זיו מצליח, יו"ר "פורום הביתה" ותושב כפר עזה, מצטרף לראיון כמה דקות אחרי שחזר מהלוויה. הפורום שהוא עומד בראשו מאגד את ההנהלות של 14 יישובים שנפגעו בצורה הקשה יותר ב-7 באוקטובר, ובשלוש השנים האחרונות הוא מקדיש את זמנו לשיקום שלהם. אבל עוד לפני שמגיעים לתוכניות ולפרויקטים, המציאות עצמה מזכירה ששום דבר עדיין לא הסתיים.
"זה אבסורדי שחודשיים מראש כתוב לך ביומן 'הלוויה'", הוא מספר, כשהכוונה היא לצעירה בת 20 שנקברה לאחר ה-7 באוקטובר בקבורה זמנית, והובאה לקבורה מחדש בקיבוץ. יש משהו כמעט צורם במעבר משיחה כזאת לתוכניות אסטרטגיות ולמספרים, אבל בעוטף אלה כבר מזמן לא שני סיפורים נפרדים.
● 3 שנים ל-7 באוקטובר: הדרום מתאושש, בצפון ממתינים לממשלה הבאה
● "מחברים את הקהילה מחדש": העסקים שקמו בעוטף אחרי המלחמה
● שלוש שנים לטבח ה-7 באוקטובר: מעל 38.6 מיליארד שקל פיצויים
מאחורי כל תקציב לשיקום בית יש משפחה שאמורה להחליט אם היא מסוגלת לחזור אליו. מאחורי תקציב חינוך יש ילדים שהתחבאו שעות ארוכות בממ"ד, מאחורי השקעה בתעסוקה עומדת השאלה אם משפחה צעירה תבחר להשתקע באזור. ומאחורי תוכניות הצמיחה הגדולות, שמקדמים כיום ביישובי העוטף, נמצאת שאלה בסיסית בהרבה: מה צריך לקרות כדי שאנשים ירצו לחיות כאן גם בעוד עשר ועשרים שנה.
לייצר הכנסות
השיקום של יישובי העוטף כבר עבר מזמן משלב החירום לשלב של בנייה, תקצוב ותכנון ארוך טווח, אבל הוא עדיין מתנהל במציאות עדינה. פורום הביתה הוא לא ארגון תושבים במובן המקובל, והיישובים החברים בו מממנים את פעילותו בעצמם.
בשנה הראשונה עסק הפורום בעיקר בשיכון מפונים במלונות ומגורים זמניים, הסעות, פיצויים, תחשיבי שיקום ומאבקים רגולטוריים. אחד מהמאבקים שהתנהלו היה סביב "הבתים המחוללים", מונח המתאר בתים שלא נהרסו פיזית, אבל התרחשו בהם אירועים נוראיים שלא מאפשרים למשפחה לחזור אליהם. כאן למעשה השאלה הייתה איך מאפשרים למשפחה שביתה חולל לקבל מגרש אחר, כשהבית המקורי עדיין עומד.
מאבק אחר עסק במענק החזרה הביתה. כשהגיע השלב שבו ניתן היה לחזור ליישובים האדומים, התברר כי התמריץ שניתן קודם לכן למפונים אחרים לא חל עליהם באותה צורה. אחרי מאבק, גובש מתווה של כ-75 מיליון שקל. "השנה הראשונה הייתה שיקום", מסביר מנכ"ל הפורום, עדן ביזמן. "אחר כך התחלנו לשאול איך מתעסקים בצמיחה".
התשובה שלהם הייתה הקמת תאגיד כלכלי חדש, שנקרא "תאגיד הביתה". הרעיון היה לקחת את היכולת העסקית של הנהלות הקיבוצים, ולחבר אותה לארבע המועצות האזוריות בעוטף, כדי לקדם פרויקטים גדולים. לאחרונה זכה התאגיד במכרז של המועצות לניהול המיזמים המשותפים. המיזם הראשון שעל הפרק הוא הקמת בית מלון, והשני הוא מתחם לדיור מוגן ולטיפול באוכלוסייה המבוגרת.
הרעיון הכלכלי מאחורי היוזמות הוא שהמועצות יביאו את הקרקע, קידום ההיתרים וסיוע ממשלתי ופילנתרופי, וכך יהפכו לשותפות במיזם לצד יזם פרטי - ויוכלו לקבל דיבידנדים, לא רק ליהנות מהארנונה שתשלם הפעילות. מבחינת הפורום, זה אמור להיות מעבר מכלכלה של תמיכה לכלכלה שמייצרת הכנסות בעצמה.
לפי האומדנים שנכללו בהצעת הממשלה מאפריל 2024, הנזק בעוטף נאמד ביותר מ-5.3 מיליארד שקל, לא כולל הטיפול הנפשי של מאות קורבנות. בשלושת היישובים שנפגעו באופן הקשה ביותר, בארי, ניר עוז וכפר עזה, הסכומים מגיעים לכמיליארד שקל. "המדינה בסך-הכול שמה הרבה מאוד כסף בדרום", אומר מצליח. "כמעט לא תשמע תלונות על זה שאין מספיק משאבים. עיקר המאבקים הם על כך שהמשאבים מחולקים נכון, ושהם מייצרים אימפקט משמעותי".
השאלה הגדולה המרחפת מעל מאמצי השיקום של העוטף היא מה יקרה ב-1 בינואר 2029, התאריך שבו מינהלת תקומה תסיים את תפקידה. בפורום חוששים שבאותו רגע ייעלם הגוף הממשלתי שמספק שכבה שלמה של שירותים שנבנו בגלל האסון. "ילד יתום לא מפסיק להיות יתום כשמינהלת תקומה מסיימת את תפקידה", אומר ביזמן.
"אין תחושת ביטחון"
מצליח הוא יו"ר קיבוץ ניר יצחק, ומחזיק חברת ייעוץ שמתמחה בפיתוח עסקי במרחב הכפרי. "אם אתה לא דואג לעצמך, אתה יכול רק לקטר. ואני קיבוצניק - פחות אוהב לקטר", הוא אומר.
בילדותו, הכלכלה המקומית נשענה בעיקר על חקלאות, עד שבשנות ה-70 הוקם מפעל "כפרית" לייצור פלסטיק. בעשור הבא הגיע משבר הקיבוצים, אבל אחריו נבנה מחדש בסיס כלכלי שאפשר לקיבוצים לצמוח. כיום, לפי מצליח, 14 היישובים החברים בפורום מנהלים יחד פעילות עסקית בהיקף של יותר מ-2 מיליארד שקל בשנה.
שלוש שנים אחרי, אתה מרגיש שתחושת הביטחון חזרה?
"היא איננה. אנשים חזרו כדי להחליט אם הם נשארים, ויש בחבל אוכלוסייה חזקה שאם היא תחליט שהיא לא נשארת, זו תקלה חמורה. עם זאת, ככל שאתה מצליח בתקופה קשה לחשוב אסטרטגי, ככה תגיע רחוק. ב-8 באוקטובר עוד לא קברנו אחד, אפילו לא ידענו מי מת ומי חטוף, וכבר אז אמרתי - זה הזמן להתחיל להתארגן".
תוכנית כלכלית בדרך כלל נשענת על ציפייה חיובית.
"לא חיכינו לדעת אם יהיה טוב. החלטנו להיות אופטימיים, ולדאוג שזה יקרה. אפשר להגיד שזה טיפשי, נאיבי או ציוני. יש פה קבוצה ענקית של אנשים שקמים בבוקר כדי שבעוטף יהיה יותר טוב".
לא כולם רוצים הביתה
פורום הביתה נקרא כך משום שהמטרה מראשיתו הייתה ברורה: לחזור ליישובים. אבל שלוש שנים אחרי, ברור גם שלא עבור כולם "הביתה" הוא אותו יעד.
"יש אנשים שלא יכולים לחזור, וזה הכי לגיטימי בעולם", מדגיש מצליח. "מה שאנשים עברו פה, אף אחד לא יכול להבין. כשאתה מחזיק את הידית של הממ"ד במשך שעות, ומחליט בינך לבין זוגתך מי ישרוד ומי יקריב את עצמו כדי שהשני יוכל לברוח עם הילדים, אף אחד לא יכול להגיד אם זה בסדר או לא בסדר.
"אף אחד לא נדרש לחזור הנה בכוח. מי שכן מגיע לכאן, הקהילה יכולה לעטוף אותו. מי שהולך לגור במקום אחר, הרבה יותר קשה לקהילה לעטוף אותו. ושם המדינה צריכה להיות, ולדאוג לו".
