הקו הביקורתי שמתווה הניו יורק טיימס כלפי ישראל אינו חדש. הוא אף מגובה במחקרים, כדוגמת מחקר שפורסם בחודש שעבר על ידי חוקר מאוניברסיטת ייל, עדיאל פינקר, הטוען כי העיתון מטיל על ישראל אחריות כמעט בלעדית להמשך הלחימה תוך מזעור חלקו של חמאס.
אולם האם הדבר מעיד על בעיה עמוקה יותר במוסד העיתונאי הוותיק דוגמת כשל בממשל התאגידי? פרופ' ענת אלון־בק, משפטנית בכירה בארה"ב המרצה וחוקרת באוניברסיטאות קייס־ווסטרן ובהרווארד, סבורה כי יש מקום לבחון זאת.
● החוקרים שמככבים בבורסת ההימורים על הנובל בכלכלה, והקשר הישראלי
● בגרמניה תוהים: האם ישראל איבדה אפילו את הזכות להתאבל?
בריאיון ל"גלובס" מבהירה פרופ' אלון־בק כי התיקונים הרבים שנאלץ העיתון לבצע בפרסומים הנוגעים לישראל מעידים על כך, לצד טענותיה של עובדת לשעבר שהפכה לחושפת שחיתויות - וסבורה כי כשל עמוק פוקד את המוסד המוערך. לדבריה, העתירה נגד הניו יורק טיימס שהוגשה בחודש שעבר אינה עוסקת כלל בתוכן העיתונאי כשלעצמו, אלא בכלי שבו הוא מיוצר - התאגיד הציבורי של העיתון, המחויב על פי חוק לפעול לטובת בעלי מניותיו.
חושפת השחיתויות שהתלוננה 15 פעמים
התפתחויות אלה משמשות רקע לתביעה המתנהלת כיום בבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק שהוגשה בשמם של בעלי מניות מיעוט בעיתון. עם התובעים נמנות קרן הפנסיה של עובדי מדינת פלורידה המחזיקה ב-0.09% ממניות החברה, וקרן אקטיביסטית בשם NCPPR המחזיקה בנתח קטן עוד יותר.
כחלק מגיבוש התיק פנתה אל פרופ' בק וצוותה חושפת שחיתויות מ"הניו יורק טיימס", שהתלוננה לפחות 15 פעמים מאז 2019 על הטיה נגד ישראל והפרת סטנדרטים עיתונאיים. לדברי בק, התלונות כללו סירוב להגדיר את חמאס כארגון טרור, דחיית מקורות פרו־ישראליים, סירוב לקשור את נתוני משרד הבריאות העזתי על המתים בעזה לחמאס, אכיפה מפלה של נהלי התבטאות ברשתות החברתיות והעלמת עין מאמירות אנטישמיות - ואף כאלו המאדירות את אדולף היטלר, לאחריהן טענו העובדים שמדובר בהתלוצצות מבלי שנעשה כלפיהם דבר. כעת מבקשים בצוות לבדוק אם הנהלת העיתון העבירה את הדיווחים לדירקטוריון כמתחייב בחוק וכיצד הם טופלו.
בשלב זה לא מדובר בתביעה נגזרת נגד הדירקטורים או העיתון, אלא בעתירה מכוח סעיף 624 לחוק החברות של ניו יורק ומכוח הזכות לעיון במסמכי החברה. זהו הליך מקדמי שנועד לאפשר לבעלי המניות לקבל מידע, במטרה לבחון אם קיימת תשתית להגשת תביעה בהמשך.
העתירה אינה נוגעת בהכרח לסיקור מוטה נגד ישראל או לעיסוק האינטנסיבי בפלסטינים, ואף אינה עוסקת באופן ישיר בטורים שערורייתיים - דוגמת טור הדעה של הכתב ניקולס כריסטוף, שכלל האשמות על שימוש בבעלי חיים לפגיעה מינית, שעורר סערה רבתי ואיומים בתביעת דיבה מצד ישראל. תחת זאת, היא מתמקדת ברצף הטעויות בסיקור ובגודש התיקונים וההבהרות שנאלץ העיתון לפרסם בדיעבד.
בין אלה ניתן למנות את ההבהרה כי הפיצוץ בבית החולים אל-אהלי בעזה אינו תוצאה של תקיפה ישראלית, את ההודאה כי נתוני ההרוגים בעזה נשענים על דיווחי חמאס ולא על מקור נייטרלי, את הליקויים בתחקיר על מקרי האונס בטבח, ואת הצגתו של תינוק החולה במחלה כרונית כמי שסובל מרעב קיצוני. ב"ניו יורק טיימס" לא חזרו בהם מההאשמות כי הפעוט, מוחמד זכריה אל-מועתק, הורעב - אלא רק הוסיפו בדיעבד כי הוא סובל מבעיה בריאותית קודמת.
כך מתמקדת העתירה בזווית אפרורית שרבים נוטים לקחת כמובנת מאליה - פרופ' אלון-בק, לצד שורה של בעלי מניות, דורשת לדעת כיצד מנהל דירקטוריון ה"ניו יורק טיימס" את החברה (הנסחרת בבורסת ניו יורק לפי שווי שוק של כ־10.4 מיליארד דולר), ולהבין כיצד הוא אוכף את חזון החברה לשמור על אמינות ועל מוניטין ככלי תקשורת מוביל.
"אמינות של מוסד עיתונאי אינה רק ערך מקצועי, אלא נכס תאגידי בעל משמעות כלכלית, והראיה לכך מופיעה במפורש במסמכי ההנפקה של החברה", מסבירה פרופ' אלון־בק. "הניו יורק טיימס עצמו מציג בפני המשקיעים את עצמאותו העיתונאית, את איכות התוכן ואת האמון במותג כמרכיבים מרכזיים בהצלחתו. לבעלי המניות יש אינטרס לגיטימי לבחון כיצד הדירקטוריון מפקח על שמירת הנכסים הללו ועל הסיכונים העלולים לפגוע בהם. העתירה דורשת מהעיתון לאפשר לנו לעיין במסמכיו כדי לבדוק כיצד הדירקטוריון מפקח, אם בכלל, על עמידת העיתון בסטנדרטים העיתונאיים שהוא עצמו קבע".
"הטיימס כמובן דחה את הטענות שלנו", היא מספרת. "הוא פרסם תגובה ושלח לנו מכתבים שמבהירים כי הדרישה שלנו חסרת בסיס, שאנחנו מפעילים לחץ ושיש לו זכות לחופש הביטוי. אבל מדובר בטיעון מופרך. אנחנו לא מנסים לפגוע בחופש העיתונות המוגן על ידי התיקון הראשון לחוקה, אלא בסך הכול מבקשים בשם בעלי מניות לעיין במסמכי התאגיד כפי שמגיע לכל בעל מניות. אין הבדל בין זה לבין משקיעים בחברת נשק שמבקשים לעיין במסמכי הדירקטוריון, והחברה עונה להם שהיא מוגנת על ידי התיקון השני לחוקה (החופש לשאת נשק - א"ג). אין שום קשר בין הדברים".
אתם מייצגים חלק מבעלי מניות, אך התביעה שלכם הובילה לנפילה של 11% במחיר המניה בתוך יומיים, מ־70 דולר ל־62 דולר.
"המטרה שלנו היא תיקון הכשלים כדי שהמניה תתאושש. לא מדובר בקו המערכתי, אלא ברצון לוודא שמנגנוני הפיקוח מתפקדים כראוי. בינתיים, עוד ועוד בעלי מניות מבקשים להצטרף להליך".
מהשמאל הכלכלי - לחזית המאבק באנטישמיות
בק, המתגוררת בארה"ב מאז 2005, מורגלת במאבקים משפטיים וחברתיים. עד 7 באוקטובר היא נחשבה ליקירת השמאל הכלכלי האמריקאי, לאחר שקידמה חקיקה להידוק הפיקוח על חדי־קרן וחברות ענק. את אחד החוקים שקראה לקדם, הנוגע לחובת דיווח בחברות פרטיות, הובילה הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן.
אלא שבק, שלא מסתירה את ישראליותה ודעותיה, משלמת מחיר אישי מאז פרוץ המלחמה. היא מתארת כתף קרה מעמיתים, חרם סטודנטים והשמצות בקמפוס, שבגללם אף עברה עם משפחתה מקליבלנד למיאמי. "אני צריכה לחשוש מללכת למקומות מסוימים", היא מודה. "הייתי כוכבת עולה במשפט תאגידי ולא היה כנס שלא הוזמנתי אליו, אבל השיח כלפי יהודים השתנה לחלוטין. הרבה קולגות, כולל ישראלים שחוששים להרוס את הקריירה שלהם, טומנים את הראש בחול. בזמן שאני משלמת מחיר אישי כבד מאוד, פונים אליי המון סטודנטים ומרצים שעברו בריונות. אני לא יכולה להיות היחידה שמטפלת בזה".
בחודשים האחרונים החלה בק, חוקרת בכירה וותיקה באוניברסיטת קייס-ווסטרן באוהיו, לכהן כחוקרת אורחת בפקולטה למשפטים באוניברסיטת הרווארד. "כתבתי בעצמי חוות דעת לבית המשפט העליון מדוע זה חוקי לקצץ לתקציב האוניברסיטה, אז תאר לעצמך מה זה להגיע ביום העבודה הראשון לשם כשכולם מתלחששים עלייך", היא מספרת. "שואלים אותי למה אני בעד קיצוץ בתקציבי מחקר לסרטן. אבל כשנערכו בעבר מאבקים עבור שחורים ומיעוטים אחרים זה היה בסדר לקצץ בתקציבים, ופתאום כשזה נוגע ליהודים יש לאנשים בעיה עם זה".
בתוך כך, בק המומחית גם בסנקציות תאגידיות מזהירה מפני גל חרמות נגד חברות ישראליות. "נוטים לשכוח את המערכה הכלכלית שמתנהלת כאן שאותה אנחנו רואים בחקיקה באירופה, ואני חוששת שזו רק ההתחלה", היא אומרת. "הפעם הם יכוונו לא רק למוצרים מיהודה ושומרון, אלא לכל מוסד ישראלי שעושה עסקים מעבר לקו הירוק. תחשבו על החברות הגדולות בישראל ועל כל חברה אירופית שמוסדות אלה נמצאים בשרשרת הערך שלה. אני יושבת בפורומים בינלאומיים לזכויות אדם ושומעת אירופאים בוועדות או"ם שמדברים ביניהם על כך שהעימות בישראל הוא הג'נוסייד היחיד שמתנהל כרגע בעולם. רבים לא מבינים מה מתכננים לנו ואילו סנקציות הולכים להשית על המדינה. לצערי בארץ לא מספיק מודעים למלחמה הכלכלית ואין גוף שנלחם בה, דווקא עכשיו כשהמצב צפוי להחמיר. חושבים שבגלל שחרם על ישראל אינו חוקי במדינות רבות בארה"ב הוא לא אפשרי, אבל הוא יקרה באופן סמוי".
"הרגשתי שתקפו את הבית שלי"
בק לא רק מדברת על אנטישמיות, אלא חוותה אותה אישית בקמפוס באוהיו. הלינץ' שערכו פרו־פלסטינים באוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם בנובמבר 2024 העניק השראה לפעילים ולסטודנטים בקייס־ווסטרן, שהשחיתו מבנים ופסלים בקמפוס בצבע אדום ותלו פוסטרים בגנותה של אלון-בק ובגנות נשיא האוניברסיטה. "לקח לצוות הניקיון שבוע לתקן את הנזק, שנעמד ביותר מ־200 אלף דולר", היא משחזרת. "אורחים שלי נאלצו להיכנס ללובי מלא בזכוכית שבורה ובצבע אדום, וחלקם הסתובבו ושבו על עקבותיהם. הגעתי לקמפוס וחיבקתי את הסטודנטים ואת אנשי הניקיון, שהרגישו שתקפו את הבית שלנו. דברים כאלה מעולם לא קרו בעיר שלנו. זו הרגשה קשה מאוד, אבל הרגשתי שאני חייבת להמשיך". כיום מעורבת בק בעתירה דרך ארגון NJAC, הנלחם באנטישמיות בארה"ב בכלים משפטיים בראשות ד"ר מארק גולדפדר, שהיה בעבר עורך דינו של דונלד טראמפ.
עברתם לאחרונה לפלורידה, את מרגישה שם בטוחה יותר?
"כן, בהחלט. יש כאן המון ישראלים, יהודים ובתי כנסת. מתחת לבית שלי חב"ד בנו סוכה גדולה. עם זאת, נערכו כאן אירועים גדולים בחגים עם מאות חוגגים ומאבטחים חמושים, ואני רק חושבת לעצמי כמה אנחנו פגיעים. לא מזמן נכחתי באירוע של שוטרי פלורידה והתמלאתי גאווה. אנחנו מייצגים את קרנות הפנסיה שלהם בתביעה מול 'הניו יורק טיימס'. פלורידה היא המדינה הראשונה שהצטרפה אלינו, והיא לא תהיה האחרונה".
איך להערכתך יסתיים המשפט, ומה בעצם המטרה הסופית?
"אנחנו מבקשים מבית המשפט לאפשר לנו לעיין במסמכי החברה כדי לחשוף את הכשלים ולהביא לתיקונם. כרגע איננו תובעים על הפרת חובות אמון או סטנדרטים, אלא דורשים לחקור. אם נגלה הפרות שמצדיקות זאת, נגיש תביעה".
מהניו יורק טיימס נמסר בתגובה: "התביעה חסרת בסיס והוגשה למטרה לא ראויה. אף שהיא מוצגת כעתירה לממשל תאגידי לבדיקת ספרי החברה ורשומותיה, מדובר בניסיון שקוף להפעיל לחץ מתוך אג'נדה נגד ארגון תקשורת עצמאי, להעלות טענות שווא על הטיה ולפגוע בחופש העיתונות המוגן בתיקון הראשון בחוקה. נגן על עצמנו בנחישות".
