מה קורה מאחורי הקלעים של לשכת ראש הממשלה כשהקלפיות נסגרות? לאורך השנים, הימים שאחרי הבחירות בישראל היו כר פורה למאבקי כוח, מלחמות על תפקידים בדרך להרכבת הקואליציה - וגם לתקופות של אי־ודאות וקיפאון פוליטי. חזרנו אל אנשי הכוורת שליוו את ראשי ממשלות ישראל לאורך השנים, מגולדה מאיר ועד בנימין נתניהו, כדי לשמוע מה התרחש בלשכה בימים שאחרי הבחירות - ברגעי הניצחון, בחילופי השלטון וגם כשהתמונה הפוליטית נותרה מעורפלת.
● הוא מימן מכיסו סרט עם ניקולס קייג' ב-45 מיליון דולר. ואז הסרט נגנב
● הפקולטה | אל תבנו על ה-AI: שלושת הדברים שמאפשרים לעובדים לפתור בעיות בצורה יצירתית
● שאלות ותשובות | האמבה בכנרת: האמת על מה שמסתתר מתחת למים
"אני זוכרת שאחרי שאריק שרון זכה, ישבנו במלון והייתה תחושה של שיכרון חושים", משחזרת אודליה כרמון, שכיהנה כיועצת תקשורת ואסטרטגיה לשורה של בכירים בפוליטיקה הישראלית, בהם אריאל שרון ובנימין נתניהו. "אם הקמפיין היה סוג של מסע כומתה משותף, כשכל אנשי הצוות מפרגנים וממוקדי מטרה - ברגע הזה האנרגיה השתנתה לגמרי. אי אפשר לתאר את תחושת החשדנות, הניכור והזרות שיש כלפיך ברגע שהבן אדם שליווית בקמפיין הוא ראש הממשלה הנבחר.
"האנשים הקרובים ביותר אליו יוצרים בינך לבינו חיץ של הפרדה", מתארת כרמון. "אם עד אותו רגע זה היה 'אריק, מה שלומך?', באותו רגע אנשי השב"כ מחליפים לו את הטלפון וצריך לקרוא לו 'ראש הממשלה'. עומרי שרון היה הראשון שקרא לאבא שלו 'ראש הממשלה', כדי שלמחרת אף אחד אפילו לא יחשוב שהוא מקורב, או שהחוויה המאחדת מהקמפיין נמשכת. הוא ראש הממשלה ולא פחות מזה".
במקביל, כרמון מתארת התחלה של מלחמה בתוך הכוורת על הקרבה למנהיג. "הייתה תחרות וכוחנות שקשה לתאר בין הגברים", היא נזכרת. "כל אחד שאל את עצמו באותם רגעים: 'אוקיי, נתתי את נשמתי בקמפיין - אבל מי בעצם עובר ונכנס לאקווריום? (המתחם הפנימי והמאובטח בלשכה שבו עובדים מקורבי ראש הממשלה - ת"ש). אי אפשר לתאר את החשמל באוויר. היו אנשים שבשבילם זה היה להיות או לחדול. האנשים שנראו לך עד רגע קודם הכי כיפיים וזורמים מתחילים בתוך הצוות את מלחמת היהודים, כשכל אחד מנסה להוכיח שהוא האיש הנכון להמשיך עם ראש הממשלה לתוך הלשכה".
עבור עדנה חלבני, שליוותה במשך 50 שנה ראשי ממשלה, מגולדה מאיר, דרך יצחק רבין ויצחק שמיר ועד יאיר לפיד - המלחמה הזאת הייתה כמעט פיזית. "ברגע שהצוות החדש היה מגיע ללשכה, הדבר הראשון שהם היו עושים זה לחפש חדרים. חדרים הם נכס", מספרת חלבני, ששימשה בין היתר כמזכירה במשרד ראש הממשלה, יו"ר ועד עובדים ומתאמת הנסיעות והביקורים. "מי שהחדר שלו היה יותר קרוב פיזית למשרד של ראש הממשלה, מי שבתוך האקווריום - נחשב לאיש החשוב. זו מלחמה על חדרים. פשוט כל פעם שהיו מגיעים, אני הייתי אומרת לעובדים שיישארו בחדרים ולא ייצאו. היו מלחמות חורמה, ריבים רציניים וקללות ברמה של מי קרוב יותר במטרים".
"אנשים שינו את עורם כדי לקבל תפקיד"
אנשי הכוורת לשעבר מתארים גם את מצעד החנופה סביב ראש הממשלה המיועד. "אתה לא יכול לדמיין את ההשפלות, הבכי וההתחנפות מחוץ לדלתות", מעידה כרמון. "אנשים פשוט היו משנים את עורם בציפייה לתפקיד. הייתי יושבת עם אריק באוטו ושומעת את כל חברי הכנסת המתרפסים - והוא היה מגיב בציניות. כמה שנים לפני כן, הוא עוד היה יושב כמו כלב מוקצה לבד במזנון הכנסת ואף אחד לא היה ניגש אליו בכלל. פתאום כולם מתקשרים להתחנף".
בתוך המצעד הזה נחשפה, לפי כרמון, גם אכזריותה של הפוליטיקה. היא נזכרת במערכת היחסים המורכבת בין שרון לדוד לוי: "דוד היה נורא אנושי ודאג לאריק. כשביבי נבחר לראשות הממשלה ב־1996 ולא רצה לתת לשרון תפקיד, הוא נלחם ולא הסכים להצטרף לממשלה עד שהמציאו לאריק את משרד התשתיות. אחר כך, כשלילי שרון נפטרה, דוד שוב נלחם שאריק יהיה יו"ר האופוזיציה, כדי שלא יסיים ככה את הקריירה הפוליטית שלו.
"ואז הגלגל התהפך: אריק נהיה ראש ממשלה ודוד, עם הכבוד העצמי שלו, היה היחיד שלא התקשר להתחנף. כשהזכרתי לאריק באוטו איך דוד תמיד דאג לו, אריק נבח עליי והפגין אכזריות מטורפת. בהמשך דוד בא אליו לפגישה ואריק לא נתן לו כלום. כשמדברים על תקיעת סכין בגב - זה המקרה הכי אכזרי שראיתי בפוליטיקה".
מי שמבקש להרכיב ממשלה לא מתיישב מיד על הכיסא המיוחל. עליו לעבור שורה של משוכות: התייעצויות של נשיא המדינה עם הסיעות, הטלת המנדט להרכבת הממשלה על אחד מחברי הכנסת, משא ומתן קואליציוני, חלוקת תיקים וגיבוש הסכמים, ולבסוף הצגת הממשלה בפני הכנסת וקבלת אמונה.
"עד לרגע שראש הממשלה עובר את הצבעת האמון בכנסת הוא נחשב לראש ממשלה מיועד. הוא לא נכנס ללשכה, לא משתמש בציוד שלה ואפילו קצרנית לא תשב איתו", מסביר אריה זהר, שעבד במשרד ראש הממשלה במשך 45 שנה, בין היתר עם גולדה מאיר ובנימין נתניהו, ואף שימש כממלא מקום מזכיר ראש הממשלה.
בתום המסע הזה, במקרה של חילופי ראשי ממשלה, נפגשים ראש הממשלה היוצא והנכנס לאירוע המוגדר רשמית כחפיפה. אלא שמי שניהלו את הלשכות מבפנים מודים שמדובר בעיקר בטקס סמלי וקצרצר.
"אפשר לשים את החפיפה הזאת במרכאות", אומרת מרית דנון, שהייתה מנהלת הלשכה של חמישה ראשי ממשלה: יצחק שמיר, שמעון פרס, יצחק רבין, אהוד ברק ואריאל שרון. "מה אומרים בחצי שעה עד שעה? הם לא היו עושים באמת חפיפה עמוקה על ענייני המדינה, אלא כנראה יותר שיחות על עניינים פוליטיים שנשארים בחדר הסגור". אריה זהר מוסיף בציניות: "אם הוא היה שם חצי שעה, אפשר לתאר מה אפשר כבר לעדכן בזמן כזה".
"כשברק סיים לא נתתי לו להיות לבד"
אנשי הכוורת לשעבר נזכרים גם ברגעים אישיים במיוחד שליוו חילופי ראשי ממשלה. "יש רגע שבו ראש הממשלה היוצא יורד במדרגות לחניה והולך. זה היה תמיד נורא קשה", נזכרת דנון. "ביום שברק פינה את הלשכה, החלטתי שאני לא נותנת לו לעשות את 200 הצעדים האלה לבד. ירדתי עם נאווה ברק עד שהוא נכנס למכונית".
אבל לא תמיד החילופים היו נעימים כל כך. ברוטציה של 1986 בין שמעון פרס ליצחק שמיר כמעט לא התקיימה שיחה, ונמרוד נוביק, יועצו של פרס, העיד בעבר כי אנשי שמיר השאירו אחריהם "אדמה חרוכה" ורוקנו את המחשבים ממידע - ואנשי פרס החזירו להם בהמשך באותו המטבע.
לצד הדרמה בין המנהיגים, חילופי השלטון חוללו דרמה נוספת, קשה לא פחות, בקרב עובדי המדינה הקבועים. "אלו היו מהרגעים הלא נעימים בחיי, ממש טראומה", משחזרת דנון. "אתה עובד שנים עם ראש ממשלה מסוים, רגיל לאישיות שלו, לצורת העבודה שלו, לראש הלשכה ולכל הצוות. וביום אחד זה נגמר.
"הלשכה החדשה מגיעה כמקשה אחת, כולם מכירים זה את זה, ואתה פתאום נטע זר, הירושה מהקדנציה הקודמת. אתה מרגיש שאתה צריך להוכיח את עצמך מחדש, מבלי לדעת אם בכלל תישאר לעבוד בלשכה, או מה יהיו הסמכויות שלך. איווט (אביגדור ליברמן, ששימש ב־1996 כמנכ"ל משרד ראש הממשלה - ת"ש) קיצץ לי בסמכויות ונאלצתי לצאת לחופשה ללא תשלום למשך יותר משלוש שנים".
גם חלבני מעידה על תחושת החרדה שאחזה בצוותים הוותיקים בכל פעם שהשלטון התחלף: "אנשים פחדו מה יהיה איתם? כשביבי נבחר בפעם הראשונה הוציאו את מרית דנון מהלשכה כי רצו מישהו קרוב. אמנם לעובדים קבועים אי אפשר לעשות מה שרוצים ויש נהלים, אבל החרדות והחששות באוויר הם מוחשיים מאוד".
בין שגרה מרגיעה לאי-ודאות מתוחה
החרדה הזאת מתעוררת גם בסיטואציה נוספת: תיקו או היעדר הכרעה פוליטית. במצבים שבהם תוצאות הבחירות מותירות את המערכת הפוליטית ללא רוב ברור וללא ממשלה באופק, כפי שידעה ישראל בין 2019 ל־2022, מתארים אנשי הלשכה לשעבר המתנה מורטת עצבים.
ראש הממשלה אמנם ממשיך לכהן מכוח דיני המעבר, אך סדר היום מתאפיין בהימנעות מהחלטות אסטרטגיות רחבות, והלשכה מתנהלת תחת עננה כבדה של אי־ודאות: האם תקום ממשלה חדשה שתוביל לחילופים באקווריום? האם יערכו בחירות נוספות? או שמא המערכת כולה תישאר קפואה במשך חודשים ארוכים?
המתיחות הזאת נעלמת בתקופות שבהן אותו ראש ממשלה ממשיך לקדנציה נוספת. "אני חושבת שהייתי בסיטואציה כזו רק פעם אחת בתקופת שרון", משחזרת דנון. "זו הרגשה מאוד טובה. את לא בטלטלה של היכרות עם ראש ממשלה חדש ועם צוות חדש, אין תקופת הסתגלות - ופשוט ממשיכים הלאה".
חלבני מצטרפת לתחושות: "אני זוכרת שהיה פחות לחץ. יש לפעמים שינויים קלים ביועצים הקרובים, אבל לא כאלו דרמטיים".
מבחינת הפרוטוקול והעבודה השוטפת, הן אומרות, הלשכה פשוט ממשיכה מאותה נקודה, כאילו לא הייתה מערכת בחירות. גם כשהמאבקים הפוליטיים על התיקים נפתחים מחדש, בתוך האקווריום השגרה נמשכת.
וכשהכול מוכרע ודלתות האקווריום נסגרות, המנהיג מוצא את עצמו בתוך מה שאנשי הלשכה לשעבר מכנים "המבצר". "למעשה כשאתה נכנס ללשכת ראש הממשלה מתחיל בידוד פיזי", מתארת כרמון. "יש שתי דלתות שמפרידות, זמזם, דלת הפרדה נוספת ועד שאתה מגיע לשולחן עצמו אתה צריך ללכת כ־20 צעדים. יש שם וילונות קטיפה כחולים וזכוכיות מוגנות. הדבר הראשון שאריק אמר לי כשנכנסנו היה: 'כל כך חשוך לי - אין לי פה קרן שמש'".
גם שעון החול מתחיל לתקתק בקצב מסחרר. לראש ממשלה חדש אין ימי חסד, ואפילו לא 24 דקות של שקט. כל פעולה, כל תנועה וכל החלטה בשעות הראשונות לאחר כניסתו לתפקיד נועדו לשדר לאומה ולעולם מסר חד־משמעי: יש בעל בית.
"אין לך גרייס", אומרת יועצת התקשורת טל אלכסנדרוביץ'־שגב, שליוותה לאורך שני עשורים שורה ארוכה של פוליטיקאים, ובין היתר ניהלה את הקמפיין של בני גנץ לראשות הממשלה ב־2019. "ראש ממשלה חדש מתיישב על הכיסא באותו יום וצריך להראות שהוא נכנס לעניינים. היום הראשון הוא יום שבו כל פעולה היא סמלית ומשמעותית, אז בונים סדר יום שיש בו סמליות".
לדבריה, מדובר באירוע נפשי לא פחות משלטוני: "זה כמו החלפה של אבא גדול. צריך לייצר לציבור תחושה של ביטחון, עוצמה, גרביטציה - של מישהו כבד שהתיישב על הכיסא ואוחז בהגה. ככל שראש ממשלה יגיע יותר מוכן למהלכים ראשונים, הוא יוכל להשתמש בימים אחרי הבחירות בצורה אפקטיבית יותר כדי לקבוע עובדות".
כדוגמה היא מביאה את הקדנציה השנייה של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב. טראמפ חתם כבר ביומו הראשון בתפקיד על כ־200 צווים, ביטל מהלכים רבים של ג'ו ביידן ובכך קבע עובדות בשטח - מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
"ראש הממשלה נמצא בכלוב מזהב"
כשראש ממשלה חדש נכנס ללשכה, אחת המשימות הראשונות שלו היא להכיר לעומק את תמונת המצב הביטחונית. "נכנס המזכיר הצבאי ונותן לו סקירה כמו שצריך, ואחריו ראש השב"כ, ראש המוסד וראש המל"ל", אומר זהר. "הם עומדים בתור כדי לעדכן אותו בסוגיות הביטחוניות שעל הפרק".
אנשי לשכת ראש הממשלה לשעבר מעידים כי בשלב הזה סיסמאות הבחירות, ההבטחות ורטוריקת הקמפיין מתפוגגות, וראש הממשלה נחשף לתיקים המסווגים ביותר ונדרש לקבל החלטות דרמטיות הנוגעות לחייהם של אזרחים רבים.
המעבר הזה יכול להתרחש בתכנון קפדני - או בפתאומיות מטלטלת. אהוד אולמרט, ראש הממשלה בשנים 2006-2009, מתאר את כניסתו הדרמטית לתפקיד בן לילה: "הפכתי לראש ממשלה בפועל מעכשיו לעכשיו אחרי שאריק חטף שבץ מוחי. מזכיר הממשלה דאז, ישראל מימון, התקשר אליי ב־23:00 ואמר לי: 'הרגע כל סמכויות ראש הממשלה עברו אליך ואתה מתחיל להיות ראש ממשלה'.
"מצד אחד לא היה לי את כל זמן ההכנה לקראת העניין הזה. מצד שני, הגעתי אחרי למעלה מ־30 שנה במרכז החיים הפוליטיים בישראל. אז החלטתי לזמן ב־06:30 את הצוות ודילגתי ישר לעבודה המעשית. אין באמת הכנה נפשית לזה".
אחד הדברים שעולים מעדויותיהם של אנשי הלשכה לשעבר הוא תחושת הבדידות שחוו לא מעט ראשי ממשלה. למרות מעטפת היועצים, המאבטחים וצלמי התקשורת, ברגעים המכריעים נותר ראש הממשלה לבדו עם כובד ההכרעה המוטלת על כתפיו.
כרמון נזכרת ברגע כזה לצד שרון, שהתרחש כבר בערב הניצחון בבחירות, עוד בטרם כניסתו הרשמית לתפקיד. "ישבתי לידו מול המדגם והוא לא הצליח להוציא מילה מהפה", היא משחזרת. "כששאלתי אותו אחר כך למה, הוא שתק ואז אמר לי: 'כל כובד האחריות נפל עליי והרגשתי את המשמעות שלו'. ראש הממשלה בעצם מוצא את עצמו בתוך כלוב מזהב, בלי דקה חופשית, כשכל סדר היום מוכתב מבחוץ. מכניסים לך אפילו את הארוחות - ואתה כבר לא אדון לעצמך בכלל".
היא מספרת שבתוך "הכלוב" הזה שרון התגעגע לחופש הבסיסי של אזרח פשוט: "הוא היה מתקשר אליי ולאנשי צוות נוספים ושואל אותי איפה אני, וכשאמרתי לו שאני בבית קפה עם חברות, הוא היה שואל בסקרנות: 'על מה אתן מדברות? מה אתן אוכלות?'. הוא אמר לי: 'אני כל כך מתגעגע לאפשרות סתם ככה לצאת, לשבת באיזה מקום ולדבר'. הניתוק והכלא הזה הם המחיר של הכוח".
חלבני מוסיפה: "ראש ממשלה הופך לאדם בודד, אין לו יותר חיים פרטיים. הוא לא יכול להיפגש עם החבר'ה. כשהיינו עם שרון בהודו, למשל, הוא נורא רצה לצאת לראות קצת את הרחובות. אנשי האבטחה לא נתנו לו וכאב לי הלב עליו. בתקופה של אולמרט ונתניהו זה השתנה בצדק והם יצאו יותר למסעדות ולפארקים. בן אדם לא יכול להיות סגור כל היום בחדר שלו".
אולמרט משרטט את הבדידות מנקודת המבט של מי שישב על הכיסא וקיבל החלטות דרמטיות: "בשבועות הראשונים ההתרגשות והתרוממות הרוח הן הדומיננטיות. אבל בשלבים מאוחרים יותר, כשאתה ניצב מול החלטות הרות גורל, כאלה שיש להן היבטים ציבוריים, ביטחוניים ולאומיים כבדי משקל - מגיעה תחושת הבדידות. יש רגעים שבהם, לפני או אחרי קבלת ההחלטה, אתה מבין שכל משקל הכרעה מונח אך ורק על כתפיך".
דנון מסכמת ואומרת כי הציבור לא יוכל להבין עד תום את תחושת הבדידות שחווה ראש ממשלה: "הוא תמיד נראה מאחורי מיקרופונים, מוקף אנשים ושועי עולם, בכנסים ובסיורים. אבל בסופו של דבר, כשאתה שולח אנשים למשימה מעבר לגבול, והאחריות היא עליך, או כשאתה יושב מול אמא שכולה שמסתכלת לך בעיניים - אף אחד לא עוזר לך בהחלטה ובלקיחת האחריות. כשאתה יושב בשיחה מדינית עם מנהיג מעצמה ונכנס מישהו עם פתק שיש פיגוע קשה - ברגע הזה אתה שם לגמרי לבד. אני חושבת שראש הממשלה הוא הבן אדם הכי בודד בעולם".
