הרפובליקנים ספגו מפלה בבחירות האמצע בארה"ב, והדמוקרטים זכו ברוב בשני בתי הקונגרס. לפחות שבעה מושבים בסנאט ויותר מעשרים מושבים בבית הנבחרים שהוחזקו בידי הרפובליקנים, עברו לידי הדמוקרטים, והתוצאות צפויות להקשות על הנשיא דונלד טראמפ לקדם את סדר יומו בשנתיים שנותרו לכהונתו, ומהוות מכה כואבת עבורו.
טראמפ ניצח בבחירות 2024 בפער צר יחסית, אך שב לבית הלבן בתחושה שקיבל מנדט לבצע מהפכה של ממש. חזרתו לכהונה שנייה התרחשה בתום תקופה רוויית טלטלות עבור האזרח האמריקאי, שנשחק תחת גל עליות מחירים, ריבית שזינקה לרמות שלא נראו שני עשורים ומשבר אנרגיה עולמי.
אלא שטראמפ, המגדיר עצמו כ"דיל מייקר", קרא את המפה הפוך: אחרי שנים של מאבקים פוליטיים ואי-ודאות כלכלית, הציבור האמריקאי ייחל בעיקר לשקט ולנורמליות. בפועל התרחש ההפך הגמור, בראש ובראשונה בשל שני צעדים בעלי השפעה מכרעת.
● "לאנשים פשוט נמאס": WSJ מביא את הקולות מליל הבחירות הדרמטי
● טראומה או חוסן? החוקר האמריקאי הופתע ממה שגילה בישראל
הראשון שבהם היה "מלחמת המכסים" שבה פתח באפריל 2025 - דווקא כשנראה היה שהאינפלציה מתמתנת והריבית בדרכה למטה. המהלך הכניס את הכלכלה העולמית כולה לסחרור, שפגע ישירות בכיס של הצרכן המקומי. מחקר של שלוחת הפדרל ריזרב בדאלאס ממאי 2026 מראה את המחיר: העלאות המכסים הוסיפו כ-0.8 נקודת אחוז לאינפלציית הליבה במדד מחירי הצריכה הפרטית (PCE). להערכת החוקרים, ללא המכסים הייתה אינפלציית הליבה עומדת במרץ 2026 על כ-2.3%. מרחק נגיעה מהיעד של הבנק המרכזי שעומד על 2%.
התוצאה היא שבמקום להתקרב ליעד הנכסף, מה שלא קרה כבר יותר מחמש שנים, ארצות הברית מצאה את עצמה בכיוון ההפוך. חרף הצהרותיו הלוחמניות של טראמפ והעימותים המתוקשרים שניהל מול נגיד הפד לשעבר, ג'רום פאוול, הריבית לא רק שלא ירדה, היא שבה לעלות. אם לא די בכך, ההערכות בשווקים הן כי העלאות נוספות הן רק עניין של זמן. הפעם הבאה צפויה כבר בחודש הבא.
פרופ' רפי מלניק, נשיא אוניברסיטת רייכמן ולשעבר חבר בוועדה המוניטרית של בנק ישראל, מסכם ואומר לגלובס: "מבלי שחקרתי לעומק, הייתי אומר שמחצית מהחריגה של האינפלציה מהיעד של ארצות הברית, אפשר לייחס למכסים".
הבוחרים לא שכחו
הפער הזה בולט במיוחד כשחוזרים להבטחה הכלכלית המרכזית של טראמפ בקמפיין 2024 - להוריד מחירים. אחרי שנים של שחיקת כוח הקנייה, הבוחרים רצו לחזור לימים שבהם סל הקניות בסופרמרקט וחשבונות החשמל הכבידו פחות על הכיס. טראמפ הבטיח שזה בדיוק מה שיקרה, אבל זו הייתה הבטחה שכמעט בלתי אפשרי לקיים.
בכלכלה מודרנית, ירידה באינפלציה אין פירושה ירידת מחירים, אלא רק האטה בקצב שבו הם ממשיכים לעלות. כדי שהציבור ירגיש הקלה ממשית, טראמפ היה צריך לשאוף למצב שבו השכר עולה מהר יותר מהמחירים.
הורדת מחירים אבסולוטית ברחבי המשק מתרחשת כמעט תמיד רק כתוצאה מקטסטרופה ומיתון עמוק. במקום לנהל את הציפיות, הוא הבטיח משהו שהמציאות לא מאפשרת, ומבחינת הבוחרים, גם כשהמדדים התמתנו, הקופה בסופרמרקט עדיין הציגה מספרים גבוהים.
"מה שכן אפשר היה להתחייב, וגם זה רק אם יש תוכנית אמיתית, כמו שהיה לנו ב-1985 או בהזדמנויות אחרות, זה להוריד את קצב האינפלציה. להוריד את רמת המחירים - זה תוצאה של קטסטרופה. רק כשכלכלה נמצאת במיתון עמוק יש ירידת מחירים ממשית", מסביר מלניק.
מדיניות המכסים רק העמיקה את הסתירה הזו. טראמפ הכריז על מכסים גורפים מתוך אמונה שהם יאלצו חברות להחזיר ייצור לארה"ב ויחזקו את התעשייה המקומית. אלא שמכסים הם בראש ובראשונה מס על יבוא, ובסופו של דבר הם מתגלגלים היישר לצרכן. עבור הבוחרים, הנשיא הבטיח להוזיל את החיים. במקום זאת קיבלו מלחמת סחר, טלטלות וחוסר ודאות.
ואז הגיעה המלחמה באיראן
על הקרקע הכלכלית הרעועה הזו, הגיעה הטלטלה השנייה: המלחמה באיראן. טראמפ מצדו נחוש שמדובר היה בצעד הכרחי, ואמר כי היה עושה זאת שוב. אבל הוסיף כי זו אחת הסיבות להפסד. עבור האמריקאים, ההשלכה הייתה עלייה תלולה במחירי הבנזין בתחנות הדלק. כשמחיר חבית נפט טיפס בכמעט פי שניים, התוצאה הייתה כואבת ומיידית.
אלא שלא נכון לראות במלחמה את הסיבה המרכזית לחוסר הפופולריות של טראמפ. הוא הגיע אליה עם תמיכה ציבורית סבירה שנשחקה במשך חודשים ארוכים. האופן שבו ניהל את המלחמה בהחלט החמיר את מצבו.
הלגיטימיות מבחינת הציבור האמריקאי, במיוחד תומכי המפלגה הרפובליקאית, הלכה ונשחקה ככל שחלף הזמן. הדיווחים התחלפו בין לחימה עצימה, למהלומות הדדיות לדיבורים על משא ומתן. בשורה התחתונה טראמפ לא הצליח עדיין להביא את המערכה לקו הסיום.
התנועה הבלתי פוסקת בין הסכמים אפשריים להמשך הלחימה יצרה חוסר ודאות מתמשך, ובסופו של דבר פגעה בו פוליטית.
הבייס הפוליטי החל להיקרע
המלחמה גם החריפה את הקרעים בתוך המחנה הרפובליקני עצמו. אחד המאפיינים החשובים של הקואליציה שטראמפ בנה הוא שהיא כוללת קבוצות עם תפיסות עולם שונות מאוד בכל הנוגע למדיניות החוץ של ארה"ב. מצד אחד נמצאים רפובליקנים שמאמינים בהפעלת כוח אמריקאי נגד אויביה של ארה"ב ובתמיכה בבעלות בריתה. מצד שני נמצא האגף הבדלני, שמתנגד למעורבות צבאית אמריקאית במזרח התיכון ורואה בה בזבוז של משאבים אמריקאיים.
טאקר קרלסון הפך לאחד הקולות הבולטים של המחנה הזה. הוא ואחרים תקפו את מדיניותו של טראמפ מתוך הימין עצמו, בטענה שהיא עומדת בניגוד להבטחות שהביאו אותו לשלטון. מבחינתם, "אמריקה תחילה" פירושה שארה"ב צריכה להפסיק להתערב במלחמות מעבר לים, גם כאשר מדובר בעימותים עם אויבים מובהקים שלה.
סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס קרוב מבחינה רעיונית ואישית למחנה הזה, והקשרים שלו עם דמויות כמו קרלסון מוכרים היטב. במהלך המלחמה הופיעו גם דיווחים על הסתייגויות של ואנס או של גורמים בסביבתו מחלק מהמהלכים שקידם הנשיא. התמונה הפוליטית ברורה. בתוך הממשל ובסביבתו קיימים חילוקי דעות על מדיניות החוץ, והם כבר אינם נשארים רק מאחורי דלתיים סגורות.
טראמפ מצא את עצמו מול התנגדות שלא הגיעה רק מהדמוקרטים. חלק מהאנשים שעזרו לבנות את המחנה הפוליטי שלו החלו לערער על אחת ההחלטות המרכזיות של נשיאותו. ואנס, שבאופן טבעי רואה את עצמו כאחד המועמדים האפשריים לרשת אותו, קשור דווקא לאגף שמבקר את המעורבות הצבאית.
שורש השבר - בחזרה לבית הלבן
אבל הטעות הגדולה ביותר של טראמפ התרחשה עוד לפני המכסים ולפני המלחמה באיראן.
במבט לאחור, שורש המשבר נטוע ברגע כניסתו של טראמפ לחדר הסגלגל ב-2025. הוא פירש ניצחון של כ-1.5 נקודות אחוז בלבד כמנדט להפיכת סדרי עולם - בסחר, בממשל ובמדיניות החוץ.
אך הבוחרים, שביקשו יציבות ושקט לאחר שנות משבר, ראו כיצד במקום ריסון המחירים והתרחקות מעימותים הם מקבלים מלחמת סחר ומערכה מתמשכת מעבר לים. בבחירות האמצע, הם פשוט הצביעו ברגליים והבהירו לו עד כמה שגה.
