סינדרום דום נשימה בשינה, המאופיין בחנק וביקיצות תדירות לאורך הלילה, מוחמר מאוד על ידי השמנה, וגם מחמיר בתורו את ההשמנה. אנשים עם דום נשימה בשינה עייפים יותר ופעילים פחות, משתמשים במזון כדי להישאר ערים, ויש גם עלייה בתנגודת שלהם לאינסולין. כשהם משמינים, השומן מצטבר בשרירים שונים בחך ובסרעפת, מחמיר עוד יותר את דום הנשימה, וחוזר חלילה - במעגל היזון שלילי מרושע.
● ה-FDA מזהיר: תרופות הרזיה עלולות להגביר סיכון למחלת עיניים נדירה
● עליית "הנבדקים הסינתטיים": האם אפשר לשכפל אתכם לצורכי מחקר?
ומה קורה כשמטפלים בדום נשימה בשינה? האם המעגל נפרץ? לפעמים כן, אבל לפעמים הטיפול בדום נשימה בשינה גורם באופן פרדוקסלי דווקא לעלייה במשקל. מדוע זה קורה? האם נגזר על בני האדם להפסיד בכל דרך שבה יבחרו ללכת?
מחקר חדש בהובלת פרופ' אריאל טרסיוק מהמחלקה לפיזיולוגיה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון, ומנהל היחידה להפרעות שינה-ערות בסורוקה, ניסה לפענח את המנגנונים דרכם מתרחשת התופעה הזו, הנוגדת את האינטואיציה. המחקר חושף קשרים לא מוכרים בין מערכות הנשימה, השינה, הרעב והשובע.
"דום הנשימה גורם להוציא יותר קלוריות"
הממצא שלפיו חלק מן המטופלים בדום נשימה בשינה דווקא מעלים במשקל, היה מוכר לפני מחקריו של טרסיוק. האפקט היה קטן, וחלק מהמחקרים נחשבו שנויים במחלוקת, אך החוקרים דווקא הציעו הסבר הגיוני לתופעה. טרסיוק: "ההשערה המובילה הייתה כי דום הנשימה גורם לנו דווקא להוציא יותר קלוריות, מכמה סיבות. האחת היא שעצם המאמץ בנשימה בדום נשימה צורך יותר קלוריות מאשר שינה תקינה. בנוסף, אנחנו מתעוררים קצת בלילה בגלל הפרעות הנשימה, וזזים יותר. כל התופעות הללו שורפות בערך עוד 70 קלוריות ביום. אם זה קורה לכל אורך הלילה, במשך לילה אחרי לילה, בסופו של דבר הקלוריות הללו מצטברות".
אבל אל תלכו לגרום לעצמכם דום נשימה בשינה כדי לרזות, כי זה לא מה שקורה לסובלים מן ההפרעה, אלא הם לומדים לפצות על הוצאת הקלוריות הרבה יותר בלילות על ידי צריכה רבה יותר של קלוריות במהלך היום. ואז, אומר טרסויק, כאשר הבעיה נפתרת, הגוף כבר רגיל לצרוך קלוריות רבות יותר, וקשה לו להחזיר את המנגנון הזה לקדמותו.
המחקר הנוכחי של טרסיוק, שנערך בעכברים, ניסה להבין מהי ההתרגלות הזו, וממה היא מורכבת. במהלך המחקר יצרו טרסיוק וקבוצתו חסימה נשימתית אצל עכברים, ואז ריפאו אותם.
"הם סבלו מדום נשימה, גם בשינה, תקופה המקבילה לכמה שנות חיים של אדם. אחרי הריפוי, ראינו שהעכברים לא מפסיקים לאכול. המזון שהם אכלו היה בריא וניתנה להם האפשרות לעשות פעילות, ובכל זאת הם עלו במשקל".
המחקר של טרסיוק תרגם את ההשפעה הזו למונחים מטבוליים. "ראינו שבעצם יש אוסף של שינויים הורמונליים שמאפשרים את השמירה על התפקוד הנשימתי בשינה, והם מתורגמים לזיכרון מטבולי, שמרגיל את הגוף להתנהג באופן שמביא את העכבר (ואולי גם את המטופל) שוב ושוב לצלחת".
המחקר הראה כי החסימה הנשימתית, וכנראה המאמץ העודף, הובילו לעלייה בהורמונים מעודדי אכילה כמו גרלין, נוירופפטיד Y ו-AgRP.
בנוסף, בתקופת החסימה חלה ירידה ברמת הורמון השובע לפטין, ואילו לאחר הטיפול, ולאחר שהעכברים החלו לעלות במשקל, רמות הלפטין שלהם עלו באופן שהיה אמור להפחית את החיפוש שלהם אחרי אוכל, אבל זה לא קרה. נראה כי או שהעכברים פיתחו עמידות כלשהי ללפטין, או שהלפטין לא השפיע מספיק כדי למנוע את המשך האכילה המוגברת והעלייה במשקל.
במחקרים קודמים נמצאה השפעה של דום הנשימה בשינה גם על חומר חשוב נוסף - אורקסין. זהו נוירופפטיד שאחראי על השמירה על ערנות (יש הרואים בו גם פוטנציאל לתרופה שתשמור על ערנות של אנשים עייפים), והוא גם יכול להגביר את הפעולות המווסתות את הנשימה, וכך לסייע לגוף להתמודד עם חסימת דרכי האוויר. אבל האורקסין גם מעודד אכילה, ולכן ייתכן כי הוא אחד הגורמים המשמעותיים בשרשרת התופעות שתוארה לעיל.
"משק הגלוקוז אף פעם לא חוזר לנורמה"
האם גם אחרי שעובר זמן, הגוף לא "מבין" שהוא בריא וללא הפרעת נשימה בשינה, ולא מתאים בחזרה את המטבוליזם?
"אחרי שנים קדימה, במונחי עכבר, מצליחים להסדיר את כמות האכילה, אבל משק הגלוקוז אף פעם לא חוזר לנורמה, בגלל הזיכרון המטבולי. השד לא חוזר לבקבוק".
אז מה עושים בינתיים? קודם כל, לא לוותר על הטיפול בדום נשימה בשינה, מחלה שיכולות להיות לה השלכות חמורות מעבר להשפעה שלה על ההשמנה. וממילא, לא כל המטופלים עולים במשקל אחרי הטיפול. לדברי פרופ' גיורא פילר, מהטכניון ובית חולים כרמל, ומנהל מערך מרפאות השינה בחיפה והגליל המערבי בכללית, הנתונים העדכניים הם כי אצל 30%-40% מהמטופלים בדום נשימה בשינה באמצעות מסכות אוויר, הטיפול דווקא יוביל לירידה במשקל. המטופלים ערניים יותר ויכולים להתעמל יותר, הם משתמשים פחות במזון כדי להישאר ערים, ויש שיפור במצב התנגודת שלהם לאינסולין. רק אצל 10% רואים עלייה במשקל אחרי הטיפול, ככל הנראה בשל המנגנונים שמתאר טרסיוק.
ההמלצה הרפואית היום היא כי כאשר מטפלים בדום נשימה בשינה, יש להכיר למטופלים את ההשפעות האפשריות על המשקל שלהם. פילר: "אני אומר להם שינצלו את הערנות שהתווספה להם כדי לעשות יותר פעילות גופנית". טרסיוק טוען מצידו כי כאשר ההורמונים דוחפים אותנו לצלחת, הכוח שלנו לשלוט בהם מוגבל.
התרופה להשמנה וההשפעה על דום נשימה
בימים אלה מתפרסמות תוצאות של ניסוי קליני בתרופה פונדאיו של אלי לילי, גלולה בבליעה לטיפול בהשמנה, המבוססת על ההורמון GLP1, שלפיהן הגלולה הובילה לירידה במשקל וגם לשיפור משמעותי של דום נשימה בשינה. מחקרים קודמים שנעשו בתרופה מונג'ארו, הניתנת בזריקה, הראו גם הם תוצאות כאלה. כך, שייתכן שהתרופות הללו יכולות לשמש ככלי שיאפשר טיפול בדום נשימה בשינה יחד עם שמירה על המשקל.
האם טיפול הורמונלי בהשמנה, כמו תרופה מסוג GLP1, מתאים במיוחד להתמודדות במקרה הזה, כי הוא משפיע על משק ההורמונים, וזה התחום שבו נוצר ה"זיכרון המטבולי" הבעייתי?
טרסיוק: "אנחנו יודעים שה-GLP1 עשוי למנוע השמנה עיקשת שפועלת במנגנונים רבים. עם זאת, אין לנו מידע שאומר שהתרופות הללו יהיו יעילות במיוחד דווקא במקרה הזה, של השמנה שנוצרה בעקבות דום נשימה בשינה.
"אנחנו כן מעריכים שאם נחפש טיפול ייעודי בתופעה הזו של הזיכרון המטבולי, הוא יצטרך לעבור דרך המערכת האנדוקרינית".
