הכותבת היא שותפה במשרד פירון, מנהלת תחום דיני משפחה
בתי הדין הרבניים משקיעים בחודשים האחרונים מאמצים משמעותיים להכניס סדר וודאות בתחום חיובי הכתובה. בחודש אוגוסט האחרון הודיעה מועצת הרבנות הראשית לישראל כי סכום הכתובה לא יהיה נתון עוד לשיקול-דעתו הבלעדי של החתן, אלא יוגבל לטווח של 36 אלף עד 360 אלף שקל.
ההחלטה התקבלה על רקע ריבוי המקרים שבהם חתנים מציינים בכתובה סכומים של מיליוני שקלים, מבלי להבין את משמעות ההתחייבות ואת האפשרות שיידרשו לשלם אותם במקרה של גירושים.
● הרבנות מגבילה את סכום הכתובה. כמה באמת שווה ההתחייבות?
● כיצד מוכיחים בבית הדין הרבני טענות על הנעשה "בחדרי-חדרים"?
במקביל, לאחרונה פורסם פסק דין של בית הדין הרבני הגדול, בו הוזכר כי אחד מחברי ההרכב מכין בימים אלה חיבור בשם "תורת הכתובה", שמטרתו להנחות את בתי הדין הרבניים בבחינת השאלה מתי יש לחייב בעל בתשלום כתובה. אף שטרם פורסם, מפסק הדין עולה כי הוא עשוי לשמש בסיס למדיניות רשמית שתצמצם את האפשרות לפטור בעל מתשלום הכתובה שעליה התחייב.
נקודת המוצא היא שעל הבעל לשלם את הכתובה, אלא אם יוכיח כי האחריות לגירושים מוטלת על האישה בלבד, למשל במקרה של בגידה מצדה. בעבר, בתי דין רבניים אזוריים ראו לעתים ביוזמת האישה להתגרש או בעזיבתה את הבית בסיס להטלת האחריות עליה, והעבירו אליה את הנטל להוכיח כי האשמה בפירוק הנישואים נעוצה בבעל.
שאלת נטל ההוכחה מכריעה פעמים רבות את גורל ההליך, שכן במקרים רבים הסיבות לגירושים מורכבות ואינן חד-צדדיות. כעת מבקש בית הדין הרבני להבהיר כי גישה זו אינה מקובלת עליו, וכי על הבעל להוכיח שיש הצדקה לפטור אותו מתשלום הכתובה, גם כאשר התנהלות האישה לא הייתה חפה מקשיים.
בין תשלום הכתובה לחלוקת הרכוש
כידוע, הכתובה נועדה במקורה לספק הגנה כלכלית לנשים, בתקופה שבה היו תלויות לחלוטין בהכנסת בעליהן, ומטרתה הייתה למנוע מצב שבו אישה נותרת ללא אמצעי קיום לאחר שבעלה מתגרש ממנה. בעשורים האחרונים חלו שני שינויים מרכזיים במצבן הכלכלי של נשים: חוק יחסי ממון מקנה להן זכויות ברכוש שנצבר במהלך הנישואים, ובנוסף רבות מהן מתפרנסות באופן עצמאי.
על רקע שינויים אלה אימצו בתי הדין הרבניים עיקרון שנועד למנוע קבלת תשלום כפול, כך שמתבצע קיזוז בין הסכום המגיע לאישה מכוח הכתובה לבין הסכום שהיא מקבלת מהבעל במסגרת חלוקת הרכוש. לעומת זאת, כאשר האישה צברה רכוש בהיקף השווה לזה של הבעל או גבוה ממנו, ואינה זכאית לתשלום במסגרת איזון המשאבים, שאלת תשלום הכתובה שבה ועולה.
המקרה שנדון בבית הדין הרבני הגדול ממחיש את המורכבות הנוצרת במפגש בין תשלום הכתובה לחלוקת הרכוש. במקרה זה צברה האישה רכוש בהיקף גבוה מזה של הבעל, ולכן נדרשה להעביר לו תשלום במסגרת איזון המשאבים.
בבית המשפט לענייני משפחה הסכימו הצדדים כי האישה תשלם לבעל 250 אלף שקל בגין הפער בזכויות שצברו. בהמשך פנתה האישה לבית הדין הרבני וביקשה לחייב את הבעל בתשלום הכתובה בסך 500 אלף שקל.
הבעל טען כי אין לחייבו בתשלום, משום שהאישה עזבה את הבית ויזמה את הגירושים, בעוד שהוא ביקש לשקם את הקשר; ואילו האישה טענה מנגד כי עזבה בשל התנהגות אלימה מצדו.
מאחר שאף אחד מהצדדים לא הציג עדים, בית הדין התקשה להכריע בין הגרסאות בנוגע לאירועים שהתרחשו בפרטיות הבית והיחסים הזוגיים. בסופו של דבר בית הדין החליט על פתרון פשרה: הבעל ישלם לאישה 250 אלף שקל, מחצית מסכום הכתובה, ומאחר שסכום זה יקוזז במלואו כנגד הסכום שהאישה התחייבה לשלם לו במסגרת איזון המשאבים - כל אחד מהצדדים יישאר עם הרכוש שברשותו, ללא העברת תשלום נוסף ביניהם.
