הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד פירון, מנהלת תחום דיני משפחה
הנה נושא שבטח לא חשבתם עליו כשערכתם צוואה: מי יקבל לידיו את הטלפון הנייד שלכם. אותו טלפון שבו שמורות התכתבויות הוואטסאפ שלכם עם כל העולם ואשתו, הסרטונים האינטימיים והמביכים שצילמתם עם בן הזוג, המיילים מהעבודה ועוד.
● 21 שנות חיים משותפים גברו על הצוואה: בן הזוג זכה במחצית הדירה
● האב מעל בכספי הבן, והאח ישלם
ל', אם לבן מנישואיה הראשונים, נישאה מחדש. היחסים בין בעלה השני לבין בנה ויתר בני משפחתה היו טובים, עד שחלתה בסרטן ונזקקה לטיפולים ולסיוע מתמשך. בתקופת מחלתה היחסים בין הבעל לבין בני משפחתה הידרדרו על רקע האשמות הדדיות, והמשבר העמיק לאחר פטירתה.
האלמן הקים סוכת אבלים בחצר, ולא נענה לבקשת המשפחה לשבת שבעה בבית שבו התגורר עם האישה. המתיחות גברה, הרוחות התלהטו, ולבסוף הקשר בין הצדדים נותק לחלוטין, בעקבות תלונות הדדיות במשטרה וצווי הרחקה שהוצאו ביניהם.
כשנה לאחר פטירתה, בנה ושתי אחיותיה של האישה הגישו תביעת נזיקין בסך 2.7 מיליון שקל נגד האלמן, בתו מנישואיו הראשונים ובת זוגו החדשה. במסגרת התביעה הועלו שלל טענות, לרבות לשון הרע, נקיטת הליכי סרק, תקיפה, מטרד ליחיד, גניבה, איומים, סחיטה, עושק, מרמה, כישוף, מעשי התחזות, מכירת מיטלטלין בניגוד לצוואה ועוגמת-נפש.
שימוש ראייתי בהתכתבויות בטלפון
התביעה נדחתה לגופה, והתובעים חויבו בהוצאות משפט בסך 150 אלף שקל, אולם הנקודה המשפטית המעניינת בפסק הדין עוסקת בשימוש הראייתי שעשו התובעים בהתכתבויות בין האלמן לאישה, שנשלפו מהטלפון הנייד של המנוחה על-ידי בנה לאחר מותה.
טענתם המרכזית של התובעים הייתה שהאלמן לא אהב את האישה ולא דאג לה, והם אף הרחיקו עד כדי האשמתו בהתעללות באישה, שהביאה למותה.
כדי לבסס מסר זה, הם אף הגישו תחילה את התביעה לבית המשפט המחוזי במקום לבית המשפט לענייני משפחה, שלו הסמכות לדון בנושא, בטענה כי למרות שהיה נשוי למנוחה, מבחינתם הוא "לא קרוב משפחה, הוא בן אדם זר, יותר זר מזר". התובעים הסתמכו על ההתכתבויות האישיות בין האלמן לאישה כדי לחזק את טענתם שמערכת היחסים ביניהם הייתה מעורערת.
האלמן התנגד להצגת ההתכתבויות האישיות וטען כי מדובר בפגיעה בפרטיות ובהאזנת סתר, אולם בית המשפט דחה את טענותיו ואיפשר את הצגת ההתכתבויות ואת השימוש בהן על-ידי צד שלישי.
בהחלטתו הסתמך בית המשפט על הלכה משפטית שנקבעה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ועדיין שרירה וקיימת, לפיה יורשי המנוח אינם יורשים רק את חפציו הפיזיים אלא גם את זכויותיו הרוחניות והאישיות.
בהתאם לכך, מאחר שהמנוחה הותירה צוואה שבה הורישה רכוש מסוים לאלמן, אך את עיקר עיזבונה לבנה, נקבע כי הבן נכנס בנעליה וזכאי לעשות שימוש גם בטלפון הנייד שלה על כל תכולתו.
לכלול בצוואה הוראה ברורה
מדובר בפסיקה שמעוררת קושי ואינה משקפת את המציאות העדכנית. בעבר, המידע האישי והסודות שאדם הותיר אחריו היו עשויים להימצא לכל היותר ביומן כתוב או במסמכים בודדים, אשר ניתן היה לצפות כי יגיעו לידיים אחרות לאחר המוות, אם לא הוסדר אחרת. כיום הרוב המוחלט של המידע האישי והרגיש ביותר שמור בטלפון הנייד, אך דווקא בשל היותו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, רבים אינם נותנים לכך את הדעת.
קשה להניח שאדם שהלך לעולמו התכוון שילדיו או אחרים יעברו על מלוא תוכן הטלפון הנייד שלו, ובוודאי שלא על התכתבויותיו עם צדדים שלישיים. לכן, הקביעה שלפיה אין בכך פגיעה בפרטיות או האזנת סתר ביחס למנוח מעוררת שאלות מהותיות.
מאחר שאין צפי מיידי לשינוי חקיקה או לעדכון ההלכה, מומלץ להגביר את המודעות לנושא ולכלול בצוואה הוראה מפורשת וברורה באשר לשימוש בתכני הטלפון הנייד על-ידי היורשים.
