ארבעה ימים בשבוע מגיע זלמן שובל למשרד. בגיל 96, השגריר לשעבר ודירקטור פעיל בחברת "יצוא" המשפחתית (בעלת השליטה בבנק ירושלים) מסרב לפרוש ומסמן מטרה חדשה - הצלת מערכת הבריאות.
נתוני ההגירה שפורסמו לאחרונה הראו כי מאות רופאים עזבו את ישראל בכל אחת משלוש השנים האחרונות. משרד הבריאות אמנם מתכנן להגדיל את היצע הרופאים הצעירים, אך הבעיה הבוערת שוכנת בדרג המנוסה - המערכת מדממת את המומחים הבכירים ביותר דווקא בשיא הקריירה.
● מה עומד מאחורי בליץ ההצעות לקצץ בפנסיה?
● ישראל רוצה יותר עולים, אבל מתקשה לספק להם קורת גג
שובל לא מסתפק בזיהוי הבעיה. יש לו פתרון, שלטענתו יכול לחזק את מערכת הבריאות הישראלית דווקא באמצעות משאב שנמצא מעבר לים: הרופאים היהודים בארה"ב, שלדבריו ניצבים בפני שילוב של אי־ודאות מקצועית ואנטישמיות גוברת. מכאן נולד הרעיון לפרויקט שיביא לישראל רופאים מנוסים מהתפוצות.
העתיד של הרופאים היהודים באמריקה
כאמור, שובל, איש עסקים, פובליציסט ומי שמכיר מקרוב את הזירה האמריקאית מתקופתו כשגריר, משוכנע כי הפתרון למחסור ברופאים נמצא מעבר לאוקיינוס. "זו בעיה מוכרת, שאליה מצטרפת בעיית העזיבה", הוא מסביר, ומנגד מזהה "מאגר" גדול של רופאים יהודים בתפוצות - ובעיקר בארה"ב.
"במערכת הבריאות בארה"ב יש אי־שקט של הרופאים, שנובע מתחושת חוסר אמון של הציבור והשלטון במערכת, וממעורבות של פוליטיקה במערכת הבריאות", מפרט שובל. "למשל, הממשל אמר כי יבדוק קשר שכבר הופרך בין חיסוני ילדות לאוטיזם, וזו נתפסת כהתקפה על האמת המדעית. הרופאים מוטרדים גם מהתפקיד של חברות הביטוח בתוך מערכת הבריאות, ומהשפעתן על האופן שבו מתקבלות החלטות".
לדבריו, השילוב בין הפוליטיזציה במערכת הבריאות האמריקאית לבין גל האנטישמיות יוצר חלון הזדמנויות עבור ישראל. "רופאים, וספציפית רופאים יהודים, הם בדרך כלל בצד הליברלי יותר של המפה הפוליטית", מסביר שובל, "ובמערכת שעוברת פוליטיזציה, הם עשויים לשאול את עצמם אם אולי זה הזמן לעלות ארצה".
לכך מתווספת השחיקה בתחושת הביטחון ברחבי ארה"ב. "במקביל, ישנו גל חסר תקדים של אנטישמיות", הוא מציין. "יהודים רבים, ובכלל זאת הרופאים היהודים, שואלים את עצמם האם יש להם עתיד באמריקה". על הרקע הזה, משוכנע שובל, בשלו התנאים לפרויקט לאומי להעלאת רופאים לישראל. אלא שהסברה והשתדלות בלבד לא יספיקו כדי לעודד אותם לעשות את הצעד - נדרשים תמריצים שנבנים מתוך היכרות עמוקה עם צרכי אותם רופאים.
למשל, רופאים רבים בארה"ב נטלו הלוואות עתק לצורך לימודיהם והשכר בישראל אינו מאפשר להשיבן. שובל טוען כי אם המדינה רוצה לקלוט אותם, עליה לגבש מנגנון שייקח על עצמו את כיסוי החובות. לצד זאת, יש לספק להם מעטפת שכוללת עבודה מובטחת, פתרונות דיור וחינוך לילדים. "הכל בחבילה אחת כדי שתהיה להם כתובת אחת", הוא מבהיר, "פרויקט כזה דורש מעורבות ממשלתית".
דיפלומטיה חייבת להיות גם היא חלק מהתוכנית. "איננו רוצים להיתפס בעיני ממשלת ארה"ב כמי שלוקחים להם את הרופאים ופוגעים באינטרסים האמריקאיים ואיננו רוצים להציג את הסטודנטים היהודים לרפואה כהימור לא בטוח להשקעה מצד מערכת ההשכלה הגבוהה בארה"ב".
זכית להיענות לרעיונות האלה?
"כל מי שהיה יכול לעסוק בפרויקטים לאומיים עסוק היום במלחמות או בבחירות. אין קשב למיזם שמסתכל קדימה. זכיתי לאוזן קשבת מארגון רופאי המדינה, שנציגיו הגיעו אליי לשיחה וכעת מארגנים יום מרוכז לדיון בנושא, בהשתתפות גורמים רלוונטיים במערכת. לעומת זאת, בתי הספר לרפואה קצת חוששים מהמהלך, כי הוא עלול לפגוע במאמץ שלהם לצמצם את הפער במספר הרופאים".
ציינת שהנטייה הפוליטית של הרופאים היא לכיוון הליברלי, וכי הם מוטרדים ממעורבות פוליטית בעבודה שלהם. אלה לא דברים שעלולים להפריע להם גם בארץ?
"המערכת הפוליטית נמצאת היום בקיטוב, אבל אנחנו לא רואים השפעה פוליטית ישירה על מערכת הבריאות. אין אצלנו שום דבר דומה לשימועים ולאיומים בהליך פלילי נגד רופאים שבסך הכול עשו את העבודה שלהם. נכון, יש לנו בעיות אחרות, כמו למשל חשש מהדרה של נשים. אבל זה לא אותו דבר".
אנטישמיות משני הצדדים
החשש של הרופאים היהודים בארה"ב מאנטישמיות הוא חלק מתופעה רחבה יותר של עלייה באנטישמיות במדינה. שובל סבור כי החשש המרכזי אינו מפני תרחיש שבו "יקימו פתאום מחנות ליהודים", אלא מפני חזרה למצב שהיה קיים לפני 70, ואפילו 40 שנה, שבו הביטו בעין עקומה ביהודים בתפקידי מפתח. "כשאני הייתי בנקאי צעיר ונסעתי להתמחות בניו יורק, לא היה מנהל יהודי בכיר באף בנק אמריקאי", הוא נזכר.
היום אין בנק אחד בארה"ב בלי יהודים.
"כי היהודים הקימו את הבנקים, והצליחו מאוד, וגם את חברות הביטוח. אחר כך הם החלו להתקדם גם בבנקים האחרים, וזה כמובן גם תדלק את האנטישמיות.
"ב־2024 התפרסם מאמר ב'אטלנטיק' שהכריז: נגמרה התקופה הטובה ליהודים באמריקה. הסימנים נזרעו כבר קודם. באסיפה סגורה של מנהיגים יהודים בוושינגטון בשנות ה־90 שמעתי את אחד הבכירים בממשל קלינטון אומר שמצבם של היהודים בארה"ב השתפר עם הקמת מדינת ישראל ובגללה, ושאם יקרה משהו למדינה, יחזור מצב היהודים לקדמותו.
"ישראל עדיין חיה וקיימת, אבל חל היפוך במקום הפוליטי שלה. במקום לתת נקודות זכות ליהודי ארה"ב, לפעמים רואים היום את התמונה ההפוכה. הקשר החזק של הממשלה עם טראמפ, שהוא נכס, הופך בחוגים מסוימים לנטל. עסקתי בהסברה לאורך כל הקריירה שלי ואני יכול להגיד היום בלב שלם שהיא חשובה, אבל רחוקה מלהיות פתרון להכל. אין טעם להסביר למי שמלכתחילה לא מעוניין להקשיב".
מדוע הם לא מעוניינים להקשיב?
"נוח לתנועות מסוימות בארה"ב ובעולם להאשים את היהודים ואת ישראל בכל פשעי האנושות, כולל אפליה נגד שחורים, העבדות והקולוניאליזם. הדעה הזו צוברת פופולריות גם בשמאל בארה"ב, שהופך קיצוני ופופוליסטי, וגם בחלקים מן הימין. בתעמולת הימין אומרים: אמריקה צריכה להשתחרר מההשפעה של ישראל. זו לכאורה דעה ליברלית־כלכלית, לשים את ארה"ב במקום הראשון, אבל היא מחביאה מאחוריה תפיסה אנטישמית קלאסית. והסברה טובה ככל שתהיה, לא תוכל לתקן את זה. ובל נטעה - זו עוינות לא רק לממשלה הנוכחית. הייתי אומר שזה אולי 25% מהסיפור. היתר הוא עוינות לישראל וליהודים".
איזה צד פוליטי מטריד אותך יותר מבחינת היחס שלו לישראל וליהודים?
"כיום השמאל הקיצוני, כי הוא מאורגן יותר וסוחף איתו גם את מרכז המפלגה הדמוקרטית. בימין תמיד היו גורמים אנטישמיים ממש, ובעשרות השנים האחרונות הם נבלמו. אבל אם הממשל של טראמפ לא יפתור את הבעיות האמיתיות של אמריקה, הם ימצאו את האשם. ואת מי תמיד אפשר להאשים? כמובן, את היהודים. יכול להיות שבאמת צריך להתרגל לרעיון שתור הזהב של היהודים בארה"ב נגמר לעוד די הרבה זמן".
זו תהיה ירידה משמעותית באיכות חיינו, גם כישראלים.
"בלשון המעטה. לא כולם בארץ מבינים שאין כמעט תחום בישראל שבו אין לנו תלות מסויימת בארה"ב. לא רק סיוע ביטחוני, אלא אקדמיה, בריאות, תרבות. דווקא משום שהיהודים כל כך הצליחו בארה"ב וכן השתמשו בקשרים האלה כדי לקדם את האינטרסים של ישראל בארה"ב ולהיפך בצורה כל כך חיובית, היפוך המגמה יהיה כל כך כואב".
למרות התמונה המדאיגה, שובל סבור שיש לישראל מה לעשות, ובראש ובראשונה להשקיע במערכות יחסים אישיות. לדבריו, ישראל צריכה להיות מעורבת יותר בחיים הפוליטיים בשתי המפלגות האמריקאיות, ולא לבחור צד. "בעבר עבדתי מול ממשלים שלא במיוחד אהדו את הממשלות שייצגתי, אבל הצלחתי לקשור איתם מערכות יחסים שאפשרו לנו לקבל את מה שרצינו". הוא מספר כי הקפיד לדבר עם אנשי הממשל "בגובה העיניים", לשדר להם שהוא מבין את הדילמות שלהם, ושהוא "אחד משלהם ולא סוכן זר".
לטענתו, מדינות ערב נוקטות כיום באותה פרקטיקה, ומשלבות את הצמרת השלטונית או המלכותית שלהן באקדמיה ובחיי היום־יום של הציבור בוושינגטון, ובכלל זאת בצמרת החברתית ולא רק הפוליטית. "וכך בהדרגה משנים את התדמית, למרות שאין שינוי במשטר של חוסר דמוקרטיה ושחיתות. הקשרים האישיים האלה משפיעים מאוד, ובארה"ב עוד יותר מבמדינות אחרות", הוא אומר.
בנק ירושלים: שישה עשורים, משפחה אחת
שובל משמש כדירקטור בחברת יצוא, שהחזקה העיקרית שלה היא בבנק ירושלים. בנו, גדעון, מכהן אף הוא כדירקטור בבנק ואחראי על ייצוג המשפחה כבעלת השליטה. "הוא משקיע הרבה ממרצו בזה, ואני מתואם איתו לגמרי. בארץ אני אחראי על האסטרטגיה והרוח, ובפעילותה של חברת יצוא בחו"ל, שהיא קצת יותר מצומצמת וממוקדת בתחום הנדל"ן, אני מקבל בפועל החלטות השקעה. אני נמצא במשרד ארבעה ימים בשבוע.
"ככלל, כבעלי שליטה, אנחנו לא מתערבים בניהול השוטף של הבנק, אבל משפיעים על הדרך שלו. לדעתי, המעמד של המשפחה והוותק שלנו משפיעים לחיוב על ההתייחסות לבנק מצד הלקוחות, גם המוסדיים. זהו הבנק היחיד בישראל שנמצא בשליטת משפחה".
אם לפני כחודש היינו שואלים את האזרח ברחוב אם הוא מכיר את הבנק, לא בטוח שרבים היו יודעים במה מדובר. אלא שבאוגוסט הוא עלה לכותרות בנסיבות הכי בלתי צפויות: היעלמותן של מלי וליאל יהלומי והחשד, שהופרך בתוך זמן קצר, כי מלי יהלומי, שעבדה בבנק בתפקיד בכיר יחסית, מעלָה בכספיו. "הסיפור הזה לא נוגע בנו בכלל", אומר שובל היום. "כמו כל עם ישראל, דאגנו כי עובדת שלנו נעלמה בנסיבות שנראה היה שיכולות להיות מסוכנות. המניה ירדה בגלל הסיפור, אבל התאוששה אחרי שהתברר שלא הייתה מעילה".
הבנק הוקם לפני כ־60 שנה, והיה הראשון שהוקם בישראל לאחר הכרזת העצמאות. בתחילת דרכו, כפי שמרמז שמו, התמקד בעיקר בירושלים ובתחום המשכנתאות בעיר. כשמלחמת ששת הימים הובילה לאיחודה ולפריחתה של ירושלים, הבנק פרח איתה.
היום הבנק פונה לכלל האוכלוסייה הישראלית, אבל יש לו משקל יתר באוכלוסייה החרדית מחד ובערבית מאידך. "אנחנו ירושלמים לא רק בשם", אומר שובל, "וממלאים פונקציה חברתית מסוימת, לא רק כלכלית. אמנם אי אפשר להשוות בנק בישראל לבנק פרטי שווייצרי, אבל מבחינתנו אנחנו בנק פרטי לא רק מבחינת הזכויות אלא גם מבחינת החובות. אנחנו לא הכי זולים מבין הבנקים בישראל, אבל נותנים שירות ברמה גבוהה, עם חידושים טכנולוגיים רבים".
האם קשה לעבוד כבנק במגזר הערבי, משום שהעסקים מאוימים על ידי דורשי פרוטקשן?
"אנחנו רק יודעים שמבחינת הבנק, הרקורד של הלקוחות הערבים - אגב, גם של החרדים - לא שונה מבחינת החזר הלוואות. אין תוצאות חריגות. בסופו של דבר, אנשים מתייחסים לחובות שלהם לבנקים ברצינות. כמובן, לא כולם, אבל זו לא תופעה.
ישנן תופעות מאקרו שמשפיעות על כל הבנקים, ובמיוחד על אלה שמשכנתאות הן חלק משמעותי מהפעילות שלהם, כמו עלייה בריבית והחשש לירידה במחירי הדירות. אבל אנחנו לא רואים בכך איום על היציבות שלנו. ביומיום, מי שעוסק בכך הוא מנכ"ל הבנק".
ואתה עוסק גם בהשקעות של "יצוא" בחו"ל.
"בחו"ל אני מנהל השקעות, שרובן החלו ביוזמות של חתני, משה מאייר ז"ל, שהיה ראש הקבוצה המשפחתית. הוא שם את ישראל על המפה הבינלאומית יותר מכמעט כל אחד אחר בדורו - בחוף השנהב ובליבריה, ואחר כך בארה"ב, שם ממוקדים העסקים שלנו היום".
בעצם, הדור המעורב ביותר בחברה היום הוא הדור השלישי. ישנה טענה שהעברת השרביט לדור השלישי מאתגרת במיוחד.
"אנחנו משפחה מאוד מאוחדת, ובדור שלנו חילקנו את הפעילות כך שלא לכולם יש אינטרס באותם העסקים. לגבי הדור הבא, יש לי בן מאוד נבון ובעל חושים טובים, משפטן מצוין, והוא אחראי על העסקים. הילדים האחרים לא מעורבים בעסקים: בת אחת היא בכירה באופרה והשנייה אדריכלית.
אבל יש כבר דור נוסף של נכדים, שמגיעים לגיל שבו הם יכולים להשתלב בעסק. אני לא יכול לדעת איך ייראה העתיד, אבל היום כל הסימנים מעידים על כך שהכול במשפחה בסדר. לא פעלנו לפי איזשהו ייעוץ או תוכנית".
"העשור הבא יהיה הכי טוב"
לא הרבה אנשים בגילו של שובל ממשיכים לעבוד, ועוד בתפקידים בכירים כל כך. כשנשאל על סוד הקסם שלו לאריכות ימים, בריאות וחדות, הוא משיב בחיוך: "טוב, בואי לא נפתח פה". אבל אם בכל זאת צריך לייחס זאת למשהו, הוא אומר, "אני חושב שזו המשפחה וגם הסיפוק ממה שעושים". לאורך חייו, הוא מספר, השתדל לעשות את מה שהביא לו סיפוק במסגרת האפשרויות שעמדו בפניו, "ובזכות זה אני שמח להיות פעיל אינטלקטואלית, להמשיך להתעניין בעולם ולנסות לתרום במה שאני יכול".
לשובל יש גם פרספקטיבה נדירה על ההיסטוריה של ישראל, ובכל זאת קשה לו לבחור אירוע אחד שהיה המפתיע מכולם. יוזמת סאדאת, מלחמת ששת הימים וכמובן 7 באוקטובר היו מבחינתו אירועים מפתיעים, אך לדבריו, "באופן כללי לא מאוד הופתעתי בנושא המדינה, כי אני מנתח לעצמי באופן די שקול את ההתפתחויות בתחום הזה". גם השינויים הדרמטיים שחלו בעולם במהלך חייו לא הפתיעו אותו לחלוטין. כבר בשנות ה־70, הוא מזכיר, הנרי קיסינג'ר הזהיר מהתקדמות הטכנולוגיה, והיום אנחנו חיים בעידן הבינה המלאכותית. "כל טכנולוגיה חדשה נראית כעבור חודש כחלק טבעי מחיינו ולא כמהפכה שהיא באמת. התרגלנו לטלפון, אחר כך לסמארטפון, ועכשיו גם לבינה המלאכותית".
איזה עשור היה הכי טוב בארץ?
"העשור הבא".
זו תשובה שמזכירה את שמעון פרס.
"אני והוא היינו מיודדים, למרות ההבדלים הפוליטיים בינינו".
לאיזו מפלגה היית מצטרף היום?
"לרפ"י, אבל אין כבר רפ"י. הייתי אחד ממייסדי הליכוד".
זה אותו ליכוד?
"זה לא מתפקידי לומר".
מה הכי חשוב לתקן במדינה כרגע?
"ברור שהיינו רוצים לראות אחדות, אבל יהודים זה לא עם שמקבל על עצמו איזושהי הנחיה לאחדות או אחידות מוגזמת, וזה דווקא מבטיח את הדמוקרטיה שלנו".
