הכותב הוא חבר כנסת וסגן שר לשעבר, מייסד את מחאת בעלי העסקים "השולמנים" ומוביל את ארגון "די לסחיטה" נגד תביעות ייצוגיות שמנצלות לרעה את החוק
יום בסדום: ט' היא מתמודדת נפש מאזור ירושלים שזכאית לשירותי שיקום של משרד הבריאות. היא חיה מקצבת נכות ובשל מצבה הכלכלי מתנהלת כמעט אך ורק במזומן. כשהכסף שלה התחיל להיעלם, היא לא ידעה את מי להאשים ואפילו חשבה על "שדים" ו"רוחות". בסוף היא התקינה מצלמה ומה שגילתה בה הוא סיפור על הרבה יותר מכמה שקלים שנעלמו.
● התובע הסדרתי שהלך על הראש של ארגון חסד
● המעסיק ששילם כמיליון שקל לעובד של חודשיים והמסר החד-משמעי של בית הדין
זה סיפור על אישה שעשתה הכול כמו שמצופה: ביקשה עזרה, הכניסה אדם זר לביתה, תיעדה והתלוננה. ובתמורה קיבלה שתיקה מכל הגורמים שאמורים להגן עליה. כשפנתה אליי, הצלחנו להשיג עבורה פיצוי. אבל השאלה שמטרידה אותי היא מה קורה למי שלא יודע למי לפנות, שאין לו כוחות להילחם, ושאין מי שידאג לו?
המקרה: המטפלת עם עבר פלילי
ט' זכאית במסגרת סל השיקום של משרד הבריאות למדריכה שתלווה אותה ותסייע לה לחזור לחיים עצמאיים. את המדריכה שלחה אליה עמותה שמפעילה את השירות מטעם המדינה. שבוע וחצי אחרי שהתקינה את המצלמה, ט' צפתה בתיעוד ונדהמה. המצלמה שהתקינה בביתה קלטה את אותה מדריכה ממתינה לשעת כושר, פותחת את המגירה שבה נמצא הארנק של ט' ולוקחת ממנו מזומן.
האישה שנשלחה לעזור לה, ללוות אותה ולסייע לה לחזור לחיים עצמאיים - היא זו שלוקחת את הכסף שממנו ט' אמורה לחיות. ט' הגישה תלונה למשטרת ישראל ועדכנה גם את המעסיקים של אותה מדריכה. לדבריה, מאז שהגישה את התלונה ועד שפנתה אליי, איש לא חזר אליה. לא התנצלות, לא הצעה לפיצוי, לא ליווי או תמיכה מאותה מערכת שאמורה להגן עליה ברגעים הקשים ביותר.
אני מביא את הסיפור בעילום שם, מתוך התחשבות במצבה של ט'. גם ככה היא נדרשה להתגבר על מספיק קשיים כדי לבקש עזרה ולהכניס מישהי זרה לביתה. עכשיו תנסו לדמיין מה צריך לקרות כדי שתסכים לתת שוב אמון. במהלך הבירור שערכנו והפניות ל"מדריכה" שהוצמדה לה, האחרונה סיפרה לנו שהיא אסירה משוחררת, שזה עתה יצאה מהכלא. היא אפילו ביקשה שנתחשב במצבה.
תחשבו על זה רגע: במסגרת סל שיקום של משרד הבריאות, עמותה שולחת לביתה של מתמודדת נפש מדריכה שלדבריה השתחררה זה עתה ממאסר. מי בדק את התאמתה לתפקיד? מי בחן את הסיכון? איזה פיקוח הופעל לפני שנתנו לה להיכנס לביתה של אישה במצב פגיע כל כך? אבל מה כבר יכול להשתבש? בכל זאת זה יום שגרתי בסדום.
לצורך טיפול בפנייה, רתמתי את עורכי הדין רותם דרוויש ורון גבע שעובדים איתי יחד בארגון שהקמתי "די לסחיטה" והם נרתמו לסייע לט' כבר באותו הערב שלחנו מכתב התראה למדריכה ולעמותה שהעסיקה אותה. דרשנו השבה ופיצוי על הכספים שנלקחו ועל הפגיעה הקשה שחוותה. בעקבות ההתערבות שלנו, ט' קיבלה פיצוי של 20 אלף שקל ששולמו על ידי המדריכה והעמותה שהעסיקה אותה.
התופעה: המבקר התריע לפני כעשור
התופעה עבור ט' הצלחנו להשיג פיצוי. אבל למה היא הייתה צריכה להגיע אליי? מה קורה למי שלא יודע למי לפנות, שלא מצליח לנסח הודעה, שאין לו כוחות להילחם? מי דואג לו?
השאלות האלה היו צריכות להטריד את משרד הבריאות מזמן. כבר בשנת 2016 פרסם מבקר המדינה דוח על שיקום נכי נפש בקהילה בעקבות ביקורת שנערכה בשנת 2015. הקביעה במסמך הייתה מפורשת: "רמת הבקרה שמפעיל משרד הבריאות על מסגרות השיקום אינה מספקת".
המבקר מצא שבדיור המוגן נערכו בקרות מעטות ושלמסגרות רבות בתחומי התעסוקה, החברה והפנאי - צוותי הבקרה בכלל לא הגיעו. המשרד גם לא השתמש כראוי בכלי האכיפה נגד ספקים שלא עמדו בהתחייבויותיהם. זאת למרות שהתגלו בהוסטלים אירועים חמורים, ובהם אי־סדרים כספיים, אלימות ופגיעות מיניות. גם הכתובת שאליה אמורים הנפגעים לפנות נמצאה לקויה. "אין במשרד תיעוד מסודר של תלונות", כתב המבקר. לא התקיים מעקב מסודר אחר מתן תשובות ונפגעה עצמאות בירור התלונות, לרבות מצב שבו בעלת תפקיד טיפלה בפניות הנוגעות להחלטותיה שלה.
זה היה כבר הדוח החמישי של המבקר בנושא. משרד הבריאות הודיע אז שבכוונתו ליישם את ההמלצות. מאז עבר עשור. מה תוקן? מי בודק היום את התלונות? מי מוודא שהשירות שהמדינה משלמת עליו באמת ניתן ושהאנשים שמקבלים אותו מוגנים?
הדוח ההוא אינו בדיקה של המקרה של ט', אבל המקרה שלה מחייב את משרד הבריאות להסביר מה השתנה מאז אותן אזהרות. המקרה של ט' מוכיח כמה אישום חמור נגד משרד הבריאות והאופן בו מתייחסים בסל השיקום למי שזקוק לעזרתם.
יו"ר ועדת העבודה והרווחה, ח"כ מיכל וולדיגר, סבורה שגם המבנה של המערכת אינו מותאם לצורכי מתמודדי הנפש. לשיטתה, את השיקום הרפואי צריך להשאיר במשרד הבריאות ואת השיקום לחיים עצמאיים להעביר למשרד הרווחה ולרשויות המקומיות, במקום הקרוב לאזרחים. ליווי, בניית סדר יום, כביסה, בישולים וניהול הבית הדברים שמאפשרים לאדם לחזור לחיים בזכות עצמו, ככל יכולתו.
"המקרה החמור של ט' אינו כשל נקודתי, אלא תמרור אזהרה לכשלים בתחום בריאות הנפש והשיקום בקהילה", אומרת ח"כ וולדיגר. "במשרד הבריאות פועלים אנשים מסורים, אך המערכת מיושנת ומפוצלת ואינה מספקת את ההגנה והפיקוח הנדרשים. ניצול של מתמודדת נפש בביתה בידי מי שנשלחה לסייע לה הוא לא רק פגיעה כלכלית, אלא מעילה באמון במערכת.
"בתוכנית הלאומית 'חמלה בבריאות הנפש', שגיבשתי עם אנשי מקצוע, משפחות ומתמודדים, אני מציעה שינוי מבני: הקמת מטה לאומי מתכלל, הסדרת הכשירות וההכשרה של מדריכים, קביעת סטנדרטים של איכות ובטיחות ויצירת מנגנוני פיקוח. חמלה היא גם לא להפקיר אדם למערכת שאינה יודעת מי מטפל בו. המדינה חייבת לתקן את הכשלים ולוודא שהאדם הבא שיפתח את דלתו למדריך יפגוש אדם שהמערכת בדקה, הכשירה ומפקחת עליו".
זו הצעה שראויה לדיון. בכל מבנה שנבחר, חייבת להיות כתובת ברורה שלוקחת אחריות. צריך לבדוק התאמה של מדריכים לעבודה עם אנשים פגיעים, לפקח על השירות ולוודא שתלונה על פגיעה זוכה לטיפול מיידי. המשתקם צריך לדעת למי לפנות ולקבל עדכון על מה שנעשה, בלי להזדקק לפוסט בפייסבוק ולמכתב התראה מעורכי דין. כשאדם במצב פגיע פותח את ביתו בפני מי שנשלחה לסייע לו ומאבד את תחושת הביטחון דווקא מולה, מדובר באירוע חמור במיוחד. הכסף שהוחזר לט' והפיצוי שקיבלה חשובים, אבל מי יחזיר לה את הביטחון בביתה? מי יבטיח לה שבפעם הבאה שתפתח את הדלת, היא תוכל לסמוך על מי שעומדת מולה?
ט' עשתה את מה שמצופה מאזרחית לעשות: ביקשה עזרה, תיעדה, התלוננה ופנתה לגורמים האחראים. עכשיו תורם לתת תשובות. בעיני, סיפורה גם מעלה את התהיות שלי לעניין הצורך בביזור סמכויות של הממשלה לרשויות המקומיות, ממשלה גדולה לא יודעת ולא מצליחה לפתור בעיות משולחן הכנסת. טיפול במקרי רווחה צריך להיעשות במקום שהכי קרוב לקהילה על ידי מחלקות הרווחה ברשויות המקומיות. עוד סיבה טובה להקטין את הממשלה.
תגובות: "המטפלת לא עובדת במוסד"
ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מבדיקה שערך המשרד עולה כי המטפלת אינה עובדת עוד במוסד והתפטרה בסמוך לאירוע. נציגי הפיקוח והשיקום המחוזי של משרד הבריאות בירושלים יצרו קשר עם הדיירת כדי לוודא כי היא מקבלת מענה שיקומי מוגן. הנושא נמצא בתהליך והמשרד ימשיך לעקוב אחר הטיפול במקרה, יקיים תחקיר מעמיק על מנת להפיק לקחים. במקביל, משרד הבריאות מקיים בקרות שוטפות על מסגרות השיקום.
"משרד הבריאות חיזק בשנים האחרונות את מנגנוני הפיקוח והבקרה על מסגרות השיקום, בין היתר באמצעות מערכות דיווח ארציות, מעקב אחר אירועים חריגים וחובת דיווח על אירועים מסוג זה".
