בימים האחרונים של מערכת הבחירות לסנאט במישיגן הופצה ברשתות החברתיות פרסומת חריגה: בסרטון נטען שהכסף האמריקאי המועבר לישראל בא על חשבון האזרחים בארה"ב, שמתקשים להתמודד עם מחירי המזון. המסר היה פשוט - בזמן שהאמריקאים משלמים יותר בסופר, הממשלה שלהם מעבירה מיליארדים לירושלים. הפרסומת הופצה בידי תומכיו של עבדול אל־סייד, מועמד דמוקרטי שמתח ביקורת חריפה על ישראל ועל הסיוע הצבאי שניתן לה. אל־סייד ניצח ויושבע כסנאטור בינואר.
● הכלכלה הכריעה: שני הצעדים של טראמפ שעלו לו בבחירות האמצע
● תומכת ה-BDS ניצחה בלוס אנג'לס, והדיחה את ראשת העיר המכהנת
אבל הסערה במישיגן היא לא אירוע בודד בשולי השמאל. בסמוך לאחר הבחירות, סגן הנשיא ג'יי. די. ואנס העריך שהמעורבות באיראן והיחסים עם ישראל היו בין הגורמים המרכזיים להפסד המפלגה בסנאט. בציוץ ברשת X חשף ואנס נתונים מסקר פנימי, לפיהם מצביעים רבים שנטשו את המפלגה סימנו את שינוי היחסים עם ישראל כאחד התנאים לחזרתם.
שני האירועים הללו ממחישים את אחת השאלות המרכזיות שעלו בבחירות האמצע: עד כמה הפכה ישראל לנושא פוליטי פנים־אמריקאי, שמסוגל להשפיע בגלוי על הצבעתם של אמריקאים מימין ומשמאל? התשובה לכך מורכבת.
נתוני דעת הקהל בארה"ב לא מותירים ספק בנוגע לעומק השינוי ביחס לישראל. לפי סקר של מכון Pew שפורסם באפריל, 60% מהאמריקאים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, לעומת 53% בשנה שעברה ו־42% ב־2022. בקרב דמוקרטים (או עצמאים הנוטים למפלגה הדמוקרטית) שיעור בעלי הדעה השלילית הגיע ל־80%, אך השינוי לא מוגבל רק להם: בקרב רפובליקנים בני פחות מ־50, 57% מחזיקים כיום בדעה שלילית על ישראל. אצל הרפובליקנים המבוגרים התמונה שונה, ורובם עדיין רואים בישראל בעלת ברית חשובה.
הנתונים מצביעים על שינוי עמוק, במיוחד בקרב צעירים. אלא שעמדה שלילית כלפי ישראל לא בהכרח מעידה על נכונות להצביע נגד מועמד שתומך בה. בוחר יכול להתנגד למלחמה בעזה ובכל זאת להצביע למועמד רפובליקני בגלל מדיניות המסים שלו. באותה מידה, מצביע דמוקרטי עשוי לתמוך במועמד שמבקר את ישראל, אך לבחור בו בעיקר בגלל עמדותיו בנוגע להפלות או ליוקר המחיה.
גם המלחמה באיראן מסבכת את התמונה. ההתנגדות הציבורית למלחמה אינה בהכרח התנגדות לישראל, אבל הקשר ההדוק בין טראמפ לנתניהו מאפשר למבקרי הממשל להציג את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון כחלק מהמחיר שמשלמת ארה"ב על הברית עם ישראל.
השדולה הפרו־ישראלית עברה למסרים אחרים
אחד הסימנים המעניינים לשינוי במעמדה הפוליטי של ישראל הוא האופן שבו פועלת השדולה הפרו־ישראלית איפא"ק (AIPAC). הארגון השקיע בשנים האחרונות סכומי כסף גדולים בניסיון לסייע למועמדים שתומכים בישראל ולבלום מועמדים המתנגדים למדיניותה. אלא שבפרסומות שמממן הארגון, ישראל כמעט ולא מוזכרת. לפי ניתוח של הניו יורק טיימס, מתוך 109 פרסומות טלוויזיה ודיגיטל שמומנו בידי איפא"ק בשנים האחרונות רק שש הזכירו את ישראל במפורש. במקום זאת, הפרסומות התמקדו בנושאים כמו יוקר המחיה, זכויות הפלה והעבר הפוליטי של המועמדים. כלומר, ארגון שמטרתו לקדם את היחסים בין ארה"ב לישראל מנסה להשפיע על תוצאות הבחירות באמצעות מסרים שבכלל לא עוסקים בישראל.
אפשר להסביר את האסטרטגיה הזאת בשיקולים פוליטיים תועלתניים. מועמד שרוצה לנצח צריך לדבר על הנושאים שמעסיקים את הבוחרים. אבל היא גם מעוררת שאלה אחרת - האם איפא"ק נמנעת מלהבליט את ישראל משום שהנושא הפך לפחות פופולרי בקרב חלק מהמצביעים הדמוקרטים?
חשוב להבחין בין שני שלבים שונים של מערכת הבחירות. בפריימריז הדמוקרטיים, שבהם המועמדים פונים בעיקר למצביעי המפלגה, ישראל הפכה בחלק מהמרוצים לנושא מרכזי. מועמדים פרוגרסיביים מתחו ביקורת חריפה על הסיוע הצבאי לישראל, תקפו יריבים שקיבלו תמיכה מאיפא"ק והציגו את ההתנגדות להשפעת הארגון כחלק מהזהות הפוליטית שלהם.
כך בניו ג'רזי השקיעה איפא"ק סכומים גדולים במאבק נגד טום מלינובסקי, דמוקרט מתון שתמך בהצבת תנאים לחלק מהסיוע לישראל, אך בסופו של דבר ניצחה בפריימריז אנליליה מחייה - מועמדת פרוגרסיבית שמחזיקה בעמדות ביקורתיות הרבה יותר כלפי ישראל.
אבל בבחירות הכלליות של נובמבר השתנתה אוכלוסיית המצביעים. המועמדים היו צריכים לפנות לא רק לפעילים הדמוקרטים, אלא גם לעצמאים ולבוחרים מתונים. כאן השאלות על יוקר המחיה, הכלכלה, ההגירה והמלחמה באיראן תפסו מקום מרכזי בהרבה.
ניתוח של הוושינגטון פוסט לאלפי פרסומות ששודרו במהלך מערכת הבחירות מצא כי הכלכלה הייתה הנושא הדומיננטי. כשלוש מכל חמש פרסומות עסקו בה, והדמוקרטים השקיעו משאבים רבים במיוחד במסרים על מחירי המזון והדלק. לכן, גם אם ישראל הייתה נושא מרכזי בחלק מהמרוצים, עדיין קשה לקבוע שהיא הייתה גורם מכריע בתוצאות הבחירות ברמה הארצית.
רותם אורג־קליסקי, מומחה לפוליטיקה אמריקאית ומנהל העמותה LIBRAEL שעובדת בלבנות מחדש את הברית בין ישראל לבין אמריקה הליברלית, סבור כי "ברוב המרוצים ישראל לא הייתה כזו נוכחת. זה קרה בעיקר במישיגן בגלל אל־סייד". עם זאת, לדבריו "היו נושאים אחרים שהיו פרוקסי של הנושא הישראלי. זה קרה בעיקר בנושא איראן והמלחמה, והאם ארה"ב נגררה אליה או שהייתה לה סיבה טובה לצאת אליה. וכמובן ההתקפות על ארגון איפא"ק והמעורבות שלו בפוליטיקה האמריקאית".
בפריימריז היה נראה שיש המון התעסקות בנושא, אתה לא מסכים?
"היו כמה קמפיינים ספציפיים, בעיקר במחוזות שזוהרן ממדאני (ראש עיריית ניו יורק, א"ו) תמך בהם, שזה שלושה מתוך 26 מחוזות בניו יורק. היו עוד מועמדים בפנסיבלניה וקולורדו וכמובן את אל־סייד במישיגן. זה עדיין בשוליים, זה לא מיינסטרים".
גם מועמדים דמוקרטים שלא סולדים מישראל לא דיברו עלינו. הם התרחקו כמו מאש.
"זה ידוע, וזה נכון. זה קשור גם בהתנהלות שלנו, די תרמנו לזה. עכשיו זה פשוט הפיק של התהליך. זה לא רעם ביום בהיר, כל מי שזוג עיניו בראשו ראה את זה מגיע. באמת שאין מה להיות מופתעים".
הפער מול הרפובליקנים העמיק בגלל איראן
במשך שנים היה מקובל לראות את השינוי ביחס לישראל כתופעה שמתרחשת בעיקר במפלגה הדמוקרטית. האגף הפרוגרסיבי ביקר את ישראל בחריפות, בעוד שהרפובליקנים המשיכו להציג את התמיכה בה כחלק מרכזי ממדיניות החוץ שלהם. אלא שבשנים האחרונות התפתח גם בתוך הימין האמריקאי ויכוח על היחסים עם ישראל, עם דמויות כמו טאקר קרלסון שמבקרות את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון ואת השפעת בעלי ברית זרים על מדיניות החוץ של ארה"ב. גם סגן הנשיא ואנס מזוהה עם גישה המבקשת לצמצם את המעורבות הצבאית האמריקאית בעולם.
הפערים התחדדו בעקבות המלחמה באיראן. בעוד שרפובליקנים מסורתיים מדגישים את הצורך להתמודד עם האיום האיראני ולתמוך בישראל, גורמים באגף הבדלני טוענים שארה"ב צריכה להימנע ממלחמות ממושכות שאינן משרתות ישירות את האינטרסים שלה.
מבחינה אלקטורלית, המשמעות עשויה להיות רחבה. אם בעבר תמיכה בישראל הייתה עמדה שהועילה למועמדים רפובליקנים בקרב בסיס המצביעים שלהם, כעת הם נדרשים להתמודד גם עם ביקורת מבית, במיוחד מצד צעירים שמרנים ומצביעים המזוהים עם תפיסת "אמריקה תחילה".
ובכל זאת, זה עדיין לא אומר שהמפלגה הרפובליקנית הפכה למפלגה אנטי־ישראלית. התמיכה בישראל עדיין משמעותית בקרב מצביעיה ובקרב רבים מנבחרי הציבור שלה. השינוי הוא בכך שהנושא כבר אינו נהנה מאותה הסכמה רחבה שהייתה קיימת בעבר.
קארי פיליפטי, מנכ"לית קואליציית ונדנברג שפועלת לקידום מדיניות חוץ אמריקאית תקיפה ומבוססת עקרונות, שמטרתה לשמור על ביטחונה של ארה"ב, ולשעבר סגנית עוזר מזכיר המדינה בממשל טראמפ הראשון, אומרת כי "יש את המציאות, ויש את האופן שבו מציגים אותה לציבור. מבחינת המציאות, ישנו זרם שולי בתוך המפלגה הרפובליקנית שמנסה בבירור לקדם את הטענה שהתוצאות נבעו מישראל ומהמלחמה באיראן". אולם לדבריה, "כמעט אף אחד לא מצביע על בסיס שיקולי מדיניות חוץ. הבחירות האלה עסקו ביוקר המחיה וביכולת של האמריקאים לעמוד בהוצאות שלהם. העובדה שלא היה מסר ברור לציבור בנוגע למלחמה באיראן השפיעה גם היא על המחירים, ולכן הייתה לה השפעה עקיפה על התוצאות. אבל בסופו של דבר, הסיפור רחב יותר".
לטענתה, קשה לנתח את הסיבות למה שקרה זמן קצר כל כך לאחר הבחירות. "כרגע, כל אחד ינסה לקדם את ההסבר שמשרת בצורה הטובה ביותר את העמדות שבהן החזיק מלכתחילה. הבדלנים מהימין הקיצוני מאשימים את ישראל ואת איראן. השמרנים המסורתיים מאשימים את היעדרה של מנהיגות בעלת עקרונות. אני נוטה להסכים עם האחרונים", היא אומרת.
לדבריה, "מה שחשוב לזכור הוא שהנחת המוצא של רפובליקנים רבים הייתה שגויה. הם האמינו שהקואליציה שהביאה לבחירת טראמפ היא הקואליציה הרפובליקנית החדשה. היא מעולם לא הייתה כזאת. זו הייתה קבוצה של אנשים בעלי תפיסות עולם שונות בתכלית, שכולם היו מתוסכלים מכך שבשלב כלשהו גם השמאל וגם הימין נטשו אותם. ואני חושבת שאפשר לומר בביטחון שהם מרגישים שגם טראמפ נטש אותם".
פיליפטי סבורה כי "שיעורי התמיכה בטראמפ כבר היו בירידה, ומחירי מוצרי היסוד כבר היו בעלייה, הרבה לפני המלחמה באיראן. כמו תמיד, ישראל היא שעיר לעזאזל נוח שאנשים ינסו להשתמש בו. אבל אם הרפובליקנים לא יתמודדו עם הגורמים האמיתיים לתוצאות ועם החששות שמעסיקים את האמריקאים בחיי היומיום, הם ימשיכו לראות תוצאות מהסוג הזה".
