אם אפשר היה לדחוס את ישראל לעיר אחת ולהריץ בה את הבחירות, היינו מקבלים תוצאה שדומה מאוד לנתונים בפועל. השאלה היא איזו עיר זו? לפי נתוני ועדת הבחירות המרכזית, מאז הבחירות בשנת 2006 לפחות, התשובה לא השתנתה: רחובות. במקום השני ניצבת פתח תקווה ואחריה חיפה.
● שכר כפול, ימי חופשה ומי חייב להגיע: כל מה שכדאי לדעת על עבודה ביום הבחירות
● הקשר בין סוג הקורנפלקס לפתק בקלפי: המנגנונים שמאחורי הבחירות שלנו
שלוש הערים האלה ממלאות את שלושת המקומות הראשונים בייצוג של התוצאה הארצית כבר מעל עשור, כלומר לא מדובר בהפתעה של מערכת בחירות אחת אלא בדפוס יציב וקבוע. מכאן עולות שתי שאלות מרכזיות: מה גורם לערים האלה להיות כל כך דומות לממוצע הישראלי והאם הפוליטיקאים צריכים להתמקד בהן כדי לשכנע מצביעים?
"התפלגות ההצבעה - כמו זו הארצית"
"יש משהו מאוד מפתה ברעיון של עיר או יישוב שהם מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית, שדרכו אפשר ללמוד על כלל המדינה", אומר פרופ' ליאור שפר, חוקר התנהגות פוליטית באוניברסיטת תל אביב. "במציאות, כמעט לא קיימים יישובים שבאמת מגלמים את החלוקה החברתית והפוליטית המלאה במדינה, כי בישראל, כמו במדינות רבות אחרות, ישנה התמיינות מאוד ברורה בין יישובים על בסיס אתני, דתי ומוצאי.
"ערים מעורבות הן מיעוט קטן. כך גם לגבי דתיות: אומנם ישנן ערים רבות עם שכונות חרדיות, אבל שיעור גדול מאוד מהחרדים במדינת ישראל מתגורר בערים עם רוב חרדי מובהק. בערים הגדולות בישראל יש מגוון דמוגרפי רחב יותר, אבל גם שם קשה למצוא ערים רבות שהתפלגות ההצבעה בהן נראית כמו זו הארצית".
הסיבה לכך טמונה במודל ההפרדה הגיאוגרפית הישראלי: ברוב האזורים בארץ, קבוצות אוכלוסייה שונות בוחרות להתגורר בסביבה הומוגנית יחסית. תהליכי הסגרגציה האלה מייצרים יישובים שבהם יש רוב מובהק לקבוצה דמוגרפית מסוימת - בין אם מדובר בערים חרדיות סגורות, ביישובים קהילתיים, או בערים שנוטות באופן חזק לימין או לשמאל. בשל כך, הניסיון למצוא יישוב יחיד שמייצג בדיוק נאמן את התמהיל הלאומי המורכב נתקל במכשול מובנה.
עם זאת, כאשר בוחנים ערים גדולות במרכז הארץ, התמונה הופכת למורכבת ומעניינת יותר. ד"ר אלון יקטר, מרצה בכיר בבית הספר למדע המדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים מאוניברסיטת תל אביב, מוסיף שגם בתוך ערים שהן הטרוגניות יחסית, "גם ברחובות, יש שכונה חרדית יותר, ישנו האזור של מרמורק שמגיעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יחסית, ויש את מכון וייצמן, ששם הפגינו המון נגד הרפורמה המשפטית. יש גם את רחובות ההולנדית, שהיא מעמד ביניים-מרכז קלאסי".
הגיוון הזה אינו מתבטא בהכרח בערבוב מלא בתוך אותו הבניין או אותו הרחוב, אלא בחלוקה פנימית חדה בין אזורים שונים בתוך אותה העיר. השכונות עצמן שומרות על זהות חברתית וסוציו-אקונומית מובחנת, אך החיבור המשותף של כולן תחת קורת גג מוניציפלית אחת הוא זה שמייצר בסופו של דבר את המאזן הייחודי.
פסיפס של שכונות עם מאפיינים שונים
ואכן, הנתונים מראים שונות גדולה למדי בין שכונות: בשכונת "המדע", למשל, העוטפת את מכון ויצמן, 37% מהתושבים הצביעו ליש עתיד, לעומת 19% בלבד לליכוד. בשכונת מרמורק, לעומתה, שיעור ההצבעה לליכוד עמד על 40%, ויש עתיד על 15%. בממוצע הארצי, להשוואה, 23% הצביעו לליכוד ו-18% ליש עתיד. ברחובות העיר, ככלל, יש ייצוג-יתר קל לשתי המפלגות הללו.
ברחובות יש גם שכונות דתיות וחרדיות: בשכונת קריית דוד, למשל, 26% הצביעו לציונות הדתית (ועוד 4% לבית היהודי), לעומת 13% שהצביעו לציונות הדתית בכל רחובות ו-10% בישראל. בשכונת דניה הסמוכה יש 26% מצביעי ש"ס ו-16% מצביעי יהדות התורה.
כך שבסופו של דבר, העיר רחובות היא יותר פסיפס של שכונות שכל אחת מהן היא בעלת מאפיינים מובהקים יחסית, יותר מאשר עיר הטרוגנית באמת. ובכל זאת, גם השכונות עצמן אינן הומוגניות לחלוטין - ובכל שכונה ניתן לראות שיעורים משמעותיים לכל סוגי המפלגות, גם אם במינונים שונים. זאת, כמובן, מלבד המפלגות הערביות - שם טמון הפער העיקרי בין רחובות לממוצע הארצי. לרחובות "חסר" 10% מצביעים למפלגות הערביות בבחירות האחרונות - חד"ש-תע"ל, בל"ד ורע"ם.
כך גם בעיר השנייה באיכות הייצוג שלה, פתח תקווה. למשל, בשכונה הצפונית "הדר המושבות" (הן הוותיקה והן החדשה) נרשמו 35% הצבעה ליש עתיד, הרבה מעל הממוצע הארצי, וכ-25% לליכוד. לעומת זאת, בשכונות המזרחיות יותר יוספטל וקריית אלון, יש יותר מ-40% הצבעה לליכוד, ופחות מ-10% ליש עתיד. רק בממוצע המשוקלל שלהן יחד הן דומות יחסית לממוצע הארצי.
כך למשל גם לגבי ש"ס, המתרכזת בשכונות הדרום-מזרחיות, כמו הדר גנים, שבה ש"ס נהנית מלמעלה מ-20% הצבעה. בשכונת כפר גנים הדרום-מערבית לא ניתן למצוא אפילו 5% הצבעה לש"ס. וגם בפתח תקווה שיעור ההצבעה למפלגות הערביות הוא אפסי, מה שמסביר את רוב הפער בינה לממוצע הארצי.
חיפה, לעומת זאת, דווקא מביאה ייצוג הולם למפלגות הערביות, אך גם להן לא בצורה שווה: חד"ש-תע"ל זוכה בעיר חיפה ל-6% כמעט מקולות הבוחרים, לעומת כ-4% בממוצע הארצי, ורע"ם פחות מאחוז - למרות שגם היא נבחרה על ידי כ-4% מהבוחרים בכלל המדינה. ערבים בחיפה, ככלל, נוטים להיות יותר צעירים, משכילים ונוצרים מאשר כלל האוכלוסייה הערבית. בנוסף, בחיפה, על הטופוגרפיה ההררית שלה, ניתן לראות פערים גדולים אפילו יותר בין השכונות והאזורים השונים. ככלל, כמו שפתח תקווה נוטה מעט לימין - כך חיפה נוטה מעט לשמאל.
המשמעות היא שהערים המעורבות אינן בהכרח "ערים מתנדנדות", כמו שקורה בפוליטיקה האמריקאית. "זה נקרא 'כשל אקולוגי'", מסביר ד"ר אלון יקטר מאוניברסיטת תל אביב. "כשאני רואה ממוצע, וחושב בטעות שזו 'האקולוגיה' של הכלל, שדומה לממוצע. למשל, אנשים בהייטק חכמים מהממוצע, ולכן אם אני רואה הייטקיסט, אני מניח שהוא חכם".
כך גם בערים המייצגות. "יש בהן שכונות מכל מיני סוגים, והאנשים שם לא בהכרח 'על הגדר', אלא יכולים להיות מאוד נחושים להצביע למחנה שלהם", אומר ד"ר יקטר. "כך שהצעות שעלו בעבר בתקשורת למועמדים ללכת דווקא לערים האלה - הן לא בהכרח נכונות".
ובכל זאת, הוא מוסיף, יש משמעות לערבוב הזה: "בישראל מגזרים שונים רואים אחד את השני כל הזמן. ומצד שני, יש חלוקה יחסית חדה לשכונות שונות והומוגניות יחסית".
אז מה בכל זאת יוצר את האפקט הזה? לדברי יקטר, "ערי הלווין של תל אביב, כמו רחובות ופתח תקווה, הפכו להיות יותר נגישות לאוכלוסייה חדשה, בזמן שתל אביב מתרחקת מבחינת מחירי הדיור".
גם פרופ' גד יאיר מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית אומר כי "יש בערים אלה קליטה נרחבת של צעירים שגרו בת"א. הם מתחתנים, ובגלל מחירי הדיור עוברים. התנועה הזאת מייצרת ערים מאוד הטרוגניות. רואים את זה גם בראשון לציון, שיש בה מגוון רחב של אוכלוסיות מהסיבה הזאת".
אך בראשון לציון, יש לציין, יש ייצוג-יתר למפלגות המיינסטרים כמו הליכוד, יש עתיד והמחנה הממלכתי, ופחות לאוכלוסייה החרדית והערבית. עוד לדבריו, "ברגע שהערים נהיות גדולות מספיק - הממוצע לא נוטה לזוז הרבה. זה הכוח של המספרים הגדולים", והסיבה, לדבריו, ליציבות הערים שבצמרת.
"חשיפה לאנשים שונים מפחיתה עוינות"
לדברי פרופ' שפר, "הומוגניות פנים-יישובית יכולה בתנאים מסוימים להיות גורם שמגביר קיטוב ועוינות בין קבוצות בחברה הישראלית: מי שגרים ביישוב שכולם בו נראים 'כמוני', בהגדרה נחשפים פחות לאנשים שונים מהם.
"המחקר מראה שחשיפה בלתי אמצעית לאנשים מקבוצות חברתיות ופוליטיות שונות מפחיתה עוינות ועמדות מפלות, ומגדילה נכונות להכלה חברתית של השונה.
"ביישובים הטרוגניים, שבהם ישראלים שמשתייכים למגזרים שונים חולקים יחד את המרחב הציבורי, התעסוקתי והמסחרי, הסיכוי לחשיפה הזו גדול בהרבה".
בשורה התחתונה, המקרים של רחובות, פתח תקווה וחיפה מוכיחים כי ה"ישראלי הממוצע" אינו אדם בודד העומד "על הגדר", אלא תוצר סטטיסטי של חיים משותפים במרחב עירוני אחד.
הערים המייצגות אינן מנבאות את תוצאות הבחירות משום שתושביהן מתלבטים, אלא משום שהן מצליחות להכיל בתוכן - שדרכה של הנדל"ן, הדמוגרפיה ופסיפס השכונות - את כלל המחנות והמגזרים של החברה הישראלית.
