45 מפעלים של התעשייה הקיבוצית פועלים לאורך קו העימות בצפון, מהם 25 באזור שפונה בתקופת המלחמה. המפעלים הללו מגלגלים כ-20 מיליארד שקל ומעסיקים כ-22 אלף עובדים. "אבל המספרים האלה לא חשובים", אומר אלי כהן, מנכ"ל קבוצת מנרב ונשיא התאחדות המלונות. "השאלה היא האם המדינה רוצה ביטחון תזונתי ויישובים שיגנו על המדינה גם כאשר הצבא לא מתעורר בשש וחצי בבוקר - ויכול להיות שזה יקרה שוב".
הדברים נאמרו בפאנל תעשייה, מסחר וכלכלה שנערך היום (א') במסגרת כנס צמיחת הקיבוצים של גלובס, בשיתוף בנק דיסקונט והתנועה הקיבוצית. בפאנל השתתפו לצד כהן גם מיכל צורן, מאגף סחר חוץ באיגוד התעשייה הקיבוצית, ועדו רודוי, יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית ויו"ר פלרם תעשיות. את הפאנל הנחתה גלית חתן, עורכת השיווק והפרסום בגלובס.
● כנס צמיחת הקיבוצים | מנכ"ל מינהל התכנון: "המודל של וילה וקדילק ביישובים לא יהיה יותר. מוכרחים להצטופף"
● כנס צמיחת הקיבוצים | "אחרי שלוש שנות מלחמה אי-אפשר להסתיר עשרות שנים של אי-השקעה בצפון"
● כנס צמיחת הקיבוצים | ראש אגף כלכלה בתנועה הקיבוצית: "נמצאים בכל מקום שיש בו צורך לאומי"
צורן התייחסה לתפקיד שמילאו המפעלים בצפון במהלך המלחמה ולמחיר הכלכלי שנלווה לכך. "התעשיות גויסו למלחמה בצו שמונה. רוב המפעלים של התעשייה הקיבוצית בצפון הם מפעלים חיוניים, בתחומי הביטחון והרפואה. הם התגייסו כדי לוודא שיש לנו עוף, אפודי מגן וג’יפים בתוך ישראל, אך בשל כך הייתה האטה בטיפוח הצמיחה הבינלאומית. כעת, כמו שהתעשייה התגייסה עבור המדינה בצו שמונה, כך המדינה צריכה להתייצב בצו שמונה לתעשייה".
רודוי הזכיר כי מרבית המפעלים החיוניים חזרו לפעילות ימים ספורים לאחר 7 באוקטובר. גם הוא סבור כי כעת נדרשת התגייסות מצד המדינה, ובראש ובראשונה באמצעות הגדלת התקציבים המיועדים לתעשייה בצפון.
"קיבלנו תקציב שיקום לצפון של 13 מיליארד שקל, שהם 5 מיליארד פחות מהדרום - זה לא הגיוני. היה צריך לתת לנו לפחות את אותו הדבר. ומתוך התקציב הזה, כמה מופנה לתעשייה? זיהינו שם 100-120 מיליון שקל בסך-הכול. נצטרך לחלץ ממנו עוד", אמר.
לדבריו, התעשייה היא מרכיב מרכזי בצמיחת הקיבוצים. "הקיבוצים התחילו כולם בחקלאות, אבל היום אין מה לדבר על צמיחה בלי תעשייה. יש לעודד השקעות, להעלות את שיעור עידוד ההשקעות מ-30% ל-40%, לסייע בסבסוד עובדים ולבנות תשתיות".
האתגרים של מפעלי הצפון
רודוי התייחס גם לאתגרים שעימם מתמודדים המפעלים בצפון, ובהם שער הדולר, מחסור בעובדים, קשיי שינוע והחרמות על מוצרים ישראליים. "אנחנו מתמודדים עם אותם אתגרים כמו התעשייה בישראל בכללותה: שער הדולר, מחסור בעובדים, בעיות שינוע והחרמות סמויות וגלויות. לפעמים מדובר במדיניות רשמית, ולפעמים במשהו באווירה. אנחנו רואים את התופעה מתגברת וזולגת מההתנחלויות לכל המדינה".
לדבריו, אף שהוא אינו צופה גל של סגירת מפעלים בישראל והעברתם לחו"ל, השאלה המרכזית היא היכן יבחרו החברות להרחיב את פעילותן בעתיד.
"אני לא רואה את החברות סוגרות מפעלים ומעבירות אותם מחוץ לישראל, אבל השאלה היא לאן מתרחבים המפעלים הקיימים. בעבר היו להן שיקולים כלכליים לפתוח סניפים בחו"ל, ועכשיו מצטרפים לכך השיקולים הביטחוניים וגם היחס הבינלאומי לישראל. איך שאנחנו בעולם קשור לאיך שאנחנו בבית. המוצרים שלנו מאוד מבוקשים והחברות מצליחות, אבל במקומות שבהם קל להחליף מוצר, זה עלול לקרות בגלל האווירה הבינלאומית. ברגע שחברות חושבות שלא יסתכלו בעין יפה על התוצרת שלנו, עולה התמריץ לייצר בשוקי היעד".
צורן הזהירה כי התהליך כבר מתחיל לתת את אותותיו בתעשייה בצפון. "התעשייה בארץ סובלת היום מהסנטימנט האירופי ומשערי המטבע, ולכך מצטרף קושי ייחודי לתעשייה בצפון. אנחנו עדים לכך שהתעשייה מתחילה לזלוג אחורה מקו העימות, אם 30 קילומטר אחורה ואם 5,000 קילומטר מחוץ לארץ".
לדבריה, מעבר המפעלים עלול לפגוע גם ביכולת למשוך אוכלוסייה צעירה לאזור. "התעשייה היא העוגן הכלכלי והדמוגרפי של קו העימות. היא מושכת צעירים שרוצים לעבוד בתחום טכנולוגי, אבל קשה מאוד לבנות היום משהו חדש בקו העימות".
"המשכורות בצפון מתקרבות לשכר בתל אביב"
בהמשך הפאנל העלתה חתן את סוגיית פערי השכר בין המרכז לצפון. "לפני כמה שנים שקלתי לעבור לצפון, אך נאמר לי שמצומת גולני השכר יורד ב-30%. מדוע זה קורה ומה אפשר לעשות?"
רודוי השיב כי מאז חל שיפור בשכר העובדים בתעשייה בצפון, אך לדבריו, הענף עדיין סובל מתדמית שאינה משקפת את אפשרויות התעסוקה הקיימות בו.
"המשכורות עלו מאז. הן לא זהות לשכר התל אביבי, אבל לא רחוקות כל-כך, ובוודאי לא מהשכר באזורים אחרים שאינם תל אביב. לתעשייה בכללותה יש תדמית לא נכונה, כאילו היא משלמת מעט. אנחנו שוברים את הראש מדוע הצעירים לא רואים את התחום הזה כאטרקטיבי יותר. יש מקצועות רבים והזדמנויות אינספור בתעשייה, בחברות טובות ויציבות, כולל בשילוב של טכנולוגיה מתקדמת".
רודוי הוסיף כי השינויים בשוק העבודה עשויים דווקא לחזק את מעמדם של מקצועות התעשייה המסורתיים. "פעם היינו אומרים לכל ילד ללמוד הנדסת מחשבים, והיום בוגרי הפקולטות הללו מחפשים עבודה ולא תמיד מוצאים. זה מחזיר למרכז הבמה את המקצועות שנחשבים למסורתיים יותר".
צורן הסכימה כי יש צורך לחזק את כוח האדם בתעשייה, בין היתר באמצעות השקעות שיאפשרו למפעלים לאמץ טכנולוגיות מתקדמות ולהפוך לאטרקטיביים יותר עבור עובדים צעירים.
"התעשייה נוכחת, עובדת וניצבת איתן, ואנחנו צריכים תגבור בעניין ההון האנושי, כולל קידום השקעות בתעשייה כדי להביא אותנו לחזית הטכנולוגית, שתהיה מעניינת עבור העובדים. יש כבר היום המון הזדמנויות תעסוקתיות טובות בצפון. אני בניתי בצפון קריירה מפוארת, וחשוב לשבור את התפיסה שלפיה זה לא אפשרי".
קווי תחבורה בין ישראל לסוריה?
לצד האתגרים של התעשייה, התייחס כהן גם לעתיד ענף התיירות בישראל, ובפרט להזדמנויות שעשויות להיפתח בצפון. לדבריו, התיירות מתחילה להתאושש, אך קשיי התעופה והמציאות הביטחונית ממשיכים להכביד על הענף.
"התיירות מתחילה לחזור, למרות שיש כאן בעיה של תעופה. ישראלים ישלמו את המחיר הגבוה יותר כדי לצאת מהארץ, אך זה לא עובד כך בהכרח גם בכיוון ההפוך. כל אירוע נותן עוד מכה אחת".
כהן הצביע על הודו כשוק תיירותי בעל פוטנציאל עבור ישראל. "העולם משתנה גם בלי קשר אלינו. ארה"ב משתנה, אירופה משתנה מול המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. יש מדינה ‘קטנה’ שיש לנו איתה מערכת יחסים מעניינת - הודו. הערוצים מולה נפתחים, והם מאוד מחבבים אותנו. אנחנו לא מנצלים את זה מספיק, כי המדינה לא יודעת מה היא רוצה".
לדבריו, שינויים גאו-פוליטיים באזור עשויים בעתיד לפתוח גם אפשרויות תחבורה חדשות בין ישראל לאירופה, דרך מדינות שנחשבו בעבר למדינות אויב.
"ייתכן שבשנים הקרובות כבר לא נהיה מדינת אי, וייפתחו קווים יבשתיים לאירופה דרך מדינות שהיו מדינות אויב, והקווים הללו יעברו דרך הצפון", אמר כהן, שהעריך כי בעתיד עשויים להיפתח קווי תחבורה בין ישראל לסוריה.
הוא הוסיף כי בעוד שבמוקדי תיירות כמו אילת, ירושלים ותל אביב כבר קיים מגוון רחב של מלונות, בצפון עדיין יש הזדמנויות לפיתוח מלונאי.
"אין לנו פניות ניהולית במצוקה"
לקראת סיום הפאנל התייחס כהן גם למצב הפוליטי, וקרא לנבחרי הציבור להקים ממשלת אחדות לאומית. לדבריו, יציבות שלטונית וכלכלית היא תנאי הכרחי להתאוששות ולצמיחה של הצפון.
"במצוקה אין לנו פניות ניהולית. לכן אנחנו זקוקים לממשלת אחדות לאומית. בחרנו 120 אנשים שהם הכי טובים שיש. שיואילו להתכנס, להרכיב ממשלה ולתת לנו לחיות את החיים שלנו".
כהן התייחס גם לשינויים שחלו לאורך השנים ביחסים בין המערכת הבנקאית לתנועה הקיבוצית, ולחשיבותה של היציבות הכלכלית להמשך הפיתוח באזור. "בנק דיסקונט בעבר לא היה מלווה את התנועה הקיבוצית, כי היא הייתה בבנק הפועלים. היום יש לנו ראשי מועצות תותחי על חלל שיודעים לדבר עם תל אביב, אבל אי אפשר להתקדם אם לא תהיה יציבות כלכלית, וזה יושג אם תהיה ממשלה רחבה ואחראית".
את דבריו חתם בביקורת חריפה על נבחרי הציבור: "תנו לנו לשרת את האינטרסים של הציבור, כדי שנוכל לשלם את המסים האלה שמשלמים את המשכורות שלהם. אתם שולחים אותנו לרחובות להילחם אחד בשני. די. נשבר".
*** גילוי מלא: הכנס בשיתוף בנק דיסקונט, דוראל, חברת נדב ב. לוגיסטיקה, התנועה הקיבוצית, איגוד התעשייה הקיבוצית, קרן קמע ובהשתתפות חברת החשמל
