21 שנות חיים משותפים גברו על הצוואה: בן הזוג זכה במחצית הדירה

אדם שבת זוגו הלכה לעולמה בשנת 2019 הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה נגד בנה, בבקשה להצהיר כי הוא בעל מחצית מהדירה שבה התגוררו. התביעה הוגשה לאחר שהאישה הורישה את הדירה לבנה, והיא נרשמה על שמו.

האיש והמנוחה התגוררו בדירתה במשך 21 שנים, עד למותה, לאחר שהכירו כגרושים שלכל אחד מהם ילד. בתביעתו טען האיש כי השניים היו ידועים בציבור וחלה עליהם חזקת השיתוף, המקנה לו מחצית מהזכויות שנצברו בחיים המשותפים - ובהן הדירה. לדבריו, אף שהמנוחה רכשה את הדירה טרם היכרותם, תשלומי המשכנתא שולמו לאורך 22 שנות חייהם המשותפים, והוא אף השתתף בשיפוץ בעלות 200 אלף שקל.

מנגד טען הבן כי ההחלטה להוריש לו את הדירה מלמדת על היעדר כוונת שיתוף. עוד טען כי השניים כלל לא היו בני זוג אלא ניהלו יחסים חבריים בלבד והתגוררו בחדרים נפרדים, לאחר שהיכרותם החלה כשהאיש שכר מאמו חדר.

השופטת עפרה גיא, מבית משפט השלום באשדוד, קבעה כי בן הזוג זכאי למחצית הדירה. נקבע כי אף שבתחילת היכרותם התגורר האיש בדירה כשוכר, במהלך השנים מעמדו השתנה, וב־2008 הפסיקו השניים לחתום על הסכמי שכירות. העובדה שהבן התיר לו להמשיך להתגורר בדירה לאחר מות המנוחה, לפי הסכם שכירות ללא עלות, חיזקה את המסקנה כי מעמדו לא היה כשל שוכר רגיל.

השופטת שוכנעה כי השניים היו ידועים בציבור במשך 15 שנים לפחות, על בסיס טיולים משותפים לחו"ל, אירועים משפחתיים והכיתוב "אשתי" על מצבת המנוחה. בנוסף נקבע כי כספיו של בן הזוג הם שמימנו את המשכנתא, השיפוץ והוצאות הבית. לפיכך נפסק כי הוא זכאי למחצית מהזכויות בדירה, והבן חויב בתשלום 40 אלף שקל הוצאות משפט.

משמעות הפסיקה: יש צורך להוכיח כוונה של הצדדים לשיתוף בנכס שנרכש לפני החיים המשותפים. ניהול חשבון משותף ממנו משולמת המשכנתא מהווה ראיה לכך.

מספר תיק: 5919-11-22

בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה לאחרונה תביעה שהגישה חברת נס לי חופים, ששכרה את המתחם המסחרי במלון קראון פלאזה באילת, נגד אפדור, בעלת המלון. בפסק הדין שניתן נקבע כי התובעת נס לי חופים תפצה את אפדור בכ־584 אלף שקל לאחר שביטלה את הסכם השכירות במקום.

המקרה החל בשנת 2013, בה שכרה התובעת מתחם בשטח 913 מ"ר בטיילת שבאילת לתקופה של 25 שנים, במטרה להקים בו כ־12 חנויות. כעבור שנתיים, ביטלה התובעת את ההסכם בטענה לליקויי רטיבות חמורים, והחזירה את השטח לאפדור באופן חד־צדדי. בעקבות כך, המשכירה הגישה תביעה על סך 1.6 מיליון שקל בטענה כי הביטול נעשה שלא כדין, ודרשה את תשלום דמי השכירות.

בתגובה, הגישה נס לי חופים תביעה שכנגד על סך כ־18.6 מיליון שקל, בטענה שהליקויים מנעו את הקמת הפרויקט והסבו לה אובדן רווחים.

השופט יהושע גייפמן קבע כי הודעת ביטול הסכם השכירות של נס לי חופים הייתה שלא כדין. עילת הביטול היחידה הייתה בעיית הרטיבות שלא נפתרה, אך נקבע כי היא הייתה נקודתית, ברמה נמוכה וניתנת לתיקון בתוך ימים ספורים בלבד.

בפסק הדין ציין השופט גייפמן כי "עניין הרטיבות, בנסיבות המיוחדות שהוכחו, לא היתה עילה מוצדקת לביטול חוזה השכירות של השטח המסחרי שנחתם לתקופה של כ־25 שנים".

השופט גייפמן אימץ את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, שלפיה הליקויים לא מנעו את הפעלת החנויות, וציין כי היחידות הושכרו לשוכרים אחרים גם לאחר ביטול ההסכם. עוד נקבע על ידו כי היה על נס לי חופים לאפשר לאפדור לתקן את מוקדי הרטיבות, אך היא לא אפשרה למומחי האיטום שהוזמנו לבצע את העבודה.

באשר לתביעת חברת אפדור, נקבע כי נס לי תשלם לה כחצי מיליון שקל כפיצוי על דמי השכירות, לצד 80 אלף שקל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. את אפדור ייצגה עו"ד הילה גולדפלד ממשרד וקסלר ברגמן ושות', ואת נס לי חופים ייצג עו"ד אבישי בן זקן.

משמעות הפסיקה: הפסיקה מבהירה כי הודעה על ביטול חוזה לאחר שהמפר הציע לתקן את ההפרה עשויה לעלות כדי חוסר תום לב במימוש זכות הביטול.

מספר תיק: 32371-06-16

בית משפט השלום בנוף הגליל־נצרת דחה בקשה לחייב את בנק הפועלים לקלוט לחשבונו של אזרח כ־3.4 מיליון שקל במזומן. הכספים הוחרמו מביתו של מנהל עסק לניכיון צ'קים לשעבר בספטמבר 2023 במהלך חקירה פלילית, והועברו לבנק לאחר שהתיק נסגר ללא אישום. הבנק סירב לאשר את ההפקדה בטענה שהלקוח לא סיפק הסברים ומסמכים מניחים את הדעת למקור הכסף, ובשל פערים בדיווחים שהעידו על חוסר הגיון כלכלי בהחזקת המזומנים בביתו.

הבנק הסכים לקבל כמיליון שקל בלבד, סכום התואם משיכות מזומן ספציפיות שביצע הלקוח מהעסק סמוך למועד התפיסה המשטרתית. הלקוח, שיוצג על ידי עו"ד סוהיר דחדולי, פנה לבית המשפט בבקשה למתן צו עשה דחוף נגד הבנק. המבקש טען כי מקור הכספים במשיכות מזומנים חוקיות ולגיטימיות שביצע מחשבונו העסקי. עוד טען כי המשטרה והפרקליטות בחנו את מקור הכספים, השתכנעו בכשרותם וסגרו את תיק החקירה. לעמדתו, סירוב הבנק לקבל את הכספים "מהווה פגיעה בלתי חוקית בזכות הקניין שלו, חוסר תום לב והפרת החוזה שביניהם".

בנק הפועלים, שיוצג בהליך על ידי עורכי הדין מאיר לפלר ויהונתן גלנטי, טען כי חלה על הבנק חובה ציבורית למניעת הלבנת הון. בית המשפט קבע כי החלטת הבנק הייתה מידתית וסבירה, והשופט עופר חיים שורק קבע לראשונה כי סגירת תיק חקירה והשבת כספים על ידי רשויות האכיפה הפליליות אינן מהוות "הכשר אוטומטי" עבור הכספים בעיני המערכת הבנקאית.

נקבע כי הבנק, הפועל תחת חובות חמורות למניעת הלבנת הון, מחויב להפעיל שיקול דעת עצמאי ולברר את מקור הכספים לעומק. נכתב כי "הבנק, כגוף דו־מהותי הנושא בתפקיד 'מעין־רגולטורי' בחזית המאבק בהלבנת הון, מחויב להפעיל שיקול דעת עצמאי ואינו כבול להחלטותיהן של רשויות התביעה או החקירה ששיקוליהן פליליים וראייתיים גרידא".

הלקוח חויב ב־5,000 שקל הוצאות משפט. 

משמעות הפסיקה: בנק רשאי לסרב להפקיד כספים חשודים - גם אם מדובר בכספים של אדם שהתיק הפלילי נגדו נסגר ללא אישום.

מספר תיק: 68511-06-26