ד"ר אלכס קפלון, ספר איך הגעת מניהול בכיר בחברת פיננסים לדוקטורט במדעי הזקנה בגיל 50.
"לפני כ-17 שנה הייתי מנהל מערך המכירות בכלל ביטוח ופיננסים, מספר שלוש בחברה, וידעתי שיגיע הרגע שמנכ"ל חדש ירצה להביא את האנשים שלו איתו. הנחתי שבשלב כלשהו יראו לי את הדלת - מה שאכן קרה בהמשך. במקביל, פרץ המשבר הכלכלי העולמי של 2008, והרבה אנשים רצו לפתוח קופות כדי להציל את חסכונות חייהם. הסברתי להם שזה לא צעד חכם, ומנעתי הפסדים ללקוחות רבים. זו הייתה תקופה שבה התחלתי לחשוב גם על העתיד התעסוקתי שלי, וגם על האופן שבו אנשים מבוגרים מנסים לדאוג לעתידם הכלכלי.
● איך להתכונן לפנסיה גם בגיל 40? פרק שני בסדרה | "אל תבנו על הירושה": הד"ר מהרווארד שמנפצת כל מה שידעתם על הפנסיה
● איך להתכונן לפנסיה גם בגיל 40? פרק ראשון בסדרה | המומחית שמסבירה: האם 2 מיליון שקל זה מספיק לפנסיה
"ואז ב-2012 הגיע חוקר הזקנה פרופ' ישראל (איסי) דורון מאוניברסיטת חיפה להרצאה במקום העבודה שלי. התלהבתי ובסיום פניתי אליו ואמרתי: אני הדוקטורנט הבא שלך. במשך שבע שנים השלמתי תואר שני ושלישי בגרונטולוגיה (מדעי הזקנה). החלטתי לחקור את השאלה: מהי המשמעות שבני אדם מעניקים לתכנון פרק חייהם אחרי הפרישה? במקביל לדוקטורט עבדתי באיילון כסמנכ"ל שיווק, פנסיה וגמל. בסוף פרשתי כדי להתחיל בקריירה שנייה כאקדמאי. החלטתי שאעשה תמיד כל מה שאני יכול כדי להביא ערך בשוק העבודה ושלא יהיה לי 'פג תוקף'. בינתיים זה עובד".
השיחה שלנו עוסקת בתכנון פרישה. לא במובן של חיסכון בהכרח, אלא תכנון חיים לגילי 70 ו־80. מה זה אומר?
"השאלה הראשונה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא אילו חיים אנחנו רוצים לחיות, למשל איפה נרצה לגור ומה נרצה לעשות, הכסף הוא המשאב שמממן את החיים שבחרנו".
כיום, עם העלייה בתוחלת החיים - כדאי לתכנן את שנות הפרישה והזקנה, כדי למצות אותן בצורה הכי טובה.
"בדיוק. מרגע שיצאנו לשוק העבודה כבוגרים, בתת-מודע ידענו שאנחנו רצים חצי מרתון, כשהאנלוגיה היא לפרישה בגילי 65-67. לכאורה, נשארה לפנינו תקופת חיים קצרה יחסית. אבל זו הייתה הריצה שרצו ההורים והסבים שלנו. כיום אנחנו רצים מרתון שלם, והוא כל הזמן מתארך. זה כבר איש הברזל.
"הסיבה היא שב-45 השנים האחרונות תוחלת החיים עלתה בכ-12 שנה (בישראל, מ-71 שנה בסוף שנות השבעים ל-83 שנה כיום - ה"ו). בהתאם, גם פרק הזמן שבו נהיה בפנסיה למעשה הוכפל. למרתון הזה כולנו צריכים להיערך. לפני השאלה הכלכלית מגיעה השאלה העקרונית: מה נרצה לעשות בפרק הזמן הזה?".
למה זה בכלל חשוב לתכנן את הפרישה?
"אני בטוח שכשהיית קטנה שאלו אותך לא מעט מה תרצי להיות כשתהיי גדולה. לאורך גיל הנעורים אנחנו ממשיכים להתחבט. יש לנו שאיפות וחלומות. אבל באיזשהו שלב, הסביבה מפסיקה לשאול אותנו מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים. מה שיותר עצוב, הוא שגם אנחנו מפסיקים לשאול את עצמנו.
"אני לא צריך ללמד את בני ה-30 וה-40 שום דבר חדש. אני רק אומר להם: אל תשכחו את ההתרגשות שליוותה אתכם כילדים כשחשבתם על עצמכם בעתיד, מתנסים בכל מיני דברים. תבטיחו לעצמכם שתשאלו את השאלה הזאת בכל גיל: 27, 37 וגם 67 ו-77. זה כל הסיפור".
איך עושים זאת בפועל?
"יושבים וכותבים בנקודות מה אנחנו רוצים מחיינו בפרישה, מהם היעדים. ממש כמו תוכנית עבודה".
אנשים יאמרו לעצמם: מה הטעם לתכנן? ממילא הכל יכול להשתנות.
"נכון, וזה בסדר. אבל עצם התכנון יוצר חוויית חיים מיטבית, כי אנחנו בעמדת הובלה. אם תרצו לשנות כיוון לאורך הדרך, מעולה".
"קוויאר או קוטג'?"
איך נכנסים ההיבטים הכלכליים לתמונה?
"ברגע שאת יודעת מה את רוצה - נניח, לפתוח את חלון הבית שלך בגיל 80 ולראות את הים - זו כבר שאלה של מתמטיקה: כמה כסף צריך ואיך להשיג אותו בהשקעות לאורך זמן. ככלכלן אני יכול לייצר תחשיב כזה בקלות. הבעיה היא, שאנשים לא מבינים את זה".
למה הכוונה?
"שמונה מכל עשרה אנשים שאני פוגש לייעוץ או בהרצאות, מנפנפים באישור השנתי של קרן הפנסיה ושואלים אותי: 12 אלף שקל בחודש כקצבת פנסיה זה טוב?; 4,000 שקל? 20,000 שקל? אני צוחק בלב, לוקח נשימה עמוקה ואומר להם: אין כזה דבר טוב או רע. השאלה היא: בשביל מה?
"אם אתה רוצה לשתות וודקה רוסית יקרה ולאכול קוויאר מדי יום, אז אתה עני. אם אתה רוצה לחיות בפתח-תקוה ולאכול לחם לבן וקוטג', יש לך מספיק ואפילו תשאיר ירושה גדולה. לכל בקשה יש תג מחיר, אבל קודם צריך לדעת מה מבקשים".
אני מניחה שצעירים לא מעוניינים לתכנן פרישה, כי כמו המוות, זקנה היא משהו שאנחנו מעדיפים להדחיק.
"אנחנו מחווטים לא לחשוב על זה - אבל לדעתי שווה כן לחשוב על זה. ברגע שתצליחי לחבר בין הילה בת ה-42 להילה בת ה-82 - ולראות בה מישהי שחשובה לך, אולי אפילו אישה די מגניבה - אז תתחילי גם לפעול בשבילה. אולי תחשבי יותר על מספר כוסות היין שאת שותה, על כמות החלבון שאת צורכת ועל הכסף שאת חוסכת. במחקר אמריקאי שנעשה לפני כמה שנים באוניברסיטת סטנפורד, החוקרים הראו עד כמה חשוב שכולנו נלמד להתיידד עם 'האני הזקן' שלנו".
ספר על המחקר.
"זה מחקר מ-2010 שבו החוקרים שיערו כי אנשים שחוסכים פחות לפנסיה מנוכרים ל'אני הזקן' שלהם. כדי לבדוק זאת, הם סרקו את אזור החשיבה על העצמי במוח. מי שהאזור הזה הגיב אצלו בצורה זהה, כשחשב על עצמו ובעתיד - נטה לחיסכון. מי ש'האני העתידי' שלו נתפש כזר העדיף כסף מיידי".
אחת האפשרויות היא לא לפרוש. אתה מעודד בני 60 פלוס להמשיך לעבוד: במקצוע הנוכחי או בקריירה נוספת. זה נשמע מצוין, השאלה אם ברמה הפיזית והקוגניטיבית זה ריאלי.
"ההזדקנות היא אינדיבידואלית מאוד. הגרונטולוג האירי פרופ’ דזמונד או’ניל מנסה זאת היטב: We are born copies but die as originals. תחשבי על זה כך: בתינוקייה שבבית החולים, כל התינוקות שנולדו אתמול נראים די דומה ומסוגלים לעשות דברים דומים. אבל אם נפגוש את התינוקות הללו בעוד 70 שנה, הם יהיו שונים מאוד זה מזה: חלקם ירוצו מרתון וחלקם יהיו מרותקים לכיסא גלגלים. עד כמה יש לנו השפעה על האופן שבו נזדקן, מבחינת אורח החיים שאנו מנהלים? יש על כך מחלוקת, אבל בגדול, מדובר על כך שלפחות שני שלישים מהדרך שבה נזדקן - עד כמה נהיה חדים וחיוניים - קשורים בסביבה ובאורח החיים שאנחנו מנהלים".
שמעון פרס, שהיה הנשיא המבוגר בעולם, נהג לומר ש"אין תענוג גדול מעבודה". הגיוני לחשוב שמי שנשאר פעיל בעולם העבודה בגיל מתקדם, מחדד גם את המוח. זה מגובה במחקר?
"בטח. למידה, למשל, היא מיומנות שפועלת במידה רבה לפי עיקרון Use it or lose it. יש מחקר אמריקאי מפורסם משנת 2010 (של הכלכלנים סוזן רוחוודר ורוברט ויליס - ה"ו) שבדק אם פרישה מוקדמת מהעבודה גורמת לירידה ביכולות הקוגניטיביות. התברר, שאכן מי שפרשו מוקדם יותר הצליחו פחות במבחני זיכרון בהשוואה למי שהמשיכו לעבוד. אחד ההסברים היה שעצם הציפייה לפרוש מוקדם, גרמה לאנשים להשקיע פחות בלמידה ובפיתוח מיומנויות, עוד לפני שהם פרשו בפועל. אך כמובן, המשך עבודה הוא רק דרך אחת להישאר פעילים אחרי גיל 60. יש הרבה דרכים נוספות".
חשוב גם לא לייפות מדי את המציאות. השנים האחרונות לחיינו עלולות להיות די עגומות.
"החוכמה היא לא לבכות על מה שכבר אין, אלא לנצל את מה שנותר. בגיל מבוגר אנחנו אמנם רצים יותר לאט מאשר כשהיינו בני 20. אבל לא צריך לקפוץ גבוה, או לרוץ מהר בשביל להיות מדהימה - רק לנצל את מה שיש לך".
"להתנדב? זה ניצול"
אתה מכיר טרנד שמכונה Die With Zero? כלומר, אנשים מבוגרים, בעלי אמצעים, שרוצים ליהנות מהחיים עד תום ולא חושבים על מה שהם משאירים הלאה?
"בהחלט. אנשים שפורשים היום שונים מהסבים והסבתות שלנו, שחיו בצמצום כדי להשאיר ירושה. פלח השוק הצרכני הזה של בני 60-80 מחוזר מאוד כיום. לסבתא בת ה-82 יש יותר אמצעים כלכליים מאשר לנכדה שלה בת ה-32. לכן, גם יש רשתות אופנה שמתמקדות באופנת עילית לנשים מבוגרות, והדוגמניות שם הן בנות 80. הסבתא לא מצפה לחזור לגזרה שהייתה לה בגיל 20, אבל היא כן רוצה להיראות טוב יותר בהשוואה לחברות שלה, והיא מוכנה להוציא 200 דולר לשמלה בעבור זה - כן, גם על חשבון הירושה".
מצד אחד, אנשים כמוך וכמו פרופ' איסי דורון, שהנחה אותך בדוקטורט, נלחמים בגילנות ומגבים את המילה "זקן". מנגד, הטרנד המדובר כיום הוא לונג'ביטי, ובני 60 פלוס מתגאים בגוף של בני 40. זו סתירה?
"בעיני לא. אפשר גם לרצות 'לעבוד על המראה' וגם לתבוע יחס שוויוני בשוק העבודה. אין גאווה בלהיות זקן, אבל גם אין בזה שום בושה".
לסיום, בוא נדבר על הציפייה מבני 65 פלוס להשקיע את זמנם הפנוי בהתנדבות. אתה לא אוהב את זה.
"אני משבח את המתנדבים, אבל אני מוקיע את החברה שלנו שמנצלת את הידע והניסיון של המבוגרים מבלי לשלם להם על זה. לפעמים מפטרים אדם מעבודתו בגיל 67, ובאותה נשימה אומרים לו: אתה יכול לחזור כמתנדב. אני מתרעם על כך".
יש גם אמירה שאתה חולק עליה - על 'חוכמת הזקן'.
"כן, לא פעם מדברים על חכמת הזקן, מה שנקרא: Old man's wisdom. אני אומר: לא כל הזקנים חכמים, יש גם זקנים מטומטמים. וזה נפלא, כי זה אומר שהכל אינדיבידואלי. המסר שלי הוא: התייחסו לכל אדם לגופו ותנו לכל אחד ואחת את הצ'אנס שמגיע להם לחיות איך שבחרו, ללא קשר לגילם".
השיחה המתפרסמת כאן מבוססת על ראיון שנתן ד"ר אלכס קפלון לפודקאסט "הצוללת של גלובס". מדי שבוע נפרסם כאן ב-G כתבות מתוך הפודקאסט. אתם מוזמנים להאזין לפרק הזה ולפרקים נוספים בכל אפליקציות הפודקאסטים
