לאחר שבית המשפט העליון קבע באפריל האחרון כי בשלה העת לשקול מחדש את הכלל ולאפשר הוצאות משפט גבוהות וריאליות על תובעים ייצוגיים, בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק 100 אלף שקל נגד תובע ייצוגי. הסיבה: ההליך היה חלק ממהלך מתואם של מתחרה בסכסוך עסקי עם המשיבים, שנועד להכביד עליהם ולא לטובת הקבוצה.
"בנסיבות אלה יש לחייב את המבקשים בהוצאות המשיבים ועל הצד הגבוה", נקבע בפסיקה. "הבקשה לאישור התובענה הייצוגית הוגשה כמהלך אסטרטגי שיזם גורם המסוכסך עם המשיבים והמתחרה בהם. הבקשה הוגשה ממניע זר ולא על־מנת לשרת את טובת חברי הקבוצה".
● אביר קארה בטור שבועי חדש - והפעם: התובע הסדרתי שהלך על הראש של ארגון חסד
● אילו עסקים קטנים יהיו מוגנים מתובענות ייצוגיות? הכנסת דנה בתיקון החוק
● שני עורכי דין הגישו כמעט 100 תביעות ייצוגיות בשנתיים - בנושא אחד ויחיד
"מהלך מתואם"
הבקשה לתובענה ייצוגית הוגשה בטענה כי חברת "עשינו עסק סוכנויות בע"מ" מייבאת ומשווקת כלי עבודה חשמליים מבלי שלמוצרים יש תקינה שנדרשת בדין. הבקשה העמידה את הפיצוי המבוקש על סכום גבוה של יותר מ־100 מיליון שקל.
מנגד טענה המשיבה, באמצעות עו"ד אלרן שפירא בר־אור ועו"ד רינת דמרי־פרי, כי ההליך, יחד עם הליכים ייצוגיים נוספים, הוא מהלך של מתחרה שיש לה עמו סכסוך עסקי, ולכן מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. בעקבות זאת הוגשה תביעה שכנגד, ובדיון הוסכם שכל הצדדים יחזרו בהם מההליכים שהגישו.
בית המשפט עמד על כך שנגד המשיבה הוגשו בפרק זמן קצר למדי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות על עשרות מיליוני שקלים, ובהליך קודם נתבע פיצוי של כרבע מיליארד שקל, על בסיס הערכות מופרזות. הבקשות עסקו בנושא דומה, כששני הליכים הוגשו על־ידי באי־כוח המתחרה, והאחרים הוגשו בבתי משפט שונים על־ידי גורמים המקורבים אליו. בית המשפט הצביע גם על הדמיון בין חלק מהניסוחים ועל כך שבהסדר ההסתלקות לא הוסכם דבר לטובת הקבוצה.
"המסקנה המסתברת עולה מכך שהגשת הבקשות היא אכן מהלך מתואם שנקט המתחרה", כתב השופט אמיר ויצנבליט. "בזה אחר זה הסתיימו ההליכים הייצוגיים האמורים בלא כלום".
לפיכך, השופט חייב את התובע הייצוגי בהוצאות בסך 100 אלף שקל, על הצד הגבוה.
עו"ד אוריאל פרינץ, שותף במשרד ש. הורוביץ, מציין כי "פסק הדין הוא יישום משמעותי של המסר של העליון. חיוב המבקשים ב־100 אלף שקל - סכום המצוי ברף הגבוה של פסיקת ההוצאות בתחום - ממחיש שלמסר הזה יש משמעות כלכלית ממשית".
לעומתו, עו"ד מיכאל אדלר, שמייצג תובעים בתביעות ייצוגיות, סבור כי גם לפני פסק הדין של העליון ניתן היה להטיל הוצאות בסכום כזה, בשל נסיבותיו הקיצוניות של המקרה. "פסק הדין הוא תמרור אזהרה מפני ניצול מכשיר התובענה הייצוגית למטרה זרה", אמר אדלר.
פגיעה עצומה בנתבע
בית המשפט התייחס גם לטענה, שלפיה מה שחשוב הוא צדקת הטענות לגופן, ולא זהות הגורם שמאחורי ההליך. הוא השיב לכך בכמה מישורים: ראשית, "הדבר עלול להציב את התובע המייצג ואת בא־הכוח בפני ניגוד אינטרסים, בין טובת חברי הקבוצה לבין טובת הגורם האמיתי העומד מאחורי ההליך".
לעתים טובת הקבוצה היא הסדר פשרה הוגן, ואילו מתחרה שרוצה ברעת הנתבע מעוניין להמשיך ולדון בהליך עד חורמה. לניגוד העניינים המובנה, שבו לתובע ולבא־כוחו יש תמריץ בדמות שכר־טרחה, מצטרף אינטרס נוסף לפי השופט: "הוספת כוח נוסף למשוואה - האינטרס של המתחרה או המסוכסך עסקית - מסבכת ומסרבלת את ניגודי העניינים בהליך הייצוגי".
שנית, הפגיעה בנתבע עצומה. התובע יכול בקלות ליזום הליך ייצוגי ולנקוב בו בסכום מופרז, וההשלכות הכלכליות "עלולות להיות קשות והרסניות". לכן יש לטפל בתובענה הייצוגית בזהירות יתרה, "משל הייתה רימון יד שנצרתו נשלפה מגופו". הרשאה לגורם מסוכסך ליזום הליך כזה עשויה ללחוץ על הנתבע להגיע לפשרה לא הוגנת או לוותר על זכויותיו.
שלישית, יש בכך פגיעה בתחרות ההוגנת: "מיטוט מתחרה עקב הליך ייצוגי יביא לפגיעה בתחרות, שכן אחרי התמוטטות זו יפחתו השחקנים המתחרים בשוק הרלוונטי". שימוש בהליך ייצוגי ממניע זר גם מביא לזילות המוסד, שיש לשמור על יוקרתו כלי להשגת תכליות ציבוריות חשובות. עם זאת, בית המשפט סייג: "אין כוונתי לומר שבכל אימת שבהליך ייצוגי מעורב גורם זר, ההליך יידחה".
חשש מ"אפקט מצנן"
ככלל, כשמדברים על ניצול לרעה של ההליך הייצוגי, מדברים בדרך־כלל על תביעות איזוטריות שנעטפות בתיאורים רבי־חשיבות, כשמטרתן האמיתית היא לקבל פשרה מהירה וקצרה. בעלי עסקים מוצאים עצמם בלחץ לשלם כדי להיפטר מהליך משפטי יקר, מפגיעה בתדמית או מחובת דיווח, גם כאשר מדובר בתביעה חסרת בסיס ממשי. אולם נדירים המקרים שבהם מתברר, וכך גם נקבע, שמי שמגיש את התביעה בפועל הוא מתחרה עסקי, וההליך מונע משיקולים מסחריים זרים.
בית המשפט מסביר כי מצד אחד, "ניתן לסבור שיש לפסוק הוצאות במתינות על יוזמי הליך ייצוגי בשל החשיבות שבמוסד התובענות הייצוגיות". בשונה משאר ההליכים האזרחיים, בתי המשפט נהגו לנקוט גישה מתונה בפסיקת הוצאות לחובת תובעים שבקשתם נדחתה או נמחקה.
הרציונל העומד מאחורי גישה זו הוא החשש מיצירת "אפקט מצנן" והרתעת תובעים פוטנציאליים מהגשת הליכים ייצוגיים, מכשיר משפטי בעל חשיבות ציבורית. עד היום, החריג המרכזי לכלל היה הגשת בקשות סרק בחוסר תום־לב, מקרים שבהם נטו בתי המשפט להחמיר בפסיקת הוצאות.
"עם זאת", ציין השופט, "לאחרונה נקבע כי ניתן בהדרגה וזהירות לשקול את המשך יישומו של כלל זה. פסיקת הוצאות משפט בשיעור מוגבר עשויה לשמש כלי להרתעת בעלי דין מפני שימוש לרעה בהליכי משפט ולעיצוב התמריצים הכלכליים, כך שהגשת הליכים בלתי ראויים תהפוך לבלתי כדאית מלכתחילה".
השופטים בבית המשפט העליון נחלקו בשאלה באילו מקרים ליישם את הגישה המחמירה. לפי השופטת רות רונן, יש להחיל אותה כשמוטב היה שבקשת האישור לא הייתה מוגשת מלכתחילה, או שהייתה נמחקת בשלב מוקדם יותר. היא מנתה מקרים שבהם ניתן לשקול החמרה כמו תחומים המתאפיינים בריבוי בקשות סרק, תחומים שבהם אין פערי מידע משמעותיים, היעדר תשתית עובדתית או משפטית מינימלית, תביעות משוכפלות שדרשו השקעה מינימלית, פער בין הנטען למציאות וחוסר תום־לב, גם אם לא מדובר בבקשת סרק. השופט יחיאל כשר היה נחרץ יותר וקבע כי בשלה העת לשינוי בפסיקת הוצאות לחובת מבקשים ייצוגיים שבקשתם נדחתה או נמחקה.
הדוח של הצוות הבין־משרדי לבחינת חוק תובענות ייצוגיות העלה כי בין 2016 ל־2021 רק ב־22% מהתיקים שהסתיימו התקבלה התביעה או שהסתיימה בתוצאה המיטיבה עם הקבוצה.
