את התוכניות של החינוכית מפעם. כבר שאלו אותי: 'איך זה שאתה איטלקי ולא מכיר את מרקו?'. היום אני עדיין בקשר מרחוק עם משפחה וחברים באיטליה - אבל הם לא יבואו לבקר אותי פה, הם חוששים.

ג'ודו עם יעל ארד: הייתי ספורטאי תחרותי בכדורסל בבני הרצליה ובג 'ודו, למרות שהיה לי גוף חלשלוש. אפילו בבדיקה הגנטית של "23andMe" היה כתוב - 51% איטלקי, 49% יהודי אשכנזי, ומבנה גוף שלא נפוץ בקרב ספורטאי עילית. כשהייתי בכיתה י' יעל ארד, שהייתה המאמנת שלי, פרקה לי בטעות את הכתף - ועשתה לי טובה. עזבתי את התחום.

רופא שיניים: התעניינתי בכלכלה, אבל לא כל כך ידעתי מה אני רוצה. כשהייתי צריך לבחור מקצוע לעתודה הצבאית, התקשרתי לאמא ושאלתי אותה: 'מה אני אוהב?'. סבא שלי היה רופא שיניים, אבא שלי היה רופא, אז בסוף קיבלתי את דין התנועה - להיות רופא. בטכניון זימנו אותי לראיון, אבל למרות שתמיד הצטיינתי בלימודים, לא קיבלו אותי לרפואה. מכתב הדחייה ממוסגר מאז במשרד שלי וזה מתדלק אותי. בהמלצת המשפחה, למדתי רפואת שיניים, ורק אחרי שנתיים התעקשתי ועברתי ללמוד רפואה באוניברסיטה העברית. בנוסף עשיתי עוד שלושה תארים לאורך הדרך: MSc במיקרוביולוגיה, MHA במינהל מערכות בריאות, ו-MBA בהצטיינות מאוניברסיטת תל אביב.

פינוי תחת אש: אבא שלי אמר לי תלמד מחקר כדי שתהיה במעבדה ולא תסתכן בצבא - אבל זה לא התאים לי ובתום לימודי העתודה בחרתי בשירות שבו כמעט נהרגתי שלוש פעמים. הייתי הרופא של גדוד צבר בגבעתי, עם כומתה סגולה כמו פיורנטינה, קבוצת הכדורגל האיטלקית הכושלת שאני אוהד. היו לנו פינויים קשים תחת אש ואני זוכר את כל מי שחילצתי.

פעם הגעתי לגדוד, והמון חיילים ביקשו גימלים כדי לצאת מתרגיל. אבל במשחק כדורגל ראיתי את כולם רצים וקופצים. אז הבנתי כמה חשוב לצאת מהמשרד לשטח - ואת זה אני מיישם את גם כיום כמנכ"ל.

המרמרה: ב-2009, במסגרת שירות הקבע שלי, מוניתי לראש פלוגת הרפואה של יחידת החילוץ 699 ופיקדתי על פינוי הפצועים בהשתלטות על משט המרמרה מטורקיה לעזה. בעימות נהרגו עשרה אנשים, אבל היו גם הצלות חיים גדולות מאוד, ואף אחד ממשתתפי המשט שטופלו בישראל - לא מת. אני חושב שזה מאוד עזר לקשרי החוץ של המדינה.

בצבא האמריקאי: ב-2013, במסגרת השירות, יצאתי לשנת התמחות בצבא ארה"ב. זו הייתה שנה מדהימה, במהלכה בדקנו השפעה של מתן מנות דם מלאות על חולדות, במקום מרכיבי דם סינטטיים. חמש שנים אחר כך הטמענו את זה ב-669 ובמלחמת חרבות ברזל הדם המלא נחשב לאחד הגורמים שאפשרו להציל חיי פצועים רבים. זכיתי על כך, ביחד עם עוד שותפים, בפרס ביטחון ישראל.

מהצבא לאזרחות: השתחררתי משירות קבע של 20 שנה וב-2020 מוניתי לסגן מנהל בית חולים מאיר. עברתי מהצבא לאזרחות ואשתי שאלה אותי אם לא קשה לי. אמרתי לה: 'אם אני לא מנקה שירותים ולא מנסים להרוג אותי - מצבי מצויין'.

מנכ"ל מאיר: עוד כשהייתי צעיר והגעתי לראיון להתמחות בבילינסון המנכ"ל לשעבר ד"ר ערן הלפרין שאל אותי: 'מה אתה רוצה לעשות בעתיד?' השבתי: 'לשבת בכיסא שלך'. הוא היה בהלם - אבל תמיד רציתי לראות את הבריאות בראייה יותר מערכתית. השאיפה הזו התגשמה ב-2024 כשמוניתי למנכ"ל בית החולים מאיר של כללית.

לא בינוני: פעם אם רצו להעליב אותי, היו אומרים לי 'מאיר זה בית חולים בינוני'. היו חסרות לנו רק ארבע מיטות כדי להיחשב בית חולים גדול. אז הייתי אומר: 'אני הולך עכשיו לאיקאה ומביא ארבע מיטות'. היום אנחנו בית חולים גדול, עם 801 מיטות, 35 מחלקות ומעל 100 מרפאות. אנחנו המעסיק הכי גדול בכפר סבא.

מחוץ לקרב: המאבק בין משרד הבריאות ליו"ר הכללית? אני מעדיף לדבר על האלימות בין טראמפ לאיראן. אני רק פקוד של המנכ"ל ועושה את תפקידי.