במשך שנים הפכה הקביעה שישראל היא אחת המדינות היקרות ב־OECD כמעט לעובדה מוסכמת. היא הופיעה בדוחות ממשלתיים, בדיונים על יוקר המחיה וגם בכותרות בתקשורת. אלא שמסמך מקצועי שפרסם משרד מבקר המדינה לפני כמה חודשים, ולא הופץ באופן רחב, מעלה סימני שאלה סביב אחת ההשוואות שעליהן נשענת הקביעה הזאת, ומזהיר כי שימוש לא נכון במדדי רמת המחירים הבינלאומיים עלול לייצר תמונה מטעה לגבי מצבה של ישראל.
● מנהל רשות המסים: "הכסף בקרן הפיצויים הולך לאזול. כנראה שבשנה הבאה יהיה צריך להביא כסף מתקציב המדינה"
● דיון על בניית אלפי דירות ופגייה הידרדר לקרב האשמות בין בכירי האוצר
המסמך, שנכתב על־ידי החוקרים ירון פישמן וניר לסר, פורסם בפברואר האחרון תחת הכותרת "מדדים להשוואות בינלאומיות ומדינות בנות־השוואה לישראל בתחום יוקר המחיה". הוא נועד במקור לשמש מדריך מקצועי לצוותי הביקורת במשרד המבקר, אלא שהמסקנות שעולות ממנו רחבות הרבה יותר.
כלכלני המשרד מצביעים על כך שמדד רמת המחירים המקובל להשוואה בין מדינות מושפע באופן משמעותי משערי החליפין, ולכן עלול להציג את ישראל כיקרה או זולה יותר גם כאשר המחירים שהצרכן הישראלי משלם כלל לא השתנו בהתאם.
אחת הדוגמאות הבולטות לכך נרשמה ב־2023, אז עלה מדד המחירים לצרכן בישראל ב־4.2%. למרות זאת, במדד רמת המחירים הבינלאומי ישראל דווקא הפכה לכאורה לזולה יותר. המדד שלה ירד מ־131 ל־122, והיא ירדה מהמקום השני למקום הרביעי בין מדינות ה־OECD. ההסבר המרכזי לא היה ירידה במחירי המזון, הדיור או השירותים, אלא היחלשות של השקל מול הדולר.
מכאן מגיעה אחת הטענות המרכזיות במסמך: מדד שנועד להשוות את רמת המחירים בין מדינות בנקודת זמן מסוימת אינו בהכרח כלי מתאים כדי לקבוע כיצד השתנה יוקר המחיה בישראל לאורך השנים. התחזקות השקל יכולה להעלות את ישראל בדירוג גם אם המחירים המקומיים כמעט לא השתנו, ואילו פיחות יכול להוריד אותה בדירוג גם בתקופה של התייקרויות.
הפער בולט במיוחד כשבוחנים את תחום המזון. לפי הנתונים שמציג משרד המבקר, בין 2011 ל־2020 עלו מחירי המזון והמשקאות הלא־אלכוהוליים בישראל בכ־6.2%, לעומת עלייה של כ־19% בממוצע מדינות ה־OECD. למרות זאת, מדד רמת המחירים הבינלאומי הצביע באותה תקופה על התרחבות לכאורה של הפער לרעת ישראל.
גם בשנים האחרונות מתקבלת תמונה דומה. בין 2017 ל־2023 עלו מחירי המזון בישראל בכ־13.6%, בעוד שבממוצע ה־OECD נרשמה עלייה של כ־38.8%. הנתונים אינם מלמדים שמזון בישראל הוא בהכרח זול, אלא שקצב ההתייקרות בישראל בתקופה הזאת היה נמוך משמעותית מזה שנרשם במדינות רבות בארגון.
לא זול, אבל גם לא חריג
אלא שהמסמך גם לא נותן בסיס למסקנה ההפוכה, שלפיה בעיית יוקר המחיה בישראל היא אשליה סטטיסטית. כשמשרד המבקר בוחן את כוח הקנייה של הישראלים, התמונה מורכבת יותר.
כך למשל, לפי אחד המדדים שנבחנו, ההכנסה הפנויה החציונית בישראל אפשרה ב־2022 לרכוש כ־20.7 אלף יחידות של "סל מזון" סטנדרטי, לעומת כ־24.6 אלף בממוצע ה־OECD. כלומר, גם אם רמת המחירים לבדה לא מספרת את כל הסיפור, כוח הקנייה של משקי הבית בישראל עדיין נמוך מהממוצע בחלק מההשוואות.
כדי למדוד יוקר מחיה, לא מספיק לשאול כמה עולה מוצר בישראל לעומת צרפת, גרמניה או ארה"ב. צריך לשאול גם כמה זמן הישראלי צריך לעבוד כדי לרכוש אותו, ומה חלקה של ההוצאה מתוך ההכנסה הפנויה שלו.
בהתאם לכך ממליץ משרד המבקר לחוקרים שלו שלא להסתמך על מדד בודד, אלא להשתמש בשורה של מדדים משלימים, ובהם כוח הקנייה של השכר השעתי, השכר החציוני וההכנסה הפנויה, לצד מדדי המחירים עצמם. בדרך הזאת, על־פי המסמך, ניתן להבחין בין מצב שבו ישראל אכן יקרה יותר לבין מצב שבו הפער בדירוג נובע בעיקר מתנועות בשערי המטבע.
הבדיקה גם מראה שהתמונה משתנה מאוד בין ענפים. במדד המתחשב ברמת המחירים הכוללת בכל מדינה, הפער במזון בישראל כבר אינו חריג ואף נמצא מעט מתחת לממוצע, בעוד שבתחומים כמו מסעדות ובתי מלון או דיור, מים, חשמל וגז, ישראל עדיין יקרה משמעותית. מנגד, בתחומים אחרים, בהם תחבורה ותקשורת, התמונה טובה יותר.
השוואה לא נכונה
סוגיה נוספת שעולה במסמך נוגעת לשאלה למי בכלל נכון להשוות את ישראל. בדיונים רבים משווים את ישראל לממוצע של 38 מדינות ה־OECD, אלא שהפערים בין אותן מדינות עצומים: ברמות ההכנסה, בפריון, במבנה המס ובמדיניות הממשלתית.
במשרד המבקר מציעים להבחין בין מדינות שמצבן הכלכלי דומה לזה של ישראל לבין מדינות שאליהן ישראל מבקשת להתקרב. בקבוצה הראשונה נכללות בין היתר בריטניה, צרפת, איטליה, ספרד, יפן ודרום קוריאה. לצידן, מוצעת קבוצה נוספת של "מדינות סמן", ובהן הולנד, דנמרק, שבדיה, אוסטריה, פינלנד ושווייץ.
לכאורה מדובר בדיון מתודולוגי ויבש, אבל בפועל הוא נוגע בלב אחד הוויכוחים הכלכליים המרכזיים בישראל. כשהממשלה, הרגולטורים או התקשורת קובעים שישראל היא "המדינה השנייה היקרה ב־OECD", הבחירה במדד היא לא עניין טכני בלבד, והיא משפיעה על הדרך שבה מוגדרת הבעיה וגם על המדיניות שנועדה לפתור אותה.
אלא שהוויכוח המתודולוגי לא משנה את העובדה שבמדדים אחרים, שמנסים להביא בחשבון גם את רמת החיים ומאפייני המדינות שאליהן משווים את ישראל, מתקבלת תמונה קשוחה. מחקר של מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן שפורסם השנה מצא כי סל המוצרים והשירותים של משק בית בישראל יקר בכ־21% לעומת קבוצת מדינות עשירות כמו אוסטריה, פינלנד, דנמרק, הולנד ושבדיה, למרות שהתוצר לנפש במדינות אלה גבוה יותר.
בהשוואה ליוון, קפריסין, איטליה וספרד, שהתוצר לנפש בהן נמוך יותר מישראל, הפער מגיע לפי המחקר לכ־68%. החוקרים העריכו כי יוקר המחיה שוחק בכ־14% את רמת החיים בישראל, על־פי המדדים שהציגו במחקר.
גם בתוך הסל הישראלי, יש תחומים שבהם הפערים מול העולם נותרו חריגים. לפי אותו מחקר, בעוד שב־2005 היו מחירי הדיור בישראל נמוכים בכ־31% מאלה שבקבוצת המדינות העשירות שנבדקה, כיום הם גבוהים מהן בכ־26%. מול מדינות דרום אירופה, הפער מגיע עד 85%.
גם במזון, עד לפני שני עשורים, המחירים בישראל היו נמוכים בכ־26% לעומת המדינות העשירות שנבדקו וכיום הם גבוהים בכ־27%. החוקרים מייחסים את הפער בין היתר לחסמי סחר, רגולציה, מבנה ריכוזי של חלק מהשווקים, עלויות ייצור והפצה ומאפיינים ייחודיים של השוק הישראלי.
