תלמיד יהודי בבית ספר בקולורדו הותקף באמצעות כבל שנכרך סביב צווארו. במישיגן, כ־140 ילדים שהו במתחם הגן של בית כנסת בזמן שחמוש תקף את המקום. בקנדה נורו יריות לעבר בתי כנסת, יהודים חסידים הותקפו ברחוב, ובאוניברסיטת טורונטו נפתחה חקירה בעקבות חומרי לימוד שכללו דימויים אנטישמיים. כלל האירועים האלה ממחישים את רוחב התופעה: בשביל יהודים בארה"ב ובקנדה, האנטישמיות לא מסתכמת עוד בהפגנות נגד ישראל, בכתובות נאצה או בהתבטאויות ברשתות החברתיות. היא נוכחת גם במקומות שבהם הם אמורים להרגיש בטוחים ביותר.
● בגרמניה תוהים: האם ישראל איבדה אפילו את הזכות להתאבל?
● יצא משליטה: הרחובות בצרפת בוערים והקופה הציבורית ריקה
אנטישמיות הייתה קיימת בצפון אמריקה הרבה לפני 7 באוקטובר 2023. אלא שמאז מתקפת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה, מתרבים הדיווחים על עוינות כלפי יהודים במגוון רחב של מסגרות. מבתי ספר יסודיים ועד אוניברסיטאות, ממקומות עבודה ועד מעונות יום. לפעמים מדובר באלימות פיזית ובאיומים מפורשים, במקרים אחרים בהטרדות, בהסתה או בטענות לאפליה מצד מוסדות שאמורים להגן על תלמידים ועובדים.
המערכת המשפטית והמוסדות הציבוריים נדרשים להתמודד עם שאלות שבעבר נדחקו לשוליים. מתי ביקורת על ישראל הופכת לאפליה נגד יהודים? מה מחויב בית ספר לעשות כשתלמיד יהודי סובל מהטרדות חוזרות? ומה קורה כשהעוינות נוכחת דווקא בתוך הכיתה או בחומרי הלימוד? בארה"ב ובקנדה, שורה של תביעות, חקירות ואירועים אלימים ממחישה שהמאבק באנטישמיות כבר לא מתנהל רק סביב השאלה של איך מגיבים לתקרית הבאה, אלא גם סביב היכולת להבטיח ליהודים ביטחון בחיי היומיום.
כך האנטישמיות קיבלה לגיטימיות
מאחורי התחושות בשטח עומדת תמונה סטטיסטית עקבית. נתונים של התנועה למאבק באנטישמיות (CAM) מראים שבין אוגוסט ל־5 באוקטובר תועדו בארה"ב 228 תקריות אנטישמיות (116 באוגוסט, 107 בספטמבר ו־5 בתחילת אוקטובר). מדובר בנתוני ניטור הכוללים גם ביטויים אנטישמיים והסתה, ולא רק עבירות פליליות. ניו יורק מובילה עם 54 תקריות ואחריה קליפורניה עם 37. יחד הן אחראיות לכמעט 40% מכלל התקריות בארה"ב.
בקנדה המספרים נמוכים יותר, אך ההקשר חשוב. 41 תקריות תועדו במדינה בתקופה שנבדקה, אך מדובר באירועים אלימים במיוחד - בהם ירי לעבר מוסדות יהודיים, ניסיונות הצתה ותקיפות של יהודים ברחוב.
בעולם כולו נרשמו יותר מ־1,000 תקריות אנטישמיות בתקופה הזאת. 77% מהמקרים הוגדרו כביטוי פומבי או הסתה (שיעור שעלה מ־72% באוגוסט ל־82% בספטמבר). לצידם נרשמו 105 מקרי הטרדה והפחדה, 78 מקרי ונדליזם ו־61 מקרי אלימות פיזית או איום באלימות.
"הנתונים שאספנו מצביעים על תופעה מדאיגה הרבה מעבר למספרים היבשים - האנטישמיות עברה שלב", מסביר סשה רויטמן, מנכ"ל התנועה למאבק באנטישמיות. "ממעשי ונדליזם בשוליים, עברנו להסתה פומבית וחסרת בושה בלב השיח הציבורי. כשהסתה וביטויים פומביים מהווים 82% מכלל האירועים בעולם, זו כבר לא פליטת פה מקרית אלא התנהגות שמקבלת לגיטימציה במיינסטרים".
רויטמן מזהיר מפני הפיכת התופעה לנורמה מקובלת: "בארה"ב ובקנדה אנחנו רואים סחף מסוכן שבו מוסדות וגורמים בשיח הציבורי מעניקים רוח גבית לתקיפת יהודים. כשהמסר שעובר לתוקפים הוא שיש להם חסינות, האנטישמיות יוצאת מהמחשכים אל מרכז הבמה. המנהיגות הציבורית והמוסדות חייבים להפסיק לגמגם, להציב קו אדום ברור ולגבות מחיר כבד מהמסיתים".
התקפות בבתי כנסת וגינויים מגמגמים
כשמתרגמים את המספרים הללו למציאות בשטח, מגלים כי התופעה מתפשטת כיום אל כל חלקי מעגל החיים האזרחי. כך, באוגוסט נכנס אדם לבית הכנסת המרכזי במנהטן בעיצומה של תפילת שבת, תקף מתפללת, ירק לעבר איש האבטחה, נגח בו ופגע ברכוש במקום. בהמשך הוגשו נגדו שני אישומים פדרליים בגין פשעי שנאה ואישום נוסף בגין פגיעה ברכוש דתי שגרמה לפציעה. כמה שבועות קודם לכן סערה הקהילה היהודית בעיר כאשר אדם שיצא מבית הכנסת The Jewish Center באפר ווסט סייד במנהטן נפצע בדקירה לאור יום.
האירוע הפך במהירות לוויכוח פוליטי סביב ראש העיר זוהרן ממדאני והרטוריקה שלו כלפי ישראל, ממדאני דחה את הטענות כי ביקורתו על ממשלת ישראל תרמה לאווירה האנטישמית, אך הביקורת מצד הקהילה היהודית נותרה חריפה. הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית בארה"ב, טוען שהרטוריקה של ממדאני לא נתפסת עוד כביקורת לגיטימית על מדיניות, אלא ככזו שמציירת את ישראל עצמה באופן המסכן יהודים.
כאשר הגיע ללטקס הזיכרון ל־7 באוקטובר שנערך ביוניון סקוור, זכה ממדאני לקריאות כגון "בוגד", "תתבייש" ו"מכרת את העם שלך" מפי מפגינים פרו־פלסטיניים שמחו במקום.
המתיחות הזו אינה מוגבלת לניו יורק. במרץ, למשל, תקף אדם את בית הכנסת הרפורמי "טמפל ישראל" שבווסט בלומפילד מישיגן, בשעה שכ־140 ילדים שהו במתחם גן הילדים של בית הכנסת. התוקף נהג בטנדר עמוס בבנזין ובזיקוקים, התנגש בדלתות בית הכנסת, פרץ פנימה ופתח באש. מאבטח נפגע קל, וכלל הילדים ואנשי הצוות פונו בבטחה.
ה־FBI הגיע בהמשך למסקנה כי התוקף הושפע מחיזבאללה, לאחר שאחיו, מחבל בארגון, חוסל בידי ישראל בלבנון. האירוע עורר סערה נוספת כאשר עבדול אל־סייד, שהתמודד בפריימריז הדמוקרטיים לסנאט במישיגן (וזכה בהם), פרסם סרטון שבו ציין כי בני משפחתו של התוקף נהרגו בלבנון, והשתמש במשפט "Hurt people hurt people". אמירה זו עוררה זעם רב בקרב רבני הקהילה, שטענו כי ההסבר הפך את יהודי מישיגן לשלוחה של סכסוך מרוחק. אל־סייד הבהיר בהמשך כי לא ניסה להצדיק את המעשה, ופרסם התנצלות.
ננסי גד־הרף, שעבדה במשך שנים בבית הכנסת, אמרה לאתר JTA כי באזור דטרויט התרחשו בשנים האחרונות כמה אירועים אנטישמיים ללא מחאה ציבורית משמעותית. לדבריה, "כשמאפשרים לשנאה הזאת לפרוח, אין שום הפתעה כשבית כנסת מותקף. ההפתעה מבחינתנו הייתה שלקח לזה כל כך הרבה זמן".
השנאה מחלחלת למערכת החינוך והאקדמיה
לצד האלימות ברחובות ובבתי הכנסת, הלחץ החברתי וההתנכלויות הגיעו גם לגילאים צעירים בהרבה - בתוך בתי הספר הציבוריים.
אחת הדוגמאות הקשות ביותר מגיעה מחטיבת הביניים Southern Hills במחוז בולדר שבקולורדו, שם הוגשה תלונה פדרלית בעקבות מסכת התעללות שעבר תלמיד יהודי בבית הספר. בתלונה נטען שתלמידים כינו תלמידים יהודים "מלוכלכים" ו"מזוהמים" ושיחקו במשחק לעגני בשם "Jew touch tag". בדצמבר 2025, כרך אחד התלמידים כבל טעינה של מחשב סביב צווארו של תלמיד יהודי, משך אותו לאחור והטיח בו כינוי אנטישמי. כמה חודשים לאחר מכן אמר לו תלמיד אחר כי "היטלר היה צריך להרוג את כל היהודים כשהייתה לו ההזדמנות". בספטמבר הגיע מחוז החינוך להסדר עם המשפחה והליגה נגד השמצה, ומנהל המחוז התנצל פומבית והתחייב להכשיר את סגל ההוראה והניהול בזיהוי אנטישמיות ובטיפול בה.
מקרה חמור נוסף נחשף בקליפורניה, שם נפתחה חקירה לאחר שמשפחתה של ילדה יהודייה בת 12 טענה שהילדה הוכתה ונחנקה בידי תלמידה אחרת, ובהמשך נאלצה להתמודד במסדרונות עם הצדעות נאציות, שבחים להיטלר, צלבי קרס וקללות.
כאשר עולים בדרגות הגיל אל המוסדות להשכלה גבוהה, האתגר הופך למורכב עוד יותר. באקדמיה האמריקאית, המחלוקת נוגעת בקו העדין שבין ביקורת פוליטית חריפה על ישראל והציונות לבין יצירת סביבה עוינת לסטודנטים יהודים והחדרת עמדות חד־צדדיות לחומרי הלימוד.
באוניברסיטת שיקגו, למשל, מופיע בקטלוג הקורסים קורס בשם "Liberatory Violence" ("אלימות משחררת"). לפי התיאור הרשמי, הקורס עוסק בתנועות שחרור שעשו שימוש באלימות "אפילו נגד מי שאינם לוחמים", ובוחן כיצד מהפכנים ותנועות פוליטיות ניסו להצדיק או להגביל שימוש כזה בכוח.
בין מקרי הבוחן נכלל הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך הניסוח מציג מראש עמדה אידיאולוגית: "המאבק הפלסטיני המתמשך נגד קולוניאליזם התיישבותי ציוני, טיהור אתני ואפרטהייד". בחלקו השני של הקורס מופיע מקרה הבוחן "ההתנגדות הפלסטינית המתמשכת לקולוניזציה הציונית", וחומרים אפשריים נוספים כוללים ארגונים כמו החזית העממית לשחרור פלסטין והג'יהאד האסלאמי, לצד מאו דזה דונג, צ'ה גווארה וה־IRA. בעוד שלימוד ארגוני טרור הוא נושא מחקרי לגיטימי, המסגרת הלימודית מקבעת מראש את המאבק במונחים של "קולוניזציה" מול "התנגדות".
מגמה זו חוזרת על עצמה במוסדות נוספים. כך, באוניברסיטת באקנל בפנסילבניה, בקורס בהיסטוריה לסמסטר סתיו 2026 בשם "The Question of Palestine", נפתח התיאור הרשמי בקביעה: "מתקפת חמאס על ישראל באוקטובר 2023 ורצח העם שבא בעקבותיה בעזה הם בעלי היסטוריה ארוכה" - כשהמילה "genocide" מוצגת כעובדה נתונה ולא כטענה או סוגיה לדיון. באוניברסיטת קורנל בניו יורק התארח במרץ האחרון החוקר נאסר אבו רחמה, שבהרצאתו הוגדרה המלחמה בעזה כ"ג'נוסייד", הקמת ישראל תוארה כ"אלימות מחסלת" (eliminatory violence), והמדינה כולה הוגדרה כ"פרויקט קולוניאלי התיישבותי". אוניברסיטת קולומביה אירחה בהמשך את אותו חוקר, תוך שימוש בטרמינולוגיה דומה של "קולוניאליזם התיישבותי" ו"התנגדות ילידית".
חריגה נוספת נרשמה באוניברסיטת פורטלנד, שם הוצאה לחופשה מנהלית פרופ' יסמין חנוש, המלמדת שפה וספרות ערבית, בעקבות סרטון שבו נראתה אומרת באירוע מחוץ לקמפוס: "אני חמאס. כולנו חמאס".
התקדימים המשפטיים שיעצבו את העתיד
ההסלמה בשטח מעלה כעת שאלה משפטית חורצת: מתי ביטויים אנטישמיים ועוינות פוליטית הופכים לתופעה שהחוק מחויב למנוע? הסוגיה סבוכה במיוחד בארה"ב, שבה התיקון הראשון לחוקה מעניק הגנה רחבה מאוד לחופש הביטוי.
מקרה בולט שמתנהל כעת בבית המשפט נוגע לתיכון Nathan Hale בסיאטל. תלמידה יהודייה ומשפחתה תבעו את מערכת החינוך העירונית בטענה שלאחר 7 באוקטובר סבלה מהטרדות אנטישמיות קשות, ש הגיעו לשיא כש־20 תלמידים רדפו אחריה ואיימו עליה עד שנאלצה למצוא מחסה בכיתה נעולה. לדברי המשפחה, הנהלת בית הספר ידעה על ההטרדות ההולכות ומחריפות אך נמנעה מהתערבות ממשית. אמה סיפרה כי בתה שמעה במסדרונות אמירות כמו "התוכנית של היטלר הייתה צריכה להצליח", "אני שונא יהודים" ו"את צריכה להתאבד".
תביעה דומה מתנהלת כעת גם מול אוניברסיטת MIT, שם טענו סטודנטים יהודים כי האוניברסיטה כשלה בהגנה עליהם מפני סביבה עוינת והטרדות אנטישמיות. השופטים נדרשים לתמרן בין Title VI - החוק הפדרלי האוסר אפליה במוסדות המקבלים מימון ציבורי - לבין חופש הביטוי, תוך שהם נדרשים להגדיר את הגבול בין ביקורת פוליטית, זהות יהודית, ציונות וכוונה מפלה.
המקרים מעלים את השאלה, באיזה שלב עוינות כלפי ישראל או הציונות הופכת לאפליה נגד יהודים, ומהי האחריות המוטלת על מוסדות כשזה קורה? מאחר שבתחום זה עדיין אין גוף מפותח מספיק של פסיקה ומחקר משפטי, ההכרעות המתקבלות בבתי המשפט לא משפיעות רק על התיק הספציפי - הן עשווית להפוך לתקדימים שעליהם יסתמכו שופטים בתיקים עתידיים, בזמן שהתשתית המשפטית והרעיונית להתמודדות עם הסוגיות הללו עדיין מתגבשת.
קנדה: הסלמה גלויה ואלימה מעבר לגבול
אם בארה"ב חלק ניכר מהעימות מתמקד בקמפוסים ובזירה המשפטית, הרי שבקנדה השכנה האלימות הפיזית והפגיעה הישירה במוסדות בולטות במיוחד.
לפי נתונים רשמיים של ממשלת קנדה, מספר פשעי השנאה המדווחים במדינה יותר מהוכפל בין 2018 ל־2024. בשנת 2024 לבדה, היהודים היו היעד של 70% מכלל פשעי השנאה על רקע דתי. המציאות הזו הובילה את הפרלמנט הקנדי להעביר ביוני 2026 חוק חדש להחמרת הענישה הפלילית על פשעי שנאה והפחדה.
למרות החקיקה, האירועים האלימים נמשכים. ב־20 בספטמבר, יום הכיפורים, הגיע חמוש לאזור בית הכנסת Sons of Jacob בעיר בלוויל שבאונטריו בזמן התפילה. הוא ארב לשוטר שהוצב בחוץ ופתח לעברו באש. השוטר נפצע והשיב בירי. המשטרה קבעה כי מדובר בתקיפה מכוונת ממניע של שנאה נגד הקהילה היהודית וכוון נגדה "ביומה הקדוש ביותר". נשיא בית הכנסת, נורם וודום, ששהה בפנים וצעק למתפללים לרדת לרצפה, סיפר כי כעבור פחות משבועיים חולקו בבית הכנסת ובשכונה עלונים אנטישמיים המאשימים יהודים בבעיות חברתיות.
במקרה אחר שאירע בחודש יולי במונטריאול, מצלמת אבטחה תיעדה קבוצת צעירים שנסעה בליל שבת בשכונה יהודית והתנכלה שוב ושוב לגברים חסידים שהיו בדרכם מבית הכנסת. שמונה בני אדם הותקפו, קוללו, ספגו יריקות וחפצים שנזרקו לעברם, וחלק משטריימלים שלהם נחטפו. אחד הנפגעים היה אדם המתנייד בכיסא גלגלים. שני חשודים בני 20 נעצרו בהמשך.
בסוף אותו חודש נחקרו יריות וניפוץ זכוכיות בשני סניפים של רשת המאפיות היהודית Kiva's בטורונטו. יחידת פשעי השנאה הצטרפה לחקירה, והמשטרה תיארה את האירועים כממוקדים. העסקים היו סגורים ולא היו נפגעים.
קודם לכן, ביוני, נעצרו חשודים בשני מקרים של ירי מאקדחי דמה לעבר יהודים, אחד מהם התרחש מחוץ לבית כנסת בעיר. באותו חודש גם הושלכו בקבוקי תבערה לעבר בית כנסת במונטריאול שבו פועל גם מעון יום, זאת לאחר ששנה קודם לכן רוסס על המבנה צלב קרס. איש לא נפגע, וחשוד אחד נעצר. רבנית בית הכנסת, ליסה גרושקו, תיארה את המקום שנפגע כ"חדר שבו החיים היהודיים מתרחשים".
במרץ נורו יריות לעבר שני בתי כנסת באזור טורונטו, אירוע שהוגדר על ידי ראש הממשלה מארק קרני כ"תקיפה אנטישמית". עוד הוסיף כי "ליהודים בקנדה עומדת הזכות להתפלל בביטחון".
וגם מערכות החינוך והאקדמיה בקנדה אינן חסינות. באוגוסט פרסמה הממשלה דוח ארצי המבוסס על סקר בקרב כ־900 סטודנטים יהודים: 84% מהם הגדירו את האנטישמיות כבעיה רצינית בקמפוס, כאשר יותר מ־95% מהמשיבים דיווחו שחוו או היו עדים לפחות למקרה אחד של אנטישמיות בשנה שקדמה לסקר.
רוב (72%) הסטודנטים העידו כי הם מגבילים את מה שהם אומרים בכיתה על יהדותם, בעוד ש־57% נמנעים מהצגת סממנים יהודיים מחשש לביטחונם. 36% מהמשיבים אמרו שנתקלו בתוכן לימודי או בדיון בכיתה שהם חוו כאנטישמי או מוטה. אחד הסטודנטים שצוטט בדוח סיפר על חבר חובש כיפה שנכנס לבניין בקמפוס. לדבריו, קבוצת סטודנטים צעקה "יש שם יהודי, בואו נתפוס אותו" ורדפה אחריו אל מחוץ לבניין.
בתחילת אוקטובר הגיעה הסוגיה גם לבית הדין לזכויות אדם באונטריו. 12 מורים יהודים הגישו תביעות נגד מחוזות חינוך ואיגודי מורים, בטענה שהתעלמו מהתנכלויות, צלבי קרס בכיתות, השחתת דגלי ישראל והסרת סמלים יהודיים. לטענתם, המוסדות שאמורים היו להגן עליהם לא פעלו כראוי ולעיתים אף התנכלו בעצמם למי שהתלונן. הטענות טרם הוכרעו בבית הדין, ומחוזות החינוך והאיגודים הנתבעים לא הודו בהן.
אפילו בפקולטה לרפואת שיניים באוניברסיטת טורונטו נפתחה חקירה בפברואר השנה נגד הדיקן, בעקבות טענות שחומרי הלימוד שבהם השתמש כוללים תכנים אנטישמיים ומפלים. בין השאר, השתמש באיורים פוגעניים במסגרת מצגות אקדמיות - בהם דמות בצבעי הדגל הפלסטיני הנחנקת כביכול באמצעות דגל ישראל, וקריקטורה בעלת מאפיינים אנטישמיים של אדם בעל אף מעוקל היושב על ערמת כסף.
האוניברסיטה אישרה כי המצגות עוררו חששות בנוגע ל"תוכן מפלה ואנטישמי". הדיקן התנצל ואמר כי הוא מבין כעת שהתמונות היו פוגעניות ולא הולמות וכי הוא מצטער על הפגיעה שגרמו. האוניברסיטה פתחה בבדיקה, וברישומי הפקולטה הוא מופיע כדיקן הנמצא בחופשה.
השילוב בין הנתונים היבשים, התקדימים המשפטיים המתגבשים והאלימות הגלויה ברחובות מצביע על מפנה מסוכן: האנטישמיות בצפון אמריקה איבדה רסן. כשמוסדות ציבוריים ואקדמיים מגמגמים וההסתה הופכת לחלק מהשיח המקובל, הגבולות המגנים על הקהילות היהודיות נפרצים. המבחן של הרשויות כעת אינו רק בפיענוח פשע השנאה הבא, אלא בעצירת הסחף שמאיים להפוך את הפחד למציאות קבועה.
