כבר יותר מעשור שהמונח FOMO הוא חלק בלתי נפרד מהשפה שלנו. כמו גזלייטינג, תסמונת המתחזה ו"מחמעליבה", המילה שמתארת את פחד ההחמצה, נתן שם למצב רגשי קיים אבל המונח החדש איפשר לנו לחשוב עליו, ואפילו להרגיש אותו, בדרך חדשה.
● "כמעט התעלפנו כשראינו את המאמר": מחקר האלצהיימר שריגש את חתן פרס ישראל
● החוקר שבדק 850 בני מאה בחיפוש אחר הסוד לאריכות ימים
עד כמה ה־FOMO (ראשי תיבות של Fear of missing out) חלחל לתרבות אפשר ללמוד משתי סדרות טלוויזיה (אחת הונגרית ואחת הולנדית) ומשורה של שירים פופולריים שנקראו על שמו, וגם מהפרסומות שחוזרות ומשקפות לנו את התופעה.
מחקר מ־2016 של פרופ' ניק הלסם, מאוניברסיטת מלבורן, הראה שכאשר צץ מונח חדש המתאר רגש או מצב באופן שלא הכרנו קודם, הוא יכול להשפיע על השכיחות שבה אנחנו חושבים על אותו מצב, מייחסים אותו לעצמנו או לחיינו, ואפילו על הבריאות הנפשית שלנו. שפה בהחלט בוראת מציאות.
אבל מי בורא את השפה? במקרה של ה־FOMO ד"ר דן הרמן, יועץ וחוקר שיווק ישראלי, טוען שהוא הגה והשתמש במונח בהרצאות שיווקיות כבר בסוף שנות ה־90 של המאה הקודמת. במקרה, היינו עדים לכך שהרמן אכן הציג את המונח הזה לפחות לפני שנת 2003. אולם על פי ויקיפדיה, ה־FOMO הומצא על ידי פטריק ג'יימס מקגיניס, היום סופר ואיש הון סיכון, שהשתמש בו לראשונה במגזין בית הספר למנהל עסקים של הרווארד ב־2004.
כעת יוצא הרמן להילחם על הקרדיט שלו. אין לו שום כוונה לפספס את כל מה שייחוס כזה עשוי להביא איתו.
הכול התחיל במחקר למשרד פרסום
מדוע דווקא עכשיו חשוב לך להנכיח את הבעלות על המונח?
"עד היום, לא חשתי פספוס מכך שלא כולם זיהו את המהפכה הזאת עם השם שלי. עכשיו אני רוצה להגשים באמצעותו מטרות שחשובות לי, ולכן זה נהיה חשוב".
המטרות שהרמן מדבר עליהן הן חברה שהוא בונה כעת ונקראת Fomo Authority. היעד הוא עסק גלובלי שיתמחה ביישום השיטות שפיתח כדי להתמודד עם התופעה שמעיקה על רבים ואפילו ללמוד לנצל אותה לטובתנו.
איך התגלגלת לעיסוק ב־FOMO?
"ב־1996 הייתי סמנכ"ל אסטרטגיה במשרד הפרסום באומן בר. ערכנו מחקר קבוצת מיקוד עבור מותג הטיפוח קרליין. באותו זמן, מושג המפתח בשיווק היה נאמנות לקוח, והתפיסה הייתה שלקוחות אוהבים לבחור מותג אחד ולדבוק בו, ולהחלפה יש עלויות לוגיסטיות ורגשיות.
"אבל מהשיחה עלתה תמונה הפוכה. נראה היה שגם לדבקות במותג יש עלויות והלקוחות דווקא רוצים לחדש לשם החידוש. מישהי אמרה: "צריך להחליף שמפו אחרי כמה זמן. אחרת הוא מפסיק לעבוד".
עצם החיפוש אחר חידושים וריגושים - זה עדיין לא FOMO. חיפוש ריגושים הוא תחושה חיובית, ואילו רעיון ה־FOMO לכד את רכיב הפחד, או הדאגה הנגרמת בשל ריבוי האפשרויות. "פסיכולוגים מתארים התקפי FOMO אצל מטופלים שלהם ממש כמו סוג של התקף חרדה", מסביר הרמן ומספר שסימן את רכיב הפחד בעקבות מחקר המשך אחרי קרליין. את המחקר ההוא יזם והוציא לפועל עם אבינעם ברוג ממכון המחקר מרקט־ווטש. "ב־2000 כבר פרסמנו מאמר אקדמי ובו המושג Fear of Missing Out, אם כי עדיין לא השתמשנו בקיצור FOMO".
הרמן מספר שאחד השופטים שבחנו את המאמר לפני פרסום כתב להם "אם זה נכון, זו רעידת אדמה", ושלח להם ארבעה עמודים צפופים של שאלות על המתודולוגיה. "ענינו לו על כולן והוא המליץ לפרסם את המאמר".
ב־2002 פרסם הרמן מאמר בנושא באתר all about branding, שכבר לא קיים אך למסמך ששלח הרמן לאתר יש תארוך פנימי המעיד על מועד היווצרו, ובמאמר הזה הוא כבר משתמש בקיצור. כך גם לגבי מאמר נוסף מ־2003, שפורסם באתר The Pool. "ב־2004 כבר פרסמתי מאמר בשל מאוד בנושא, באסופת מאמרים אקדמית שיצאה לאור בהודו, ושם כבר השתמשנו במילה FOMO, פעמים רבות". במצגותיו בנושא בעברית השתמש הרמן במושג "פחד מהחמצה".
עד כמה הושפע הרעיון מהיותך אז גבר רווק שצריך להחליט אם להתמסד?
"את מתכוונת כגבר גרוש, עד כה כבר שלוש פעמים? ברור, FOMOהוא חלק גדול מהחיים שלי".
לפי כתבה שפורסמה ב־2014 במגזין הבוסטוני City Life, הרמן השתמש במונח כבר בשנת 2000, אולם המגזין נותן קרדיט למקגיניס על הפצתו הרחבה. לפי עדותו של כתב המגזין בן שרקינגר, מקגיניס הופתע לשמוע ממנו שהוא מוגדר "פציינט אפס" של המם הוויראלי הזה. אבל מאז הוא אימץ את הסטטוס בשמחה וגם פתח אתר בשם FOMO Sapiens.
הרמן גילה זאת בדיעבד. "לפני שנתיים־שלוש, אמרתי לעצמי, בעצם זה אחד הדברים הגדולים שעשיתי בחיים. בואו נראה מה קורה עם זה. בניתי סוכן AI שעזר לי לאסוף את כל המחקר בעולם בנושא הזה, ואז הבנתי שדווקא עכשיו רמת העניין בתחום מטורפת, אולי אפילו יותר מבעבר".
לחץ למצות את ההזדמנויות
נהוג היום לקשור בין התופעה לעלייתן של הרשתות החברתיות, "אבל אני עסקתי בה עוד לפני פייסבוק, לפני הסמארטפונים", מזכיר הרמן. "זה היה רעיון שהקדים את זמנו, והתופעה 'התפוצצה' אקדמית רק ב־2013.
"לאחר מכן, כאשר פנו אליי חוקרים כדי לשתף איתי פעולה בנושא, לא היה להם מושג שיש מקור אקדמי לפיתוח שלו. הם חשבו שהוא צמח מהשטח, מתרבות הרשת של הצעירים". לדעת הרמן, השיוך של ה־FOMO לרשתות החברתיות, במקום לראות בו היבט בסיסי יותר של הנפש האנושית, צמצם מדי את העיסוק בו.
"עוד לפני הרשתות החברתיות, העולם של המאה ה־21 הציף אותנו במגוון אפשרויות בכל תחומי החיים שלנו, בגלל הגלובליזציה, הקפיטליזם וההבניה שלנו כחברה של אינדבידואלים עם המון חופש והמון זכויות. מוטל עלינו עומס עצום של קבלת החלטות בכל רגע בחיים, בכל תחום - ממה שנלבש ועד מה שנעשה בכל רגע של היום".
הפסיכואנליטיקאי אריך פרום טבע בשנות הארבעים של המאה הקודמת את המונח "בריחה מחופש". הוא טען שהמבחר המוגזם הזמין לאדם המודרני יוצר בדידות ודכדוך, שמובילים אותנו לנקוט גישות שמצמצמות במכוון את הבחירה ואת השליטה שלנו. בין היתר מסביר הרעיון הזה מדוע בתחילת המאה ה־20 נהו ההמונים אחרי משטרים טוטאליטריים וסמכותניים.
אלא שבני המאה ה־21 לא רוצים בהכרח לברוח מהחופש שלהם, ואולי אפילו כבר לא מכירים שום דרך לעשות זאת. הם כן רוצים לממש את ההזדמנויות שלהם. הם פשוט לא בטוחים שהם עושים זאת בצורה הטובה ביותר.
"יש לחץ עצום למצות את כל האפשרויות", אומר הרמן. "תחושת איכות החיים שלנו קשורה ישירות בשאלה עד כמה ניצלתי את הפוטנציאל שלי. אך בגלל ההיצע העצום, המיצוי הוא בלתי אפשרי". וכאן בכל זאת נכנסות לתמונה הרשתות החברתיות, שמציגות לנו כל הזמן את החלופות שלא בחרנו.
מלכודת ה־FOMO הגדולה בהיסטוריה
במחקר שיווקי מקיף שערך ב־2014 אתר הבילויים והפנאי Eventbrite כדי לתאר את דמותם של המילניאלים (ילידי שנות ה־90 וה־80), נמצא כי 69% מבני הדור הצעיר העידו שיש להם FOMO. במאמר אקדמי שפורסם ב־2020 בכתב העת PLOS One, נמצא כי 58% ממדגם מייצג של האוכלוסייה האמריקאית מרגישים FOMO בדרך כלל, ו־81% לפחות מדי פעם.
"יש לכך השפעה על איכות חיינו בהמון תחומים", אומר הרמן. "זוגיות, הורות, קריירה, חינוך והשקעות. עם ההצלחה זה רק מחמיר, כי נפתחות אפשרויות חדשות".
דוגמה עדכנית לכך היא התחושה שיש לרבים מאז הגיחה לעולם הבינה המלאכותית. יש המון דברים שאנחנו יכולים לעשות עם הכלים האלה, וכולם כבר משתמשים בהם, ואנחנו עלולים לפספס את הרכבת התעסוקתית אם לא נשתמש בהם גם אנחנו, וגם את הכיף וההזדמנויות לתפוקה והתייעלות וקידום אישי. אבל איך בוחרים באיזה כלי להשתמש, מה ללמוד, באיזו יכולת להתמקצע? כל יום יוצא לאור כלי חדש, מתקדם יותר, וההזדמנויות הן בלתי מוגבלות. "זו מלכודת ה־FOMO הגדולה בהיסטוריה", אומר הרמן.
אף שלתופעה יש מחיר רגשי עמוק, לא ממש פותחו עד היום שיטות התמודדות פסיכולוגיות עמה, הוא אומר, והעניין בה נשאר בעיקר בתחום השיווק. "אנחנו רואים שהציבור עוסק בזה בינו לבין עצמו, אך לא מקבל מענה. עולם האימון מחמיץ את ה־FOMO כשהוא כל הזמן אומר לנו 'אתה יכול יותר'. כן, אני יודע, וזה בדיוק מה שמבעית אותי".
בין אטרף לשיתוק: הבעיה של מנהלים
הרמן אינו פסיכולוג, אך הוא החל כבר לפני כמה שנים לאסוף ולנתח את כל המחקר העדכני המתפרסם בתחום. על הבסיס הזה הוא עובד בימים על פיתוח כלים משלו. "פיתחתי את ה־ FOMO Compass, כלי שאפשר לקרוא לו טיפולי או אימוני, שנועד להפוך את התופעה ממשהו שהורס לך את החיים לכלי שעוזר לנווט בחיים".
איך הכלי הזה עובד?
"בעיית ה־FOMO נובעת משני מקורות. האחד הוא ש־FOMO מופעל לפי האמונות שלנו, שברובן אינן מודעות, על מה יספק את צרכינו ויעשה לנו טוב בחיים. האמונות האלה שצברנו מהילדות המוקדמת והלאה הן במקרים רבים לא אפקטיביות, סותרות או שהיו מועילות בעבר אבל כבר לא. התוצאה: אנחנו מרגישים FOMO בהרבה מדי מצבים, כלפי יותר מדי אפשרויות והזדמנויות, שחלק גדול מהן מאכזב.
המקור השני הוא שאנחנו מגיבים אוטומטית ל־FOMO. מדובר בדחף רגשי חזק שהתוצאה שלו היא למשל קניות שאנחנו מצטערים עליהן, תגובות חפוזות וכדומה.
"תהליך ה־FOMO-Compass שפיתחתי בגרסאות שונות, עבור אנשי מקצוע כמו פסיכותרפיסטים ומטפלים רגשיים בקצה אחד ויועצי ניהול בקצה השני, נועד להפוך את תחושת ה־FOMO לאפקטיבית, למצפן שעוזר לנו למצות את ההזדמנויות שלנו בכל תחומי החיים. התהליך עוזר ליצור השהייה כדי שלא נגיב אוטומטית. בשלב השני, הוא מבצע בחינה ועדכון של האמונות שמפעילות אותנו. כך, התופעה הופכת לכלי לזיהוי של מה שאנחנו צריכים לטפל בו".
הבעיה האמיתית אינה המידע וההזדמנויות, אלא התגובה אליהם. "אנחנו מגיבים בשני קטבים: 'קוטב האטרף' ו'קוטב השיתוק'. אני עובד הרבה עם מנכ"לים, ואצל רבים מהם 'קוטב האטרף' חוגג. הם חייבים לאמץ כל טכנולוגיה חדשה וכל רעיון, באופן שלפעמים פוגע בעסק. מנהל אחד אמר לי שיום אחד אמר לעובדת שלו 'יש לי רעיון חדש', והיא פרצה בבכי, ואמר ה 'לא עוד רעיון חדש!'. ישנם מחקרים המראים שמנהלים עושים שינויים רבים מדי, אבל לא מקשרים את התופעה הזאת ל־FOMO.
"מהצד השני, אנחנו רואים אנשים בני 20 ואפילו 30 תקועים בבית ולא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם. הם אומרים על כל אפשרות: 'זה כל מה שאעשה בחיים?', ובסוף לא עושים כלום".
בתחום התעסוקה, התופעה מובילה לקושי של ארגונים לשמר עובדים ולחוסר שביעות רצון של עובדים במשרתם, אומר הרמן. "ובהורות, היא עלולה לגרום לאנשים להביא לעולם ילדים בלי שהם באמת רוצים בזה, או שהם נמנעים מהבאת ילדים עד שמאוחר מדי, או מביאים ילדים ואז משגעים אותם כי רוצים שהם יממשו את כל הפוטנציאלים האפשריים שלהם, ולא יסגרו שום דלת".
להפוך את הפחד למצפן לחיים
עלייה בגיל יכולה להיות אחד הטריגרים ל־FOMO, כפי שאפשר לזהות במשברי אמצע החיים. ובעצם, כשחושבים על זה, ה־FOMO הוא פחד המוות. לולא היינו מתים, אולי היינו מרגישים שנוכל להספיק הכול. "עם ההפנמה של סופיות חיינו, אנחנו עלולים להרגיש שהזדמנויות עלולות להיסגר, ובאמת הזדמנויות נסגרות. במקרה הטוב, אנחנו מתפייסים עם ההרגשה הזאת מתוך הבנה שבחרנו בכמה דברים שמאוד התאימו לנו והיו אפשריים לנו, ושלפחות חלק מההחלטות הקשות מאחורינו. אם לא מתפייסים עם ההרגשה, עלול להיווצר אי־שקט שדוחף אותנו לפעולה, שיכולה להיות מועילה או מזיקה. אבל במקרה הכי גרוע, נוצרים ייאוש ותחושת החמצה מהחיים עצמם".
איך מתמודדים עם ההרגשה הזאת? הרמן מציע שקודם כל נזהה את תחושת ה־FOMO, נתבונן בה ונהיה סלחניים לעצמנו, מתוך הבנה שכמעט בלתי אפשרי להימנע ממנה. בשלב הבא, נוכל לומר לעצמנו שהפומו עצמו הוא רגש מועיל, שיכול להיות מצפן מצוין כשהוא עובד נכון. "אנחנו מרגישים פחד לפספס כי יש בנו רצון, כי יש בנו תשוקה, וזה דווקא דבר חיובי. עצם ההכרה בכך שההרגשה הזו לא אומרת שמשהו בנו או בחיים שלנו לא בסדר, זו ההתחלה של ההשלמה".
בנוסף, "המטרה היא לזהות באילו תחומים אנחנו יכולים לחיות עם פחד ההחמצה, ובאילו תחומים אנחנו רוצים להתמקד כדי לבצע בחירה אופטימלית ככל האפשר, תוך ידיעה שאין באמת כזאת".
פחד ההחמצה נתפס כבעיה של צעירים אל מול הרשתות החברתיות, ולכן לפעמים מומחים ממליצים על גמילה מסוימת מכלים דיגיטליים. "בעיניי הגישה הזאת בדרך כלל לא נכונה", אומר הרמן, "כי אנחנו לא באמת רוצים להפסיק את ה־FOMO, אלא את ההשלכות השליליות שלו".
