יכול להיות שכבר נתקלתם בשבועות האחרונים בתמונה שבה ג'ורג' לוקאס עומד במרכז, ומסביבו משהו שנראה כמו צילום מחזור בלתי סביר של הקולנוע האמריקאי, עם ספילברג, נולאן, קופולה, דל טורו, ספייק לי ועוד שורת במאים שמייצגים כמה עשורים של תולדות הקולנוע. הסיבה להתכנסות הייתה פתיחתו בלוס אנג'לס של Lucas Museum of Narrative Art, המוזיאון החדש שהקימו לוקאס ואשתו מלודי הובסון. בתוך המוזיאון העסק נעשה אפילו יותר אקלקטי, כי שם אפשר למצוא דיוקן עצמי של פרידה קאלו, ואן גוך, גלריה שלמה של נורמן רוקוול, עמוד קומיקס מקורי של "הפנתר השחור", תחפושת האריה הפחדן מ"הקוסם מארץ עוץ", באטמן, המילניום פלקון ואפילו כלבים שמשחקים פוקר.
● "מורכבת ופרועה": הפרויקט שמנסה להציג את ישראל דרך 100 אנשים
● המבט השני של נומה בר: תערוכה חדשה שהיא פצצה של צבע, הומור ושנינות
כל זה יכול להשמע אמנם כמו מה שקורה כשנותנים למיליארדר חובב תרבות כרטיס אשראי ללא הגבלה, אבל בין אם תחביב או מהות, אין ספק שמדובר במקום בקנה מידה רציני. הבניין בן חמש קומות ומשתרע על כ־28 אלף מ"ר, יש בו כ־30 גלריות, והאוסף כולל יותר מ־40 אלף יצירות. נראה שלוקאס מנסה משהו שאפתני בהרבה מסתם לפתוח מוזיאון, ומנסה לשאול ואולי גם לענות על השאלה "מה הופך דימוי לראוי למקום בהיסטוריה של האמנות?".
התמקדות בסטוריטלינג
התשובה של לוקאס נמצאת כבר בשם שנתן למקום, "מוזיאון לאמנות נרטיבית", שמרמז שכאן לא נמצא ממש זרם אמנותי כמו אימפרסיוניזם או קוביזם, וגם לא תקופה או מדיום. העדשה שדרכה לוקאס מציע להסתכל על אמנות לא שואלת מי צייר יפה יותר, המציא טכניקה חדשה או השפיע על מי שבא אחריו, אלא שואלת אילו דימויים הפכו לסטוריטלינג שעזר לבני אדם להבין את עצמם ואת העולם.
המוזיאון לא מסודר בדרך שאליה אנחנו רגילים, ובמקום מסלול כרונולוגי מרנסנס לבארוק ועד למודרניזם, חלק גדול מהגלריות מאורגן סביב תימות כמו אהבה, משפחה, קהילה, עבודה, ילדות, משחק והרפתקה, ובתוכם נפגשים יחד ציור, צילום, איור, קומיקס וקולנוע.
אפילו בחלק שמבקש לספר את ההיסטוריה של האמנות הנרטיבית, מציורי מערות ועד הרנסנס, לא הסתפקו במה שנמצא באוסף, ואפשר למצוא שם גם את תקרת הקפלה הסיסטינית, את אבן השמש האצטקית ותבליטים מארמונו של סרגון השני. כל אלה כמובן לא בגרסת המקור, אלא רפרודוקציות - בחירה אוצרותית די משונה למוזיאון לאמנות, אבל היא מבהירה היטב את הרעיון המרכזי שלפיו האובייקט פחות חשוב מהדימוי ומהסיפור שהוא מספר.
אף אדם סביר כנראה לא יעמוד מול דיוקן עצמי של פרידה קאלו ומול התלבושת של דארת' ויידר ויטען שהשניים הם אותו סוג של יצירת אמנות. אבל השאלה איזה מקום ראוי לתת בתולדות התרבות החזותית לאחד הדימויים המוכרים ביותר שנוצרו במאה ה־20 דווקא מעניינת. המסכה השחורה, הקסדה והגלימה של ויידר הפכו לדימוי שכמעט לא זקוק עוד ל"מלחמת הכוכבים" כדי שנבין את משמעותו. לוקאס לא צריך (וכנראה גם לא מנסה) לשכנע אותנו שויידר הוא פרידה קאלו, אבל קשה יותר להתווכח עם הטענה ששניהם שייכים לסיפור התרבותי שאנחנו מספרים.
נורמן רוקוול, שמקבל במוזיאון גלריה שלמה, הוא מקרה מבחן מעניין אפילו יותר. במשך שנים התקיים פער גדול בין האהבה הציבורית אליו לבין מעמדו בעולם האמנות. הוא היה צייר, אבל הוא היה גם "רק מאייר". מאות מהעבודות המוכרות שלו נוצרו לשערי מגזינים, ובעולם האמנות המודרניסטי זו הייתה הבחנה משמעותית. המוזיאון מכיר בזה שגם אם רוקוול לא יצר שפת ציור חדשנית, הוא יצר אינספור דימויים שבאמצעותם תרבות שלמה דמיינה את עצמה, ומנקודת מבט כזו, העובדה שקיבל גלריה שלמה פחות מפתיעה.
ההגדרה של פנתיאון
עדיין, קשה להתעלם מהפיל הגדול בחדר, בעיקר כשהפיל גם לבוש בגלימה שחורה ונושם בכבדות. יש משהו יותר מדי נח בכך שהאיש שיצר את "מלחמת הכוכבים" השקיע הון בבניית מוזיאון שמציע הגדרה רחבה יותר למה שראוי להיכלל בתולדות האמנות, והפלא ופלא, לפי ההגדרה הזאת גם "מלחמת הכוכבים" מקבלת מקום ליד ואן גוך וקאלו.
אפשר בהחלט לראות בכל העסק פרויקט של האדרה עצמית בקנה מידה מרהיב, והחשד הזה אכן ליווה את המוזיאון עוד הרבה לפני שנפתח. מצד שני מסתבר שיותר מ־90% מהתצוגה במוזיאון כלל אינה קשורה ל"מלחמת הכוכבים", והאוסף רחב מדי כדי לפטור אותו כמקדש שבנה אדם ליצירה של עצמו. ובעיקר, גם אם נניח לרגע שלוקאס אכן רוצה להכניס את דארת' ויידר לפנתיאון, עדיין נשארת השאלה המעצבנת "למה בעצם לא?". האם אחד הדימויים המזוהים והמשפיעים ביותר בתרבות הפופולרית של חמישים השנים האחרונות לא ראוי למקום בהיסטוריה של התרבות החזותית רק משום שנוצר עבור סרט מסחרי? אם התשובה היא כן, ייתכן שהבעיה טמונה באופן בו עד כה התרגלנו להגדיר את הפנתיאון.
דארת' ויידר הוא גם המקרה הקל יחסית. ציורי הכלבים המשחקים פוקר של קסיוס מרסלוס קולידג' כבר הופכים את העסק למסובך יותר. הציורים שנוצרו בתחילת המאה ה־20 כעבודות מסחריות עבור חברת פרסום, מצאו את דרכם מאז כמעט לכל מקום שבו מוכרים קנבסים דקורטיביים בזיל הזול, וכעת גם למוזיאון של לוקאס (בגרסאות המקור). במונחים המקובלים של "אמנות גבוהה" קשה לחשוב על אילן יוחסין פחות מבטיח, ובכל זאת גם הם מתאימים כמעט באופן מושלם להגדרה של לוקאס לאמנות נרטיבית. סצנות קטנות עם דמויות, יחסים, הומור ומתח שמספרות סיפור שלם בפריים אחד. קשה לטעון שהם חוללו מהפכה בתולדות הציור, אבל קשה באותה מידה להתעלם מההישג התרבותי שלהם כי יותר ממאה שנה אחר כך הדימוי עדיין מוכר, מצוטט, מחוקה וזוכה לאינספור גרסאות חדשות. האם כל זה הופך אותו לאמנות "גדולה"? לא בהכרח, אבל פופולריות, השפעה, חשיבות תרבותית, חדשנות ואיכות אמנותית הן לא מילים נרדפות.
מוזיאון "ללא היררכיה"
מוזיאון שמאפשר לקאלו, רוקוול, דארת' ויידר וקולידג' להיות חשובים מסיבות שונות לא מרגיש חייב לטעון שהם שווים זה לזה. אנשי המוזיאון מצהירים במפורש ש"אין היררכיה", וגם ההחלטה החריגה כמעט לוותר על טקסטים אוצרותיים שמסבירים למבקר מה חשוב ולמה היא חלק מאותה תפיסה. במקום לומר לנו מראש כיצד לדרג את מה שאנחנו רואים, המוזיאון מעדיף פשוט להעמיד את הדברים זה לצד זה.
אנחנו נוטים לחשוב על מוזיאונים כעל המקומות שאליהם מגיעות יצירות אחרי שההיסטוריה כבר הכריעה שהן חשובות, אבל ברור שהם גם בין המקומות שבהם ההכרעה הזאת נעשית. לכן, למרות ההצהרות על היעדרה, מוזיאון לוקאס הוא מכונה לייצור היררכיה בדיוק כמו כל מוזיאון אחר. מתוך יותר מ־40 אלף פריטים באוסף נבחרו כ־1,300 לתצוגות הפתיחה, מישהו החליט שרוקוול יקבל גלריה שלמה, שקולידג' ייכנס פנימה ושקאלו תמצא את עצמה באותו חדר עם באטמן.
לכן ההצעה של לוקאס שעוצמה נרטיבית, תפוצה והשפעה הן גם דרכים שבהן דימוי יכול להפוך לחשוב, בכל זאת מנסה לכתוב קאנון חדש. ובעוד כמה עשרות שנים אולי חלק מהבחירות שלו ייראו מגוחכות וחלקן מובנות מאליהן, כי הרי גם הקאנון שאנחנו מכירים היום נראה טבעי בעיקר מפני שהגענו אחרי שמישהו כבר סיים לסדר את הקירות.
