המשימה הכלכלית הדחופה ביותר של הממשלה הבאה תהיה הורדת יחס החוב־תוצר, על אף הוצאות הביטחון המאמירות, כדי לשקם את "הכריות הפיסקליות" של המשק.
יחס חוב־תוצר נמוך מעניק לממשלה גמישות ויכולת לתמוך במגזר הפרטי בעת משבר באמצעות הגדלת ההוצאה הציבורית. ואולם, המבחן האמיתי לאורך זמן אינו רק הפחתת היחס, אלא ניצול האשראי לאספקת שירותים ציבוריים איכותיים שיובילו להורדת יוקר המחיה - משימה שבה ממשלות ישראל כשלו פעם אחר פעם.
● היערכות לתקציב המשכי: הביטחון לא צפוי להיפגע, המשרדים האזרחיים כן
● מתקפת הסייבר על סופרים באירופה החלה בכלל בישראל
השבוע התברר כי המשימה תהיה מורכבת בהרבה. נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, הנחית מהלומה נוספת כשהודיע על סיכומו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו להפסקת הסיוע הביטחוני האמריקאי (בסך 3.8 מיליארד דולר בשנה) כבר בסוף השנה הנוכחית - ולא בסוף 2028, כפי שנכתב בהסכם המקורי.
במשרד האוצר, שביסס את התחזיות התקציביות על המשך הסיוע עד 2028, יידרשו כעת לסתום חור פיסקלי נוסף של כ־24 מיליארד שקל בשנתיים הקרובות. גורמים בממשלה מזהירים כי בהיעדר הסיוע, הסתמכות גוברת על השוק המקומי תוביל לגל התייקרויות ולזליגת מהנדסים מהתחום האזרחי למערכת הביטחון. כך או כך, ללא התאמות דרמטיות - כמו קיצוצים רוחביים או העלאת מסים נרחבת - הגירעון יזנק.
למעשה, גם בשנה הנוכחית לא קיים תקציב ביטחון מסודר ושקוף, ולטענת גורמים בממשלה הוא נפרץ לחלוטין. תקציב המדינה המקורי הוקצה 143 מיליארד שקל למערכת הביטחון (לעומת כ-70 מיליארד שקל בלבד לפני המלחמה), ובנוסף לכך שוריינו 15 מיליארד שקל ברזרבה ייעודית לצרכי ביטחון. במקביל, הושת קיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה בסך 2.6 מיליארד שקל. במערכת הביטחון טוענים כעת למחסור תקציבי של 25 מיליארד שקל נוספים עד לסוף השנה והערכות הן כי לפחות חלק מהתחייבויות אלו כבר חויבו בפועל - בניגוד להוראות חוק התקציב.
חשוב לזכור כי יחס החוב־תוצר, המשווה בין החוב הציבורי של המדינה לתמ"ג שלה, מהווה אמנם סמן מרכזי עבור חברות דירוג האשראי לקביעת יציבות פיננסית. ואולם, בחינה יבשה של המספרים עשויה להטעות: יחס החוב־תוצר של רבות ממדינות ה־OECD נותר גבוה מזה של ישראל - גם לאחר שלוש שנות מלחמה - אך אופיים ובעיקר עוצמתם של האיומים הגיאופוליטיים והפנימיים הניצבים מולן שונים בתכלית.
ממשלות ישראל הוכיחו בעשורים האחרונים יכולת מרשימה להפחית באופן עקבי את יחס החוב־תוצר. כעת, המבחן של הממשלה הבאה יימדד ביכולתה לבלום את הנסיקה בחוב הציבורי תחת נטל ביטחוני שחורג מכל קנה מידה מוכר.
"המשק שמר על תפקוד גם בתנאים קשים"
לפני שני עשורים עמד יחס החוב תוצר על כ-80%, וירד בהדרגה עד לפחות מ־60% ערב משבר הקורונה. ב־2020 זינק החוב ל־71%, אך תוך שנתיים בלבד הצליחה ישראל להשיבו לרמה של 60% - בדיוק כשפרצה "חרבות ברזל". את השנה החולפת סיימה ישראל עם יחס חוב־תוצר של 68.5%.
הפחתת צורכי המימון הממשלתיים לאורך שנים צמצמה את תשלומי הריבית, חיזקה את מעמד המשק בקרב משקיעים וסוכנויות הדירוג, וסיפקה למדינה את רשת הביטחון הנדרשת בשני מצבי חירום דרמטיים - הן במגפת הקורונה והן בשנות המלחמה.
בבית ההשקעות סיגמא קלריטי הראו השבוע כיצד הפחתת יחס החוב־תוצר חפפה לעלייה בצמיחת התוצר במשק. השניים כרוכים זה בזה: התוצר מהווה את המכנה בחישוב יחס החוב, בעוד שיחס חוב נמוך מייצר יציבות המעודדת השקעות במנועי צמיחה. "מבחינתנו, זהו הרקע להבנת העמידות שהפגין המשק בשש השנים האחרונות. הקורונה, המלחמה, גיוסי המילואים והשיבושים בפעילות העסקית העמידו אותו במבחנים חריגים - אך למרות עוצמתם, המשק שמר על תפקוד ומימון", כתב השבוע עידן אזולאי, מנהל ההשקעות הראשי בבית ההשקעות סיגמא קלריטי.
עם זאת, אזולאי מדגיש כי "המשק הישראלי אינו יכול להניח שהישגי העשורים האחרונים ימשיכו לתמוך בו אם תחול התרופפות במשמעת הפיסקלית, ולא יינתן משקל מרכזי לעידוד מנועי הצמיחה".
הנטל שעבר מהתקציב לכיס של האזרח
בבנק ישראל שבו והבהירו במסמכים רשמיים כי יש להבחין בין גירעון זמני - שזוכה לרוב לסבלנות יחסית מצידם של השווקים - לבין גירעון מבני מתמשך. במשרד האוצר מזהירים כעת כי לנוכח הזינוק הקבוע בהוצאות הביטחון, התקציב הישראלי גולש במהירות לעבר גירעון מבני מתמשך.
נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון, אף העריך כי במידה שתאושר תוכנית ההתעצמות של צה"ל בהיקף של 400 מיליארד שקל - כפי שהנחה נתניהו לגבש - יחס החוב־תוצר של ישראל יזנק לכ־80% בתוך עשור בלבד.
ואולם, סוגיית החוב והגירעון מסתעפת אף יותר. הורדת יחס החוב־תוצר איננה חזות הכול, ובעבר היא הושגה לא פעם במחיר כבד של ייבוש השירותים האזרחיים, כאשר המרווח הפיסקלי שנוצר לא תורגם להשקעה בתשתיות, בריאות או חינוך. כעת, גם היעד הזה הולך ומתרחק. כפי שהסביר פרופ' מנואל טרכטנברג, שעמד בראש המועצה הלאומית לכלכלה והוועדה לבחינת יוקר המחיה: בעוד הממשלות בעבר הציגו נתוני מאקרו טובים באמצעות הפחתת החוב והורדת מסים, אלו הושגו למעשה באמצעות גלגול נטל המימון של השירותים הציבוריים הישר לכיסם של האזרחים.
הביטוי הברור ביותר לכך ניכר בכיס האזרח: כאשר מערכת החינוך הציבורית אינה מספקת מענה ראוי, ההורים נאלצים לממן מכיסם הפרטי חוגים, שיעורים פרטיים והוצאות כבדות על מסגרות לגיל הרך. באופן דומה, המדינה העדיפה לאורך שנים לתעדף תשתיות לרכב פרטי על פני תחבורה ציבורית - בין היתר משום שהכנסותיה נשענו על מיסוי כלי רכב ודלק - והציבור נדרש לשלם מכיסו על החזקת מכוניות פרטיות כדי להתנייד.
"צירוף קטלני של שלושה וקטורים"
"אם מסתכלים בצורה צרה על יחס החוב־תוצר, אנחנו במצב מצוין", מסביר פרופ' טרכטנברג. "רבות ממדינות המערב נמצאות ברמות חוב הגבוהות בהרבה מרף ה־60 שנקבע באמנת מאסטריכט. ואולם, זו הסתכלות צרה. בסוף, הסיכון הגיאופוליטי והסיכון הפנימי בישראל גבוהים לאין שיעור מאשר במדינות הללו - ולכן הן יכולות להרשות לעצמן יחס חוב־תוצר גבוה". ואכן, רק בסוף השבוע האחרון הדגישה סוכנות פיץ כי העלייה המתמשכת ביחס החוב־תוצר מהווה רכיב מרכזי בתחזית הדירוג השלילית של ישראל.
"חייבים לחזור אל מתחת לרף ה־70%", מזהיר פרופ' טרכטנברג. "נוצר כאן צירוף קטלני של שלושה וקטורים: הזינוק בתקציב הביטחון, העלייה ביחס החוב־תוצר, והזנחת השירותים הציבוריים - שחלקם החמירו עוד יותר בעקבות המלחמה. ב־20 השנים האחרונות ראינו שתקציב הביטחון הצטמצם באחוזי תוצר, החוב ירד, ותשלומי הריבית קטנו - מה שהעניק למשק מרווח נשימה פיסקלי. ואולם, חלק מאותו מרווח הושג על חשבון הציבור והחריף את העומס המוטל עליו. נדרש כעת 'שינוי דיסקט' מחשבתי, כדי שיתרונות החוב הנמוך יתורגמו בראש ובראשונה להקלת הנטל על אזרחי ישראל".
