"עוד לא התחלנו לספר את הסיפור של ה-7 באוקטובר. זה עניין של דור", במילים אלו חתם שמעון אלקבץ את שיחתו עם הכתב נבו טרבלסי, שהתקיימה בגלובס לציון שלוש שנים לטבח ולמלחמה. ובכל זאת, אלקבץ, עיתונאי ומפקד גלי צה"ל בעברו, מצליח לספר את סיפורו באופן חד וברור. הסיפור הזה, שעובר דרך המגורים בכפר עזה ועד הרצח של בתו סיון בקיבוץ, הוא במידה רבה סיפורם של אלפי אנשים. סיפורו של דור. "תמיד הייתי מאחורי הקלעים, אבל מאז ה-7 באוקטובר יש כאן שליחות - להשמיע את הקול שלנו ולוודא שאף אחד לא יחווה את מה שאנחנו חווינו. אתם לא יודעים איזו הרגשה נוראית זו שאתה יודע שלא יכולת לעזור לילדה שלך", הוא אמר.
● "מחברים את הקהילה מחדש": העסקים שקמו בעוטף אחרי המלחמה
● המשפחות השכולות לא מימשו מאות מיליוני שקלים מנכסי יקיריהן
הסיפור שלהם מתחיל ב-6 באוקטובר. "ישבנו בארוחת חג, וזה פשוט פסיכי שכמה שעות לפני - אתה לא יודע מה יילד יום. כל הילדים הגיעו אלינו והפתיעו אותנו ביום הנישואין שלנו, והיינו בערך עד חצות בבית. משם, כל אחד הלך לביתו". המשפחה התפצלה בין ארבעה בתים בקיבוץ, וסיון, בת הזקונים של שמעון וענת, הלכה יחד עם בן זוגה נאור חסידים, לביתם בשכונת הדור הצעיר, הכי קרוב שאפשר לגדר.
"בבוקר למחרת סיון שולחת לנו הודעה, ומבקשת שניכנס לממ"ד. רצף של טילים בלי הפסקה, ואתה לא מבין את סדר הגודל של מה שקורה. בשלב מסוים אנחנו מקבלים הודעה שאופיר ליבשטיין (ראש המועצה האזורית שער הנגב) נהרג, ואנחנו עדיין לא מבינים. לא תיארתי לעצמי שיש 300 מחבלים בקיבוץ".
"אבא, תבטיח לי שהכול בסדר"
בהודעה האחרונה ששלחה להם סיון היא כתבה, "אבא תבטיח לי שהכול בסדר אצלכם. נאור ואני מתחת למיטה". אלקבץ מספר שהיא לא הוציאה אף מילה על זה שיש מחבלים בביתם, כי ידעה שזה ילחיץ אותם, אך באותו הזמן כתבה בוואטסאפ של השכונה שלה: "דחוף עזרה הם אצלי בבית, דחוף עזרה".
במקביל, הזוג אלקבץ מקבל הודעה מהבת השנייה נועה, שגם היא מתגוררת בקיבוץ. "אני כולי רועדת, דופקים לי בדלת של הבית, מנסים לפתוח לי את החלון, בבקשה, תגיעו מהר. הדלת פתוחה. תגידו לי מה לעשות", נאמר בהקלטה.
בסופו של דבר, אחרי יום בגיהינום, לקראת שעות הערב, דופקים בבית חיילי צה"ל. "בהתחלה סירבנו לפתוח, כי אמרו בוואטסאפ שהם מתחזים לחיילים. אבל בשלב מסוים הם פרצו את החלון והדלת, ביקשו שנצא ולמעשה פינו את כל השכונה".
אחרי כשבוע, הם התבשרו על הנורא מכול - הרצח של סיון. "הבת שלי נועה אמרה שהייתי נראה מרוקן. נראה לי שאני מרוקן עד היום. יש געגוע גדול, בלתי נגמר. שמעתי בדרך לכאן אב שכול שאומר שככל שעובר הזמן, זה נהיה קשה יותר. ואתה כמובן גם חושב איך זה יכול להיות, ואיך עושים שזה לא יקרה שוב".
ספר קצת על סיון.
"סיון היא בת הזקונים שלנו, שנולדה בחג שבועות. נולדה במתן תורה ונרצחה בשמחת תורה. היא הייתה ילדה קטנה במובן שאני לא זוכר דבר אחד שענת עשתה בעשר השנים האחרונות בלעדיה. היא הייתה תלמידה מצטיינת בכיתת מדעים, ובתיכון היא גם הכירה את בן הזוג שלה נאור. בצבא היא הייתה מדריכת כושר קרבי בחיל האוויר, ולאחר מכן התחילה את הלימודים שלה במדעי המחשב בספיר. בבת-מצווה שלה היא אמרה שצריך להוסיף דיבר לעשרת הדיברות - על זה שצריך לרקוד, להגשים חלומות. היא הייתה ילדה יפה, צנועה, ילדה של בית. כל הזמן ראתה את השקופים".
מה מחזיק אותך בתוך כל זה?
"אני חייב להגיד שבשנתיים הראשונות היה קשה עם הסיפור של האמונה. בלילה לפני שסיון נרצחה היא קראה מזמור לתודה. וכל פעם היה לי קשה להתפלל - על מה אני מודה? בשנתיים הראשונות היה לי קשה לקבל את זה. איך זה יכול להיות? אנשי זק"א הקדושים ניקו את הדם מהבית של הילדה שלי במשך עשרה ימים.
"אבל לאט לאט אתה מבין שהם התכוונו לשחוט אותנו כי אנחנו יהודים. הסיפור של האמונה הוא מה שהחזיק; אתה מבין שאתה חלק מהעם הזה, וחלק מהעם הזה זה גם האמונה. אתה לא חייב להיות חרדי כדי להיות יהודי".
"זה לא הקיבוץ, זה העם היהודי"
בתחילת נובמבר, ובלי לספר לבעלה, אשתו ענת הלכה לראות את הבית ההרוס של סיון. "ניסינו למנוע ממנה, חשבנו שזה טירוף מוחלט. אבל ביום שישי היא סיכמה עם אחיה הצעיר והלכה לאזור, תוך כדי שצה"ל מתכונן לתמרון. הבית נשאר כמו שהיה, רק בלי הגופות".
שם, ענת גם החליטה לצלם, ומאז הם החליטו להפוך את הבית לתערוכה ולפתוח אותו למבקרים. "יש הבדל משמעותי בין עדות להנצחה", מסביר אלקבץ. "אנחנו מזכירים את סיון כל הזמן, אבל הסיפור הוא לא רק סיון - אלא מה קרה לנו בגלל שאנחנו יהודים. בהרבה מקומות הרסו הכול ואין מה לזכור. אבל אנחנו מנהלים מאבק כדי שחלק מבתי העדות יישמרו. הם גם ככה צמודים לגדר - את דור הצעירים בקיבוץ תמיד שמים רחוק כדי שלא יעשו רעש.
"אתה יודע, אני הגעתי לקיבוץ 5 שנים וחצי לפני - זו הייתה תקופה נפלאה. הרגשנו הכי בטוחים בעולם. אנשים כאן היו באים אליי ואומרים לי שזה ממש עזה, הסברתי להם שיש פה אוגדה של אלפי חיילים. ועכשיו, אני מרגיש בגידה - לא במובן שמישהו בגד, אלא שבגדו באמון שלי, בערכים שעליהם גדלתי".
בין דבריו, אלקבץ מעלה סוגיה שנמצאת במחלוקת גם בין חברי הקיבוץ - דרך הזיכרון. "הקיבוץ לצערי כבר החליט - שני שלישים היו בעד הריסת הבתים. אגב, כל החטופים מהקיבוץ בעד להשאיר. הגשנו עתירה לבג"ץ. זה אומנם מאוד לא קיבוצי לפנות לבית המשפט, אבל זה לא הסיפור של קיבוץ, זה הסיפור של המדינה, זה הסיפור של העם היהודי והאנושות כולה.
"כבר כמה חודשים אחרי האירוע נאבקנו בפייק ניוז ובאנשים שאומרים שזה לא קרה. תמונה של הבת שלי וחבר שלה רצה בטלגרם עם כיתוב בערבית שאומר שהם נהרגו בלחימה בעזה. יש חשיבות שהמקום הזה יישמר, שאנשים יראו את אישוני הרוע. הגיעו לכאן קרוב ל-400 משלחות של משרד החוץ. חלק מהמבקרים מגיעים עם דעות קדומות, אבל נכנסים לבית ונשברים. חבר פרלמנט מדרום אפריקה הגיע לכאן והתפרק. יש חשיבות גדולה לסיפור של ההסברה, גם ככה אנחנו לא משהו בזה.
"ואפשר למצוא פתרון שמאזן בין הרצון של חברי הקיבוץ - אפשר לגדר, לעשות כניסה מסביב, להגביל לימים ולשעות. זה גם שטח שנמצא בקצה של הקיבוץ, אם זה היה במרכז לא הייתי אומר כלום. בכלל, לאן אנחנו ממהרים? אנחנו עדיין במלחמה על הבית. מה יקרה אם ייקחו נשימה עמוקה ויקבלו החלטה על גורל הבתים עוד שנה שנתיים?".
"התקשורת צריכה חשבון נפש"
בתחילת 2027, לאחר שיפוץ הבית, צפויה משפחת אלקבץ לחזור לקיבוץ. עם יד על הלב, הוא אומר, זה פחות הרצון שלו. "בגילוי לב אני פחות בעד. ענת כבר מובילה שיפוצים בבית, ואני בעד קצת יותר לקחת נשימה. אבל איך אומרים - 'כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה', אנחנו עם ענת. צריך להבין שאין שם לילה אחד שאין פיצוצים של כוחותינו. המלחמה שם במלוא עוצמתה. אבל חזרו כבר 40 משפחות ומתכוונים לחזור יותר. בסוף, הבית שלנו שם - אם נוותר על הבית פה, נוותר על החיים כאן".
כאיש תקשורת לשעבר, אלקבץ מדבר רבות על חשיבות ההסברה. עם זאת, כשהוצע לו בתחילת השנה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו להיות ראש מערך ההסברה, הוא סירב. "אני חושב שאני לא במצב לזה היום", הוא אומר. "יש לי ולמשפחה שלי עוד דרך לעבור וחשבתי שזה לא נכון לקחת על עצמי תפקיד של 24/7. אני לא מצטער על זה. בהמשך אני ארצה להשתלב בתפקידים ציבוריים אבל כרגע טוב לי עם מה שאני עושה - מנהל סינמטק בחולון".
איך אתה רואה את עולם התקשורת כיום?
"צריך לוודא תמיד שיש הטלת ספק ושאילת שאלות, ושיהיו גם עוד קולות, שלא ישתיקו אותם. כמפקד גלי צה"ל ישבתי מול תשעה פאנליסטים בערוץ 14, ולא הסכמנו. ברור שבערוץ 12 או 13 אהיה יותר פופולרי, אבל עצם זה שיש ריבוי כלי תקשורת בישראל זה דבר מבורך. יש 70 פנים לתורה, וצריכים להביא את כל הכיוונים.
"אבל גם התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש. לא יכול להיות כתב צבאי שהוא חבר של ראש אמ"ן - בסופו של דבר כשיש ביקורת אתה עיוור לה. אתה לא יכול ללכת איתו להצגה בהבימה. בכלל, כמדינה ביטלנו את הטלת הספק. טלפון של קרן נויבך יותר מפחיד שרה בממשלת ישראל מטלפון של מבקר המדינה".
"הכוונה זועקת, ברורה ומיידית"
מה למדת אחרי ה-7 באוקטובר? איך אתה רואה את הדברים אחרת?
"צריך תמיד לזכור ולהזכיר ששחטו אותנו בגלל שאנחנו יהודים, והם תמיד ירצו לשחוט אותנו. ולכן צריך לדבר על סיפור הכוונה והיכולת. הפעלתי הרבה מסרים - גם לכיוון אמ"ן והצבא - שיבטלו את המילה 'כוונה'. הכוונה שלהם זועקת, ברורה ומיידית - הם רוצים להרוג ולשחוט אותנו. אין כוונה, עכשיו נשאר רק הסיפור של היכולת.
"כשדיברתי עם אייל זמיר, אמרתי לו שיש לו שתי בקשות - אחת, שיבטלו את ההדממה בחיל האוויר, הם לא יכולים לקחת פסק זמן ולצאת לארוחת צוהריים. האויב לומד אותנו ורואה הכול; והסיפור השני זה עניין הכוונה. אנחנו אף פעם לא נבין אותם כי אנחנו לא כמוהם. אנחנו חושבים שאם הם לבושים כמונו ומתנהגים כמונו, אז הם כמונו. אבל הם לא - איזה ילד ישראלי מתקשר לאמא שלו ומתגאה בכך שהוא רצח ערבים? במקום לנסות להבין אותם, צריך רק להקשיב להם. וכתוצאה מזה - צריך לכסח את הדשא כל הזמן. התרגלנו לנוחות, התמכרנו לשקט, קידשנו את טיסות הלואו. אני לא אומר את זה כגנאי, גם אני חלק מזה".
ובכל זאת, ולמרות כל שעבר, אלקבץ מאמין ביכולת לתקן. "היינו על סיפו של חורבן בית שלישי, והמסקנה היא שאי אפשר לסמוך רק על ניסים. לא בכל טיסה יהיה יניב חיון. אי אפשר להיות פרטצ'. אחרי ה-7 באוקטובר אנחנו לא יכולים להגיד יהיה בסדר, צריך להסתכל למציאות בעיניים. אבל אני מאמין בשיקום, אני בכלל אופטימי. היו אצלנו המון קהילות יהודיות, חבר'ה צעירים. כמה מהם ביקשו מענת שתברך אותם. היא אמרה להם - אני מאחלת לכם שתתחתנו, תביאו ילדים ותקימו משפחה. זה הניצחון שלנו על המפלצות".
צילום: איל יצהר
