"המצב גרוע מאז שפרצה המלחמה. אף אחד לא מצליח לעמוד בהוצאות, העסקים והפרנסה של כולנו מושבתים או נפגעו. אנחנו בקריסה וזה המעט שאני יכול לפרט". כך מתאר תושב איראני, בן 34, את חייו היומיומיים בשיחה עם גלובס. תושב אחר, מבוגר יותר, מסכם את המצב במילים לא פחות קשות: "אנחנו טובעים בבוץ מאז פברואר, קשה לשרוד ככה".
מאז שפרצה המלחמה בסוף פברואר, איראן מנהלת בפועל שני מאבקים כלכליים במקביל: המצור הימי האמריקאי על מצר הורמוז, שדרכו עוברים כ־90% מסחר החוץ שלה (שכולל בעיקר נפט), לצד גל סנקציות חדש שתוקף ישירות את המערכת הבנקאית, הזהב, הטכנולוגיה והספנות באיראן.
● הוא אחד הרודנים הגדולים בעולם, ומעמדו רק מתחזק
● העולם חושש מהסתרת נשק גרעיני בחלל. לחוקר מ־MIT יש רעיון איך לגלות אותו
● היא המדינה הזקנה בעולם וזו לא הצרה היחידה שלה
השילוב בין השניים כבר מתבטא במספרים: לפי קרן המטבע הבינלאומית, האינפלציה השנתית צפויה להגיע ב־2026 ל־69% - הגבוהה ביותר מאז המהפכה האסלאמית ב־1979 - ובאיראן מדווחים על התייקרות של עשרות ואפילו מאות אחוזים במוצרי מזון בסיסיים.
אבל מה שהופך את המצב לחריג במיוחד הוא שהכלכלה לא קורסת בבת אחת, אלא היא נשחקת בהדרגה, תוך שהמדינה מעבירה את מלוא הנטל לכיסי האזרחים. כלכלן איראני שדיבר עם גלובס מסביר כי "המשטר 'סופג' את הזעזוע באמצעות זינוק בשיעור האינפלציה ופיחות בערך המטבע, ולא באמצעות קריסה מוחלטת - כך שהמדינה ממשיכה לשלם משכורות ולספק שירותים בסיסיים, אך המחירים שהאזרח משלם על כך ממריאים בלי הפסקה".
האם הלחץ הכלכלי הוא זה שיכריע בסופו של דבר את משטר האייתוללות? על מנת להבין את חומרת המצב ברחבי איראן, גלובס שוחח עם עשרות מאזרחי המדינה. חלקם סירבו לדבר כשהתברר להם שמדובר בעיתון מערבי או ישראלי, אחרים הסכימו לדבר רק בעילום שם ופרטים מזהים, ומי שכן הסכים להתראיין - עשה זאת לרוב תוך זהירות ניכרת, נמנע מכל אמירה שעלולה להתפרש כביקורת ישירה על המשטר הרצחני.
המחירים זינקו במאות אחוזים והעוני מתרחב
ברחוב האיראני, מעידים התושבים, חיי היומיום נעשו לבלתי אפשריים. לפי נתונים שפרסם העיתון הבריטי גרדיאן, מחיר שמן הבישול זינק באוגוסט ב־383% לעומת השנה שעברה, ביצים התייקרו ב־294%, עוף ב־177% ובשר אדום ב־148%. במקביל, סוכנות הידיעות האיראנית מהר (Mehr) דיווחה שהביקוש לבשר אדום צנח ב־50% באפריל 2026 לעומת התקופה המקבילה אשתקד - לא כי אנשים הפסיקו לרצות בשר, אלא כי הם פשוט לא יכולים יותר להרשות אותו לעצמם. כך גם לגבי מוצרי חלב. לצד זה, נרשמה קפיצה בצריכת תפוחי אדמה - מזון זול יחסית - עד כדי מחסור בו.
מהדי גודסי, כלכלן בכיר במכון וינה למחקר כלכלי בינלאומי, אומר לגלובס כי "מחירי המזון עלו ביותר מ־100% משנה לשנה במהלך האביב. מוצרים בסיסיים כמו ביצים ומוצרי חלב הפכו לקשים למימון עבור משפחות רבות באופן סדיר".
ב־23 באוגוסט חצה הדולר בשוק השחור את רף ה־2 מיליון ריאל - שיא כל הזמנים. שלושה ימים לאחר מכן דיווחה הלשכה הסטטיסטית האיראנית על אינפלציה שנתית של 84.4% (לפי מקורות נוספים כמו קרן המטבע הבין־לאומית ואל ג'זירה, היא נעה בין 69% ל־90%, בהתאם למדד ולתקופה). התוצאה מתבטאת גם מעבר למזון: תורים ארוכים של מכוניות נראו בטהרן ובמשהד בתחנות דלק וחלק מהתחנות הגדולות ביותר במדינה נסגרו לחלוטין.
הקצב שבו המחירים משתנים ממחיש את חוסר היציבות. מרים, בת 40 מטאבריז, מספרת כי בשבועיים בלבד שבהם עלה שער הדולר בכ־25 אלף ריאל איראני, מחירי המוצרים בשוק הוכפלו. "השבוע קניתי חבילת חיתולים ב־800 אלף טומאן (המטבע האיראני בשימוש היומיומי, שווה 10 ריאל, ת"ש) בעוד שלפני חודש היא עלתה 480 אלף טומאן. לפני שנה וחצי יכולתי לקנות חיתולים גם ב־100 אלף", היא אומרת. תיק בית הספר שקנתה לבנה עלה לה 950 אלף טומאן, כאשר ארבעה ימים בלבד קודם לכן מחירו עמד על 750 אלף. "ההכנסה המשותפת שלי ושל בעלי בקושי מגיעה ל־20 מיליון טומאן בחודש. אנחנו באמת לא מצליחים אפילו לנשום", היא אומרת.
המשטר עצמו מגיב בקריאות לפטריוטיזם. חוסיין טאעב, ראש כוחות הבסיג', קרא לצמצם את צריכת הדלק ב־10%, ומוחסן רזאי, מזכיר מועצת הביטחון הלאומי העליון, ייעץ לצעירים לעבור לייצר בבתיהם את המוצרים שהם צריכים.
"עבור חלק ניכר ממעמד הביניים ומהעשירונים בעלי ההכנסה הנמוכה, אפילו רמת חיים בסיסית הופכת לבלתי אפשרית", אומר הכלכלן גודסי. "עוד לפני המלחמה, הערכות רשמיות וחצי־רשמיות כבר הגדירו בין 33% ל־39% מאזרחי המדינה כעניים (ללא הכנסה המספקת למימון מוצרי יסוד כמו מזון, דיור וטיפול רפואי, ת"ש). כעת הנתון ככל הנראה גבוה הרבה יותר (לא פורסם נתון עדכני עד כה, ת"ש). העלייה של כ־60% בשכר המינימום שהוכרזה במרץ סיפקה הקלה זמנית בלבד, אבל היא נשחקה במהירות בשל האינפלציה ואובדן מקומות עבודה".
"לא עומדים בהוצאות, קונים רק מזון ותרופות"
העדויות בשטח מאששות את תמונת המצב עליה מדבר גודסי. "אני לא מצליח לעמוד בהוצאות השוטפות של הבית", אומר לגלובס מהדי (41), תושב אחד מהכפרים באיראן. "בגלל תנאי המלחמה יש מעט מאוד עבודה, ולפעמים אין עבודה במשך ימים שלמים. כרגע אין לי בכלל מוצרי מזון בסיסיים בבית. אין שום דבר לתת לילדים שלנו, אנחנו זקוקים לעזרה". אזרחית אחרת מוסיפה: "יש לי שתי בנות שזקוקות לבגדים ולציוד לבית הספר. בגלל המלחמה, המצב הכלכלי שלנו הפך לבלתי אפשרי".
פאטמה, סוחרת דגנים ומזון ממחוז מזנדראן שבצפון איראן, מסכמת את המצב מנקודת המבט של מי שנמצאת בשני צדי הדלפק - גם כצרכנית וגם כמי שמוכרת לצרכנים אחרים: "אנשים נמצאים תחת לחץ כלכלי כבד מאוד. המחירים של הכול עלו בצורה מטורפת ויכולת הקנייה של משפחות למוצרים החיוניים ירדה. האנשים נחלשים מבחינה כלכלית מיום ליום והקניות מצטמצמות. המדינה נמצאת במשבר כלכלי חמור מכל הבחינות".
גם מי שעובד סביב השעון לא חסין מהמצוקה. אלירזה, נהג מונית בן 56 מטהרן, מתאר יום עבודה של 18 שעות שלא מספיק לכסות את הוצאות משפחתו: "לפני חודש הלכתי לסופרמרקט לכמה מוצרים בסיסיים והסכום הכולל הגיע ל־1.5 מיליון טומאן. שלשום קניתי את אותם המוצרים ושילמתי 2.5 מיליון טומאן". אלירזה מוסיף כי החרדה ממחסור בדלק הביאה אותו להגיע לתחנת הדלק ב־04:00 לפנות בוקר כדי לא להיתקע בתור: "הם אומרים שהם רוצים להכפיל את מחיר הדלק. טוב, אנחנו יכולים להכפיל את התעריפים שלנו?".
ספידה, בעלת עסק למוצרי מרפא וצמחים טבעיים ממחוז ח'וראסאן שבאיראן, מוסיפה כי המלחמה הותירה את המדינה בהרס כלכלי. "המשפחה שלי ואני השתייכנו למעמד הביניים", היא אומרת לגלובס בקול חנוק, בשיחה שהתבצעה דרך הטלגרם. "לפני המלחמה, יכולתי להרשות לעצמי לקנות בגדים נאים מדי כמה חודשים או לחדש את המעילים בכל עונה. כעת, למרות העלאות בשכר, צמצמנו את הקניות שלנו למוצרים הבסיסיים ביותר בלבד - מזון ותו לא - כשכל היתרה, אם יש בכלל כזו, מופנית להוצאות רפואיות".
המצב באיראן, לדבריה, שונה לחלוטין מבעבר: "אז יכולתי לבשל או לקנות כל מה שהתחשק לי. כיום, אני בקושי מצליחה לרכוש מוצרי מזון בסיסיים ביותר, וגם אז, המשכורת עדיין לא מספיקה לסגור את החודש".
"המצב מחמיר מציאות שברירית ממילא"
הלחצים הכלכליים המצטברים על איראן בחודשים האחרונים, הכוללים שילוב של סנקציות, מצור ימי והרס תשתיות, מביאים את המשק המקומי לסף נקודת שבירה חסרת תקדים. "החוסן של איראן מתרוקן במהירות", סבור גודסי. "להערכתי, המלחמה הקריסה בין 15% ל־20% מההון שהיה קיים במדינה לפני 28 בפברואר, והייצור - בין היתר במגזר האנרגיה - צנח ב־15% עד 30%. גם הפגיעה בתשתיות, כמו כבישים ורכבות, פוגעת בעסקים, לצד שיבושים לוגיסטיים והגבלות האינטרנט שהרשויות עצמן מטילות.
"הזעזועים הללו מצמצמים תפוקה ותעסוקה בו־זמנית - וזה על רקע מצב שכבר היה קשה מלכתחילה: עוד לפני המלחמה, רק כ־27 מיליון בני אדם מתוך אוכלוסייה שמונה כ־95 מיליון היו מועסקים באופן פורמלי, כך שהמצב הביטחוני רק מחמיר מציאות שברירית ממילא".
גודסי מצביע גם על מנגנון פיסקלי שמזין את המשבר. הכנסות המדינה מיצוא הנפט - המקור העיקרי למימון התקציב - צנחו בחדות: "יצוא הנפט הוא הכרחי ואובדן הכנסות ממנו מציב את המדינה בפני חשבון שיקום ענק. ההערכה שלנו לנזק הקשור למלחמה כבר עומדת על יותר מ־270 מיליארד דולר".
במקביל, ממשיכה הממשלה לתמוך כלכלית בגופים ממשלתיים וחצי־ממשלתיים רבים, ובהם קרנות וחברות המקושרות למשמרות המהפכה האסלאמית, שצורכים משאבים ציבוריים בהיקף גבוה.
"עם הכנסה חיצונית שמוגבלת בשל המצור הימי האמריקאי, הגירעון התקציבי ממומן בהיקף גובר באמצעות המערכת הבנקאית והבנק המרכזי", מוסיף גודסי. "כלכלת איראן, אם כן, עדיין מתפקדת, אך היא לא עומדת בלחצים הללו בלי נזק עמוק ומצטבר שיוביל להעמקת האינפלציה, המיתון, שיעור המובטלים וחוסר הוודאות. אם המצב יימשך, המערכת הפוליטית הנוכחית תוכל לשרוד עוד 6־12 חודשים בלבד להערכתי. רק השבוע החלו דיווחים על כוחות הביטחון שפעלו נגד תושבי מחוז מגצ'סארן שבמערב איראן, שיצאו להפגין בעקבות המצב הכלכלי הקשה".
מוג'תבא פורמוחסן, עיתונאי איראני בכיר בערוץ איראן אינטרנשיונל שפועל מלונדון, עוקב מקרוב אחר האווירה בתוך המדינה ומזהה תהום הולכת ומעמיקה בין העם לממשל. לדבריו, בתוך 10 ימים בלבד מאז תחילת המבצע הכלכלי האמריקאי החדש, המטבע הלאומי של איראן כבר איבד עשרות אחוזים מערכו - וזו, הוא מדגיש, "רק ההשפעה הפסיכולוגית הראשונית. ההשפעות האמיתיות יתבטאו רק בחודשיים הקרובים".
פורמוחסן, שחווה בעצמו גלי סנקציות קודמים כשחי באיראן, מעריך שהפעם המצב חמור במיוחד: "התעצמות השחיתות בשנים האחרונות הפכה את כלכלת איראן לפגיעה קשה, בעוד שההון החברתי של הממשלה צנח לרמתו הנמוכה ביותר האפשרית". על רקע זה, הוא מצביע על תחושת הזעם הציבורי סביב פרשה שנחשפה לאחרונה: לדבריו, בנו של מוחסן רזאי, מזכיר מועצת הביטחון הלאומי העליון עצמו, וגורמים מקורבים נוספים, לקחו 11 מיליארד דולר מהכנסות הנפט ומעולם לא החזירו אותם.
"קיווינו שהמשטר יתחלף השנה, אבל לא רק שזה לא קרה - הלחץ הכלכלי רק הלך והחמיר", אומרת מרים מטאבריז. "פקידי הממשלה מצאו לעצמם עכשיו תירוץ: בכל פעם שמשהו מתייקר, הם אומרים שזה בגלל המלחמה. אז אל תילחמו! אתם מנהלים את המלחמה, ואנחנו משלמים את המחיר. אני באמת לא יודעת מה אפשר לעשות. אנחנו גם לא יכולים להפגין - רק לפני כמה חודשים הם הרגו אלפי מפגינים צעירים. אנחנו לכודים. אנחנו בני ערובה".
הקרב הכפול של משטר האייתוללות
בין תחזיתו הזהירה של פורמוחסן שהמערכת הפוליטית "תוכל לשרוד עוד 6 עד 12 חודשים בלבד" לבין תחושת הייאוש שמתארים אזרחי איראן ששוחחו איתנו, מצטיירת תמונה של מדינה שנמצאת בעימות עם עצמה לא פחות משהיא נמצאת במלחמה עם אויב חיצוני.
הלחץ הכלכלי, כך נראה, אינו רק תוצאת לוואי של הסנקציות והמצור - הוא הפך לזירת קרב בפני עצמה, שבה משטר האייתוללות נאלץ להילחם בו־זמנית בשתי חזיתות: מול וושינגטון ומול אזרחיו שלו.
האם הלחץ הזה יספיק כדי להכריע את המשטר, כפי שקיוותה מרים שיקרה כבר השנה - זו עדיין שאלה פתוחה. אך אם יש דבר אחד שברור מהעדויות שאספנו - המחיר על השאלה הזו כבר משולם היום, בכל קנייה בשוק ובכל תור לתחנת דלק.
