מדבר יהודה, אזור תל ערד, שעת בין ערביים. השקיעה צובעת את הדיונות הצהובות בגוני כתום ואדום עזים. הנוף דומם, רק חול ואבנים. על אחת הגבעות מתארגנת קבוצה של אנשים - רווקות ורווקים בני 24-23, משפחות צעירות עם ילדים קטנים שמשחקים בחול, גרושים בני 40 פלוס וגם בני 60-50. דתיים וחילונים, רוחניקים, אנשי צבא במיל' והייטקיסטים. כולם עסוקים בהקמת אוהלים, פתיחת שולחנות לאוכל, פריסת מחצלות וסידור בולי עץ למדורה. כל זה לקמפינג המשותף שמחכה להם בסוף השבוע הקרוב.
● מטראמפ ועד פוטין: כך הפך קים ג'ונג און מרודן מנודה לשחקן המחוזר של המעצמות
● כחייל הוא רכש מכ"מים עבור צה"ל. היום הוא מפתח אותם בעצמו ומוכר בעשרות מיליונים
● המומחה שמסביר למה ארה"ב מתאמצת כל כך לחזק את הין
● יורשי אימפריית ג'ק דניאלס הודפים ניסיון השתלטות ובן דוד סורר
למרות תחושת הביחד הניכרת, החבורה הזאת לא מורכבת מבני משפחה או מכרים ותיקים. אלה חברי גרעין "יחד אדם ואדמה", שהתאחד ממש לא מזמן לטובת הקמת קיבוץ חדש בישראל - ממש בשטח שבו הם הולכים להעביר את הלילה.
את הגרעין מוביל תא"ל במיל' גל שוחמי, שמתרוצץ ומסייע לכולם לבנות את המחנה, כשהוא כבר רואה מול עיניו את החזון קורם עור וגידים. "אני רואה הכול כאילו זה כבר בנוי. כאן יהיו הבתים, פה הבריכה, שם החממות", הוא מצביע על דיונות חול.
המידע הזה כנראה לא הגיע לפקח של שמורות הטבע והגנים, שחונה בקרבת המאהל באותו הרגע ומכריז: "אתם לא יכולים לעשות כאן קמפינג. נכנסתם לשטח של שמורת תל קריות (תל ארכיאולוגי בשולי מדבר יהודה מצפון־מזרח לערד - אל"ו). אתם חייבים לעבור לצד השני של השביל". הוא מצביע על שביל שנמצא כ־200 מטר מדרום, ובתוך כעשר דקות של עבודה משותפת המחנה עובר לשם.
למקום שבו נמצא הקיבוץ החדש, שקם אחרי 38 שנה שבהן לא נוסד קיבוץ בארץ, אי אפשר להגיע בטעות, בדרך ליעד אחר. מסביב בעיקר גבעות חול אינסופיות, בסיס צבאי קטנטן וכמה כפרים בדואיים. ערד במרחק עשר דקות, באר שבע 40 דקות.
ממרכז הארץ הנסיעה לכאן אורכת כשעתיים בלי פקקים, אבל שוחמי, שמתגורר כיום בכפר סירקין שליד פתח תקווה, לא נרתע מהמרחק. להפך. "זה בדיוק הרעיון - להתיישב, והמדבר הוא החיים", הוא אומר בראיון לגלובס.
במדבר הזה, מסביב, יש כרגע בעיקר כפרים בדואים.
"נכון. את הכפרים הלא חוקיים המדינה אמורה לפנות, ויוקם פה יישוב בדואי חדש מוסדר והוא יהיה חלק מהמרחב, שבו יתקיימו זה לצד זה חקלאות יהודית וחקלאות בדואית, שיתופי פעולה בעסקים, תעסוקה, מסחר, אנרגיה, מים וטכנולוגיה, שמייצרים הזדמנויות לשני הצדדים, ובתנאי שגם הבדואים ירצו ויפעלו לכך ולביטחון אישי וקהילתי.
"אני לא חושש מזה. אני חושש יותר לעתיד נכדיי אם הם יחיו במרכז, שהוא רווי ומקלקל. אני רוצה שהם יגדלו באזור עם משמעות שהיא גדולה יותר מלקום בבוקר, ללכת לעבוד, לנסוע לחו"ל ולחשוב לאיזה רכב אני משדרג מחר. אני לא רוצה שהם יקבלו הכול על מגש של כסף, כדי שידעו להתמודד עם הקשיים שבוודאי יהיו במדינה תמיד".
"גרעין עם יזמים מצליחים"
הקיבוץ שמייסדים שוחמי והגרעין שהקים הוא חלק מתוכנית ותיקה להקמת חבל התיישבות חדש במבואות ערד. היוזמה החלה עוד ב־2011, ובמרץ 2022 אישרה הממשלה את הקמתם של חמישה יישובים כפריים־קהילתיים באזור - ארבעה לאוכלוסייה הכללית ואחד לאוכלוסייה הבדואית, תוכנית שעוררה התנגדות בקרב הבדואים באזור. שוחמי זכה במכרז על אחד היישובים, לאחר שהתמודד מול 12 גרעינים נוספים.
כדי לממש את החזון העבירה קרן קיימת לישראל למדינה עשרות מיליוני שקל, לטובת המחנה הזמני של היישוב. המדינה עצמה תממן את עבודות פיתוח התשתיות, מכבישים ועד מבני ציבור - עליהם ישלם היישוב שכירות ואת הבתים יקימו החברים מכספם.
"אם לא יהיו עיכובים נוספים, התוכנית היא לעלות על הקרקע אחרי החגים של 2027 - אז המשפחות הראשונות יגיעו למחנה זמני של קרווילות, שאנחנו כקיבוץ נשכור מהמדינה, ומשם יתחיל תהליך ההקמה. היעד הוא 120 משפחות בשלב הראשון ועוד 120 בתוך עשר שנים", מסביר שוחמי. "זה חבל ארץ חדש והמטרה היא להפוך את האזור לאטרקטיבי. בועת המרכז צריכה להתנפץ, להתרחב ולהתפשט לאזורים האלה".
וממה תחיו?
"יהיו לנו מגוון משרות בחינוך, חקלאות, תיירות ותחומים נוספים. היום אין לי שקל, אני מתחיל מאפס, אבל אני הולך לעשות מיליארדים על כל סטארט־אפ שייפתח אצלנו".
איך תעשו מיליארדים במדבר?
"יש לנו כמה תחומים בתוך המשק שנעשה בזכותם מיליארדים, שיתחלקו בין כל החברים. נכון להיום רוב מה שהקיבוץ ייצר יהיה משותף. נקים תאגיד בבעלות ציבורית של חברי הקיבוץ, שיהיו בעלי מניות בתוכו. כל חבר יצטרך לקנות מניה. סכום ההשקעה הראשונית לא יהיה גבוה, אבל בעתיד כשנתחיל להרוויח המחיר יהיה גבוה יותר. השכר עצמו יהיה דיפרנציאלי וכל אחד יקבל תמורה בהתאם לסוג העבודה שלו אם הוא טרקטוריסט או גנן. בהמשך נקווה לחלק דיבידנדים מרווחי החברה המשותפת".
שוחמי מצהיר כי המודל העסקי כבר מתחיל להתגשם בשטח. "אנחנו כבר חתומים על הסדר עם חברות רציניות מאוד שיגיעו לקיבוץ. אנחנו לא חושפים את זה בינתיים. המודל מבוסס על שותפויות אסטרטגיות: אנחנו מביאים את האדמה, את כוח האדם ואת הניהול בשטח - והחברות המסחריות והמשקיעים מביאים את התקציבים והטכנולוגיה, כשאנחנו שותפים מלאים ברווחים. יש בגרעין אנשי עסקים וסטארטאפיסטים מצליחים, שמביאים ניסיון בינלאומי בניהול פרויקטים ענקיים".
אחד מהם הוא רועי שפושניק, אחד מבעלי האפי טכנולוגיות, חברת סייבר ומחשוב, שעומדת בין היתר מאחורי ההסכם שנחתם לאחרונה להקמת חוות השרתים הראשונה באלבניה בהשקעה של 100 מיליון אירו. בגרעין חברים גם האלוף דן נוימן, מפקד המכללות הצבאיות, עידו חיים, מ"פ בנחל, ועידו וצוקית, הבעלים של רשת המסעדות המצליחה פיטמאסטר.
הבונזזה החדשה באדמה
בין השאר בוחר שוחמי להתמקד בחקלאות מדברית מתקדמת (אגריטק), תיירות מדברית-חקלאית, אנרגיה ומחקר ופיתוח. "אנחנו מקימים חממות הידרופוניות מתקדמות לגידול עשבי פרימיום וגידולי עלים - ממיני־ברוקולי ועד קייל. הכול כבר נמצא בפריסייל מול מפיצים. בתוך שלושה חודשים מתחילת העבודה נהיה מסוגלים להתחיל לייצר ירקות. נוסף על כך, אנחנו מקימים חוות ניסוי ומחקר חקלאי בשיתוף אוניברסיטת בן גוריון ומו"פ דרום, לפיתוח זנים מדבריים עמידים".
גם בתחום האנרגיה ואיכות הסביבה שוחמי רואה מנוע צמיחה מרכזי. "עברה לאחרונה רגולציה שמאפשרת להתקין מערכות אגרו־וולטאיות מעל שטחים חקלאיים. הפאנלים הסולאריים הללו גם מייצרים חשמל וגם מצמצמים את קרינת השמש הישירה על הגידולים במדבר, מה שמשפר את יבול הירקות. כל הקיבוץ מתוכנן מהיום הראשון כמערכת סולארית יצרנית אחת.
"אנחנו נפעל גם לאגירת אנרגיה מתחת לאדמה. זה תחום שנחשב לבוננזה החדשה בישראל. לייצר חשמל זה דבר אחד, אבל לאגור אותו ולמכור אותו לרשת בשעות השיא זה הסיפור הגדול. מכיוון שאנחנו בונים קיבוץ מאפס, יש לנו יתרון עצום: אנחנו יכולים לחפור ולהכניס את תשתיות האגירה מתחת לאדמה עוד לפני שנבנה בית אחד. אנחנו כבר בקשר הדוק עם חברה ישראלית מובילה שנכנסת איתנו לפרויקט הזה".
גם תיירות תהיה שם כמובן. "יהיו מרכז מבקרים, צימרים, לודג'ים ואורחנים. הרעיון הוא לספק אנשים חוויה מלאה: התייר מגיע, קוטף בעצמו את העלים לארוחת הבוקר, חווה את החקלאות המדברית ומקבל השראה מהמודל החברתי שלנו".
כל מה שאתה מתאר אלה דברים שייקח שנים לבסס, שלא לדבר על להרוויח מהם.
"את כל החממות ההידרופוניות וגידול ירקות הפרימיום אני מתחיל לייצר בתוך שלושה חודשים מהעלייה לקרקע. זה כסף מיידי. יהיו פה גם מיזמים שקשורים לחינוך, חדשנות והכשרות, מכינה קדם־צבאית ועוד. כבר יש את המבנה העסקי והמודל ארגוני".
שריונר ממפוני ימית
שוחמי (51), נשוי בשנית ואב לחמישה, הוא דור שלישי למשפחת מייסדים בכפר סירקין. הוריו נולדו שם, אבל כשהיה בן חצי שנה עברה המשפחה לימית שבסיני, ההתיישבות הישראלית־ציונית של אותה התקופה. הוא היה בכיתה א' בזמן פינוי חבל ימית ב־1982, והמשפחה חזרה לכפר סירקין.
אביו היה עצמאי, בעל עסק לפרגולות וסוככים ולאחר מכן סוכן לחומרי בניין. אמו עבדה שנים בבנק. הוא הבכור מבין שלושה אחים. "אנחנו אנשים פשוטים ומאוד משפחתיים", מעיד שוחמי.
בגיל 18 התגייס לשריון. "רציתי להיות קצין, אבל גם להשתחרר אחרי תקופת קבע אחת של שלוש שנים". זה נגמר ב־32 שנה. את רוב הקריירה הצבאית עשה בחטיבה 188, כשב־2017 מונה למפקד שלה. עם סיום התפקיד עבר לפקד על עוצבת המפץ, ומשם מילא שורה ארוכה של תפקידי פיקוד ומטה.
"בכל תפקיד אמרתי לעצמי שזה האחרון. לפני כמה שנים הבנתי שאני לא יכול לספר לעצמי את הבלוף הזה יותר. אני כבר בגיל שאני לא יכול להמשיך לדחות את הקץ. רציתי להשתחרר בגיל מספיק מוקדם להגשים עוד חלום. לא יכולתי לחשוב שאני רק איש צבא".
חמוש במניפסט הזה תכנן שוחמי להשתחרר באוגוסט 2023. אלא שהרמטכ"ל הרצי הלוי, שנכנס לתפקיד כמה חודשים קודם לכן, ביקש ממנו להישאר עוד קצת בתפקיד, כשברקע הרפורמה המשפטית והטלטלה בצה"ל. שוחמי הסכים להאריך את השירות "עד אחרי החגים".
בינתיים הוא נסע לחופשת שחרור של שבועיים וחצי בתאילנד, על אופנוע, עם אשתו דנה. כשהגיעו לבנגקוק התרחש טבח 7 באוקטובר, ושוחמי עלה על טיסת החילוץ הראשונה, נחת בישראל בבוקר 8 באוקטובר - וחזר לתפקידו הצבאי כראש חטיבת תורה והדרכה באגף המבצעים במטכ"ל.
בהמשך נקרא להקים מנהלת ליישובים בצפון ולפקד על קורס מפקדי פלוגות ומג"דים, והיה מעורב גם בהקמת אוגדת דוד (לחיזוק ההגנה על הגבול המזרחי של ישראל). שם פגש את רון נפלא, מנכ"ל תנועת אור (לפיתוח יישובי הנגב והגליל), שסיפר לו על התוכנית ששינתה את מסלול חייו.
"הייתה לנו שיחה אישית ורון שאל אותי מה התוכניות שלי. אמרתי לו: אני הולך להתיישב. אז הוא סיפר לי שמשרד ההתיישבות הוציא ממש ממש היום קול קורא להתיישבות בבקעת ערד. זה היה כאילו כל הכוכבים התחברו".
שוחמי רק שאל אותו איפה נמצאת בקעת ערד, ולמחרת כבר נסע לראות את השטח המיועד. ואז הגיעה הדבורה. "נסעתי חזרה מהדרום הביתה על האופנוע. כל הדרך הציפו אותי כל המחשבות על המלחמה, אני מסיים שירות של 32 שנה, מה אני עושה, מתי הזמן הנכון ואיך מתחילים. זה לא העולם שלי, אני לא מבין בזה כלום. ואז בום, דבורה התנגשה לי בקסדה והסתדרו לי המחשבות. זו הייתה כמו קריאת השכמה".
"זרקתי רשת דייגים"
כשחזר הביתה התחיל ליישם. "זרקתי את הקסדה, התיישבתי על הדלפק במטבח ומיד פתחתי קבוצת וואטסאפ והתחלתי לצרף חברים, פקודים לשעבר, משפחה".
הוא כתב להם: "שלום לכולם, אל תנסו לחבר בין האנשים ולהבין את הקשר. זרקתי חכה, יותר נכון רשת דייגים. אז על מה מדובר? יש הזדמנות להקים יישוב חדש או יותר נכון חמישה. כרגע מכוון לאזור המדהים של בין יתיר לתל ערד. למה ולמי? לכל מי שהתיישבות, ציונות, רוח העשייה בעיקר בעת הזאת, וכן, גם למי שמחפש מקום מדהים לבנות קהילה חדשה ביישוב כפרי וערכי. מתאים לכולם (רוצה שיהיה מכולם), ליהודים, לדרוזים, לדתיים, לחילונים, לשמאל ולימין, למי שאהבת האדם, הארץ והמדינה היא חלק בלתי נפרד ממה שמטייל לו בעורקים".
הקבוצה הלכה וגדלה, והבית של שוחמי בכפר סירקין הפך למפקדה הלא רשמית של הגרעין, שהלך וגדל והפך לדור המייסדים של היישוב החדש. היום הוא מונה 24 משפחות ועוד כ־300 משפחות מתעניינות. הרעיון שצורת ההתיישבות תהיה קיבוץ הגיע רק כעבור זמן.
"היינו קבוצה של משוגעים שהולכים אל הלא נודע. זה היה אמור להיות יישוב. מי חלם על קיבוץ? מי רצה קיבוץ? זה לא היה בשיח. אז התחילו להיכנס לתמונה התנועות המיישבות: תנועת המושבים, השומר החדש, תנועת אור, התנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי. נפגשנו עם כולם, והחלטנו להקים קיבוץ, למרות שידענו שיהיה בזה מכשול פוליטי ומכשול ביורוקרטי, אף שידענו שחלק מהאנשים יעזבו, ובאמת חברים טובים מאוד שלי שהתנגדו לקיבוץ עזבו.
"חלק מהם היו יוצאי קיבוץ שגדלו בבית ילדים ושום דבר לא היה של אף אחד - אז הם לא אהבו את הקונספט. אחרים היו אנשי עסקים שלא רצו להכניס את הכישורים שלהם פנימה ושכולם ירוויחו מהם, או שלא רצו לקבל החלטות ביחד עם אנשים שלא מבינים בעסקים. יש גם כאלה שפחות חיפשו את הקהילתיות הצמודה".
אז למה להקים דווקא קיבוץ?
"עם כל הביקורת שיש על קיבוצים, ובמידה מסוימת אפילו סלידה, שנובעת בעיקר מבורות, ראינו את החוזק של הקהילות האלה ב-7 באוקטובר. מה שעושה קהילה חזקה הוא קודם כול חזון וערכים משותפים. הדבר השני הוא משימה משותפת. המשק הוא המשימה המשותפת של כולם, וכל אחד לוקח בה חלק לפי יכולתו".
"בלי סינון הקהילה תתפרק"
בשלב הבא כתבו שוחמי וחברי הגרעין את החזון של הקיבוץ העתידי. "החלטנו שנהיה קהילה ציונית, חקלאית וחדשנית, וקראנו למנעד רחב של אנשים להצטרף לחזון הזה: ציונים דתיים וחילונים, ימין ושמאל מכל קשת הגילאים".
נשמע לא ריאלי באווירה הציבורית הנוכחית.
"עובדה שזה קורה. אם נשאל מיליון אנשים הם יגידו: אין לי בעיה כחילוני לגור ליד דתי, או אין לי בעיה כדתי לגור ליד חילוני. לכאורה יש מיליון אנשים שירצו להצטרף, אבל כשמבינים שזה לא 'חיה ותן לחיות', אלא חינוך משותף, וזה אומר שהבריכה פתוחה בשבת ואני כדתי אצטרך להכיל את זה.
"חצי מהדתיים לא יהיו מוכנים לזה, כי הם לא ירצו שהילד יראה את השכן מחלל שבת ולהפך. וזה כשלעצמו גורם מסנן לאנשים ספציפיים מאוד. זה מבחינתי נאורות, להכיל דעה שונה ולא לפחד שהילד שלי ילמד משהו שאני לא מתווה בבית - בתוכנית הלימודים".
יש גם הליך סינון רשמי לקיבוץ? ועדת קבלה?
"ברור שיש ועדת קבלה, בואי נפסיק להיות פוליטיקלי קורקט. אנשים שקהילה היא דבר שחשוב להם באמת, לא כמס שפתיים, שואלים את עצמם: לאיזו קהילה אני רוצה להשתייך? כשאני בוחר בן זוג, אני קודם כול בודק מהם המידות, הערכים והשאיפות שלו. אז ככה גם קהילה צריכה שכל מי שיהיה בה יאמין באבני היסוד שלה. אם מחר נקלוט אנשים שלא רוצים לגדל ילדים בחינוך משותף, דתי וחילוני, אלא שהילדים שלהם ילמדו בישיבה או בתלמה ילין - הקהילה הזאת תלך ותתפרק".
ועדת קבלה במקרים רבים נתפסת כמועדון סגור. יש הרבה ביקורת על זה.
"זה לא מועדון סגור, זה מועדון פתוח לכל מי שמאמין בדרך, בערכים ובכיוון שהקהילה מושכת אליו. לא סתם רשמתי בקבוצה הראשונה שדרוזים מוזמנים. הם ציונים באמת. למה לא הצלחתי להביא דרוזים? כי המשפחות שלהם בצפון והם רוצים להיות חצי שעה נסיעה מהם. אבל אני אומר גם, בלי להתבלבל, שאם יגיע ערבי מוסלמי שיקרא את החזון שלנו ויגיד לי 'זה בול מבחינתי, אני ציוני, ואני אאמין לו' - אז שיבוא לקיבוץ".
"הייתי שורף את הרחובות"
לא סתם שוחמי עסוק בגיוון. השיח החברתי המפלג מדאיג אותו, ובתוכו גם סוגיית גיוס החרדים לצה"ל. "כל בר־דעת יגיד שגיוס החרדים הוא נכון. נשיאה משותפת בנטל היא ערך. אבל על האירוע הזה אומרים: רעיון מצוין, ביצוע חרא.
"אין קצין או מילואימניק שמשרת שנים בצה"ל וחושב שההנחיה שכל החרדים מתגייסים מחר היא נכונה או אפשרית. כולם מבינים את זה, אבל נהנים לשרוף את הגשרים, כי ככה התרגלנו לחיות. להגיד לחרדים 'תתגייסו מחר לצבא' זה כמו שמדינת ישראל תיתן לי עכשיו הנחיה שהבת שלי מתגייסת מחר לישיבה. הייתי יוצא לשרוף את הרחובות. המדינה לא יכולה לעשות שינוי דרסטי כזה מהיום למחר בלי לייצר את המנגנונים שיאפשרו אותו".
שוחמי מציע להסתכל קדימה. "צריך להחליט שבעוד עשר שנים כל אזרח במדינה עם תעודת זהות כחולה יישא בנטל של שירות לאומי, וצה"ל הוא שירות לאומי ראשון במעלה. המחוקק יחליט כמה מכל אוכלוסייה מתגייסים, וכל השאר ילכו לשירות לאומי־אזרחי. חסרים מורים? שיהיו מורים חיילים. הציבור הערבי ממלא את בתי החולים? שיעשו שלוש שנות שירות לאומי בבתי החולים כאחים וכסניטרים, ואחר כך ימשיכו ללמוד רפואה וסיעוד. החרדים ממלאים את ארגוני החסד וזק"א? תהפוך את זה לשירות לאומי רשמי.
"תסתכלו לציבור בעיניים ותגידו לו 'שימו יד, בתוך עשר שנים כולם מתיישרים', והמערכת תסתדר. החרדים לא היו פושעים עד אתמול, ומה שנעשה עכשיו הוא עוול חברתי עמוק".
שוחמי מבחינתו חולם לתקן את עוולות החברה באמצעות הקיבוץ החדש. "אנחנו רוצים מיקרוקוסמוס לתיקון בחברה הישראלית. זה מתנשא קצת, אבל אנחנו באמת מכוונים לזה בלב שלם, להיות מודל לציבור בישראל, שיראה שאפשר לחיות אחרת".
הייטקיסט בן 51, זוג דתי ושף
כשמסתכלים ימינה ושמאלה בשטח הקמפינג, כבר אפשר לראות חלק מהערכים האלה. חברי הגרעין שונים זה מזה בגיל, בלבוש ובאמונה, ובכל זאת פועלים יחד כמכונה משומנת. "אנחנו לא באים לצייר תמונה אידיאלית, אנחנו רוצים לחיות כך", אומרת מגי יששכר (23), מנהלת הקהילה. יששכר, רווקה וחילונית, הצטרפה לגרעין אחרי שירות קבע בחיל החינוך בעקבות פרסום בפייסבוק. "לא ידעתי שזה קיים בכלל, הדבר האוטופי הזה. כשאומרים לי שזה לא אפשרי, אני אומרת - למה לא?".
לצדה עובד על הקמת המחנה יאיר בר (51), הייטקיסט, גרוש פעמיים ודתי, שהפך לאחראי על הסושיאל. הוא גדל בערד ובשנים האחרונות חי בירושלים. "רציתי להיות חלק מגרעין שיחזיר את ערד להיות העיר שגדלתי בה. היוזמה ליישב את תל ערד התיישבה בדיוק על הרצון שלי לסייע לאזור לצמוח". המרחק מילדיו שבמרכז לא מרתיע אותו, ואת עבודתו בהייטק הוא יכול לעשות מכל מקום.
לליאורה (28) ולאהוד (30), זוג דתי עם שלוש בנות מתחת לגיל 5, המעבר מקיבוץ אור הנר כבר מתחיל לקבל צורה מעשית: אהוד, מדריך במכינות קדם־צבאיות, מתכנן לפתוח מכינה בקיבוץ החדש; ליאורה, אחות בקהילה בשדרות, מעריכה שתוכל לעבוד בערד. "תחשבי כמה זמן לוקח לאנשים במרכז להגיע בבוקר לעבודה. זה לא שונה".
גם נעמה ואור (בני 27) מבאר שבע נערכים למעבר. אור עובד במפעל של חוחובה בקיבוץ חצרים ויחפש עבודה קרובה יותר; נעמה מתכננת להעביר לכאן את עגלת הקפה הנודדת שלה. "היא כבר לא תהיה נודדת, היא תהיה נייחת".
פולינה גייפמן־דרעי (29), חוזרת בתשובה ואם לשניים, כבר מצאה עבודה בבית הספר האנתרופוסופי המעורב בסנסנה הסמוכה. היא ובעלה מורים. "בחינוך תמיד יש עבודה, לא משנה באיזה חור תגורי", היא אומרת. "אני שנים בחיפוש אחר מקום שנוכל לעשות בו מעשה התיישבות. לשמחתי מצאתי פה".
כשאני צועדת לצד המחנה אני פוגשת את רבקה (9), שמשחקת עם ילדים קטנים ממנה. "אני רוצה כבר לעבור לגור כאן", היא אומרת. כשאני שואלת למה, היא עונה: "כי שקט כאן".
