הכותבת היא חוקרת ומבקרת ספרות ומתרגמת
שמו של הרומן החדש מאת הסופר האיטלקי דומניקו סטרנונה מהדהד את הקלאסיקה מאת ארנסט המינגוויי, ולא בכדי. "הזקן והים", הנובלה שהשיבה להמינגוויי את מעמדו הספרותי לאחר תקופה של ביקורות צוננות, זיכתה אותו בפרס פוליצר ב־1953 ותרמה לזכייתו בפרס נובל לספרות שנה לאחר מכן, עוסקת במאבקו הקלאסי של האדם מול איתני הטבע, ובניסיון להיאחז בהישגי העבר כהוכחות לערכו של אדם בהווה. גם ניקו, גיבור הרומן של סטרנונה, נאבק לשמר את נעוריו, את תשוקתו לחיים ואת חדוות היצירה; אך מבין שמדובר במאבק אבוד מראש.
● איך הפסקול הפך לסיבה טובה לצאת מהבית
● האם אנשים שאוהבים לישון עם הכלב שלהם באמת ישנים טוב יותר?
תשוקה שלא דועכת
ניקו בן השמונים ושתיים מעיד על עצמו שהוא סופר בינוני למדי. הוא סבור שעם השנים איכות הכתיבה שלו התדרדרה: "אם עד לפני שנתיים-שלוש עדיין חיפשתי, בקפידה כפייתית, ניסוחים מלאי חיים למה שעבר לנגד עיניי... עכשיו כל מילה נראית לי שקר עוד לפני שכתבתי אותה, כל מטפורה יומרנית... לעת זקנה כותבים גרוע יותר ממה שכותבים בנעורים" (עמ' 17). עם זאת הוא מודה שגם בצעירותו לא היה כותב מזהיר: "הייתי צעיר בור, אבל רציתי להעמיד פנים שיש לי כישרון ספרותי יוצא דופן... לא משנה כמה אתאמץ, אישאר חקיין של חקיינים" (עמ' 63). למרות זאת, ניכרת בו התשוקה לכתוב - אולי כדחף שחזק ממנו: "במהלך חיי עשיתי הכול, ממש הכול, מתוך דחף חסר מנוחה לספר סיפור" (עמ' 40).
קיץ אחד הוא שוכר בקתה על החוף בעיירה איטלקית, מתבונן באנשים העוברים על פניו ומנסה ללכוד את שברירי ההוויה הזאת במילים, גם כאשר אינו מרוצה מהתוצאה; אולי משום שהכתיבה מקלה עליו, אולי משום שאינו יכול אחרת.
התשוקה של ניקו לכתוב מצטרפת גם לתשוקתו לנשים יפות, שמסרבת לדעוך גם בגילו המתקדם. הוא קושר קשרי ידידות עם שתיים מנשות הכפר - בעלת חנות הבגדים, אישה בגיל העמידה בשם אוולינה, והעובדת הצעירה שלה לוּ - ובעוד הוא מתבונן בהן במה שהיא ללא ספק הנאה אירוטית, הוא גם מחפש בהן את דמותה של אימו המנוחה, מנסה לברוא אותה מחדש בדמותן של הנשים שלפניו.
בבגרותו הוא מבין שכילד אימץ את המבט של אביו על אימו - מבט רכושני, אלים וקנאי - כך שמהאישה האמיתית נותרו לו רק רסיסי זיכרונות, שאותם הוא מנסה לעת זקנה לשחזר. כשהוא שב ומהרהר באהובות שהיו לו לאורך חייו, ובאופנים שבהם איכזב אותן, מתגלה מבין השורות דיוקן מודע לעצמו, קודר אך גם מלא ברוך, של גבריות מסורתית נוקשה וחונקת, שכולאת את הגברים בהגדרותיה הדכאניות ולא מאפשרת להם לחיות את חייהם במלואם.
דיוקן זה מצטרף לדיוקנאותיהם של שלושת הגברים המלוהקים לתפקידי המשנה: מאוריציו, המורה המובטל והמריר שמבלה את ימיו בשיטוט על החוף עם גלאי מתכות, מחפש באובססיביות אוצרות שאבדו; סילבסטרו, בעלה גס הרוח, השחצן ורודף הנשים של אוולינה; וג'ינו, בן הזוג הביישן והגמלוני של לוּ - כולם מציגים פנים שונות של אותה גבריות מסורתית. למרות השוני ביניהם, ניכר שאיש אינו מצליח לחמוק מהמוסכמות החברתיות.
הקריאה בספר מזכירה יצירה אחרת שראתה אור לאחרונה, מקומית דווקא - הנובלה "הנכד" מאת דרור בורשטיין. כמו ב"זקן בים", גם שני הגברים בספרו של בורשטיין, אב קשיש ובנו המזדקן הצועדים ברחובות תל אביב בדרכם לבקר את הבת/הנכדה בבית היולדות, מתעמתים בסגנונות שונים של גבריות, אם כי ברור שכל אחד מהם שבוי בדמות המקפיאה שסיגל לעצמו; כמו אצל סטרנונה, גם אצל בורשטיין ההתבוננות בטבע - טבע אורבני תל-אביבי במקרה אחד, או של חוף הים התיכון האיטלקי במקרה השני - מזמנת תובנות על מצב האדם; בשני הספרים רודפת את העלילה דמותה של האם המתה ויחסיה העכורים עם האב השתלטן והאלים, ובשניהם מתמודדים הגברים המקשישים עם הזקנה, התבלות הגוף והמוות האורב מעבר לפינה.
גילוי מפתיע
לצד העיסוק בכתיבה ובאהבה, הרומן הקצר של סטרנונה מתמודד גם עם הצלע השלישית של המשולש האנושי והספרותי מכל, הלא הוא המוות. נדמה שניקו מתמודד עם זקנתו בסטואיות מרשימה, לא מפחד מהמוות ומקבל בהשלמה את התחלואים והכאבים; לצד זאת, נראה שהוא עדיין מנסה באופן לא מודע להילחם בזמן החולף. הוא מטפח את תשוקתו לנשים בקפידה, ואף שהוא מעיד ש"כבר לא היה לי מבט כזה... עקרתי אותו מעיניי מייד לאחר מות אימי" (עמ' 103), הדבר לא מפריע לו ללטוש מבטים בגופה הצעיר של לוּ או באוולינה וחברותיה.
גם ניסיון עיקש שלו ללמוד תחת הדרכתה של לוּ חתירה בקיאק, למרות הכאבים שמהם הוא סובל, מעיד על מלחמתו בזקנה. ולמרות חוסר שביעות רצונו מרמת הכתיבה הוא ממשיך "לסכם את מה שלא הצלחתי לכתוב היטב... למצוא את המילים הנכונות שייתנו משמעות לפטפטת שאתה שופך במשך חייך" (עמ' 131). ייתכן שזהו ניסיון לשכתב את סיפור חייו, וכך, למרות ש"אין טעם, אני חושב, לנסות שוב לכתוב", ניקו ממשיך; "אני יודע איך לשפר בבידיון, פה אני מתקן, שם אני משנה, זאת הפעם הראשונה בכל הקריירה הארוכה שלי שאני נוטה לסוף טוב, אני לא רוצה שאף אחד ימות".
גילוי מפתיע שנשמר לעמודים האחרונים של הספר מצייר באור אחר את מאבקו של ניקו בזקנה, מזכיר ש"במציאות אין הרבה מה לעשות... מישהו צריך למות מידי פעם, וצריך לקבל את זה" (עמ' 181). כך, סטרנונה מגיש בספר הקצר והיפה הזה דיוקן עדין ונוגע ללב של גבר מזדקן, שהליכתו אל עבר סופו מזכירה לו ולנו את היופי והרוך שניתן למצוא בשאלות הגדולות של החיים.
