אחת ממכוניות הפורשה המפורסמות בעולם היא מכונית מרוץ המעוטרת בדוגמה פסיכדלית מסחררת בגוונים של סגול וירוק. מכונית הפורשה 917LH, בעלת המבנה האווירודינמי והחלק האחורי המוארך, זכתה לכינוי "המכונית ההיפית" והדהימה את עולם המרוצים בשנת 1970, כאשר גברה על פרארי האימתנית במרוץ לה מאן המפורסם בצרפת. המכונית סיימה במקום השני, אחרי מכונית פורשה 917 אחרת, ביום גשום במיוחד שתועד בסרט המרוצים האייקוני "לה מאן" בכיכובו של סטיב מקווין.
● WSJ| איך מצילים את אספקת השוקולד העולמית? ממציאים את השוקולד מחדש
לדברי פורשה, המכונית ההיפית השתתפה במרוץ נוסף בשנת 1971, הפעם בצבעי כתום וכחול, והגיעה למהירות של 240 מייל לשעה (כ־386 קמ"ש), שיא באותה תקופה.
כל אלה הופכים את המכונית לפריט אספנות נדיר במיוחד, ששוויו עשוי להגיע עד 25 מיליון דולר, בדומה למחיר השיא שבו נמכרה מכונית פורשה K917. כיום יצירות מופת מההיסטוריה של הספורט המוטורי נמכרות במחירים המזכירים יצירות של פבלו פיקאסו.
אלא שכעת, שני אנשים מחזיקים במה שנראה כאותה מכונית היפית בדיוק. מכונית פורשה סגולה וירוקה אחת מוצגת במוזיאון הרכב של קרן סימאונה בפילדלפיה. השנייה נמצאת בבעלותו של פרנק סיטנר, סוחר מכוניות ונהג מרוצים לשעבר. סיטנר רכש אותה בשנת 2024 מנהג מרוצים לשעבר בברזיל, שהחזיק בה במשך עשרות שנים.
גרסאות שונות
התוצאה היא אחת התחרויות המשונות ביותר בתולדות עולם מכוניות היוקרה. בעוד המוזיאון שומר ברובו על שתיקה, סיטנר, יליד ליברפול בן 82 המתגורר באיטליה, עושה מאמצים רבים לשכנע אספנים ומומחים שמכוניתו היא המקורית היחידה. בשנה שעברה הוא השיק אתר אינטרנט לפרסום ממצאי המחקר שלו. הוא גם הציג את הפורשה בתערוכות רכב יוקרתיות ובאירועי מרוצים ברחבי העולם, בהם לה מאן קלאסיק ופסטיבל המהירות של גודווד. בסתיו האחרון הציג אותה גם בתערוכת רטרומוביל הראשונה שנערכה בניו יורק.
בשנה שעברה סיטנר אף ביקר במוזיאון סימאונה בליווי עורך דינו ויועצו. לדבריו, במהלך הפגישה, שבה הוגשו מגשי בייגלה ובייגל, ביקש בנימוס מיו"ר המוזיאון, רוברט דוסק, לערוך בדיקה מעמיקה יותר של המכונית שברשותו. המוזיאון אישר כי הפגישה התנהלה באווירה ידידותית. הבעיה מבחינת מוזיאון סימאונה היא שמעולם לא הצליח לאמת בוודאות מוחלטת שהמכונית שברשותו היא אכן המכונית ההיפית המקורית. עם זאת, גם אוצרי המוזיאון מטילים ספק באותנטיות של המכונית המתחרה, לדברי הארי הרסט, מנהל התוכניות במוזיאון. אם אחת המכוניות תוצע למכירה, פער המחירים בין המכונית ההיפית המקורית לבין העתק שלה עשוי להגיע לעשרות מיליוני דולרים.
דייל מילר, יועץ המתמחה באבות טיפוס של פורשה ולשעבר מנהל מוזיאון למכוניות היסטוריות המוכר כיום בשם Revs Institute בנייפלס שבפלורידה, עוקב אחר כל תפנית בפרשה. "בואו נודה באמת, אחת המכוניות האלה מוצגת בצורה מטעה", אומר מילר, "ומשהו כאן לא מסתדר".
מקרים של בלבול כזה נפוצים יותר מכפי שאפשר לחשוב. לפני שמכוניות הפכו לפריטי אספנות, מכוניות מרוץ נחשבו בדיוק למה שהיו: מכוניות שנועדו להתחרות במרוצים.
רוב מכוניות המרוץ מזוהות באמצעות מספר השלדה שלהן, מספר סידורי המוטבע על מסגרת המתכת של המכונית. לפי מילר בשנות ה־60 וה־70, קבוצות מרוצים של פורשה ושל יצרניות אחרות נהגו לעיתים קרובות להחליף את מספרי השלדה של מכוניותיהן במהלך עונת המרוצים. מסמכי המכס, המכונים קרנה, חייבו לציין את מספר השלדה של המכונית. אולם אם מכונית שכבר קיבלה אישור נפגעה ימים או שבועות לפני מרוץ חשוב במדינה אחרת, הקבוצות נהגו לא פעם להסיר את לוחית המספר שלה ולהצמיד אותה למכונית חלופית שתוכל להתחרות במקומה.
באותם ימים, איש לא ייחס חשיבות לנוהג הזה, שכן מטרתן היחידה של הקבוצות הייתה לנצח. במשך עשרות שנים, בתום כל עונת מרוצים, המפעלים שיפצו את המכוניות או פירקו אותן לחלקים, ולעיתים מכרו אותן עם מספרי השלדה והמסמכים שהיו ברשותם באותה עת. רופרט באנר, מומחה בבית המכירות גודינג כריסטי'ס וחבר בדירקטוריון מוזיאון סימאונה, אומר שכיום קשה מאוד לשחזר את פרטי השלדה המקוריים של מכוניות מרוץ היסטוריות. לדבריו, מדובר במשימה "קשה מבחינה פורנזית", משום שהמכוניות "נבנו למטרה מסוימת, הפכו למיושנות כמעט מיד, ואז המפעלים התייחסו אליהן כאל עודפים שיש להיפטר מהם".
גם מוזיאון סימאונה וגם סיטנר מסכימים כי המכונית ההיפית המפורסמת נשאה במקור את מספר השלדה 043. שני הצדדים גם סבורים שמספרי השלדה של המכוניות שברשותם הוחלפו בשלב כלשהו.
מכאן ואילך, גרסאותיהם שונות. מייסד המוזיאון האמין כי פורשה החליפה את מספר השלדה של המכונית ההיפית שברשותו ל־044, כאשר מכרה את השלדה כמה שנים לאחר מרוץ לה מאן. המכונית נמכרה תמורת כ־31 אלף דולר לסוחר מכוניות בשם ואשק פולאק מהרמוסה ביץ' שבקליפורניה ולאחר מכן החליפה ידיים עוד כמה פעמים.
לדברי פורשה, החברה מכרה לפולאק לפחות שתי מכוניות מדגם 917LH. סיטנר טוען כי אחת מהמכוניות האחרות האלה, שנשלחה בהמשך לברזיל, הייתה למעשה המכונית ההיפית המקורית, ובסופו של דבר הגיעה לידיו.
כשפרדריק א. סימאונה, נוירוכירורג בדימוס ואספן מכוניות אגדי שייסד את מוזיאון סימאונה, רכש את מכונית הפורשה הסגולה והירוקה שלו בשנת 1999, ההיסטוריה של בעלותה ומקורותיה עדיין לא הייתה ברורה לחלוטין.
במכירה פומבית שערך בית המכירות כריסטי'ס שנה קודם לכן, נמסר כי המכונית "נחשבת למכונית הפורשה 917LH של קבוצת המרוצים מרטיני/גאלף, שסיימה במקום השני בדירוג הכללי במרוץ לה מאן בשנת 1970". קבוצת סוחרי מכוניות מקליפורניה בשם Symbolic Motor Car Company רכשה אותה תמורת מיליון דולר, ולאחר מכן פנתה לפורשה כדי לקבל אישור לגבי מקורותיה.
"לגלות את האמת"
ב־1 באוקטובר 1998 יורגן בארת, שהיה אז מתאם פעילות מרוצי הלקוחות של פורשה, שלח מכתב לחברת Symbolic ובו אישר כי לאחר המרוץ בשנת 1971 המפעל פירק את המכונית המפורסמת שמספר השלדה שלה היה 043, עד שנותרה מסגרת המתכת בלבד. בהמשך המכונית נמכרה לפולאק, "מתוך אמונה שמדובר ב־917-044", לפי עותק של המכתב שהוצג לוול סטריט ג'ורנל.
קווין קלי, המנהל בפועל של מוזיאון סימאונה, אומר כי פרדריק סימאונה רכש את המכונית מ־Symbolic בין היתר משום שהאמין שייתכן שיש לה קשר למרוץ לה מאן. הוא גם השאיר אותה בצבעי סגול וירוק, בין היתר משום שהעדיף לשמור על מכוניותיו במצב שבו רכש אותן, כולל השקעים בפח. (סימאונה מת בשנת 2022). הסיפור לא ברור לגמרי", אומר קלי, "אבל הוא ערך מחקר משלו".
פרנק יונג, מנהל הארכיונים והאוספים של מוזיאון פורשה, אומר כי הארכיונים הפנימיים של החברה מבוססים על עבודת התיעוד של ההיסטוריון ולטר נהר, וכי מחקרו של נהר על דגם 917 אינו מאשש את הטענה שמספר השלדה 043 הוחלף ב־044. יונג אמר כי אינו יכול לאמת את המכתב משנת 1998, אך אישר שהחברה אכן נהגה לשנות את מספרי השלדה של מכוניות המרוץ שלה.
בארת, מחבר המכתב, פרש לגמלאות ובהמשך הואשם בבית משפט אזורי בגרמניה בהעברת מסמכים הנוגעים למכוניות לקבוצה שייצרה העתקים של מכוניות פורשה, אך לא הורשע. הוא הכחיש כל מעשה פסול. בארת חלק על ממצאיו של יונג ואמר כי הוא עומד מאחורי הדוח שלו, המשתרע על פני 160 עמודים, בנוגע למכונית שמספר השלדה שלה היה 043. "אנו נמנעים מלקבוע מסמרות בנוגע לאותנטיות או למקוריות של המכוניות הקיימות כיום", אמר יונג.
סיטנר, שמגדיר את עצמו כחובב מכוניות מושבע, נהג להחזיק רשימת משאלות של מכוניות שמעולם לא נהג בהן או החזיק בבעלותו, אך רצה לעשות זאת. בשלב מסוים הפורשה 917 הפכה ל"משבצת היחידה שמעולם לא הצלחתי לסמן עליה וי", לדבריו.
סיטנר מספר כי החליט "לגלות את האמת" על המכונית ההיפית לאחר שרכש את מכוניתו מנהג המרוצים הברזילאי מסימו פדרצי בשנת 2024. סיטנר שכר מומחים לפורשה, בהם אנדי פריל וכתב הרכב דאג ניי, כדי לבדוק את המכונית שרכש. לדבריו, מכונית ה־917 של פדרצי נשאה בשלב מסוים את מספר השלדה 040, אך לפי פורשה, מכונית ה־917 האחרת שמכרה לפולאק נשאה את מספר השלדה 009.
פריל סבר שהבלבול סביב מספרי השלדה נבע מניסיון הסוואה מכוון. לפי השערתו, כשפולאק מכר את המכונית לפדרצי בשנות ה־70, הוא החליף את לוחית מספר השלדה כדי להימנע מתשלום מכס גבוה יותר על מכונית מרוץ מפורסמת. כך, אם פקידי המכס היו בודקים את חלקי המכונית עם כניסתם לברזיל, הם היו מגלים שפורשה רשמה את שלדה 040 כשלדה שפורקה לגרוטאות, ולכן ערכה היה לכאורה נמוך יותר. עם זאת, פריל הודה שאין בידיו מסמכים המוכיחים שלוחית מספר השלדה אכן הוחלפה.
"לא למכירה"
בשנה שעברה סיטנר שלח את הפורשה שלו לגרמניה כדי שתיבדק בידי המהנדסים המקוריים של דגם 917, בהם נורברט זינגר, שאישר כי בחן את המכונית במשך כחצי שעה. זינגר סיפר שהבחין בכמה שינויים במרכב, אך אינו יכול לאשר שאחת משתי המכוניות היא המקורית.
לדברי סיטנר, מטרת הביקור הייתה מפגש מחודש עם המהנדסים והזדמנות לצלם את המכונית, ולא בדיקת אותנטיות. "אני בטוח מאוד בהיסטוריה של המכונית ובמקורותיה", הוסיף.
יונג אינו מכריע לטובת אף אחת מהמכוניות. לדבריו, רישומי פורשה מצביעים כעת על כך שמכונית ה־044 של מוזיאון סימאונה הייתה מכונית חלופית כשפולאק רכש אותה, אך גם מכונית ה־917 האחרת של פולאק לא נרשמה כמכונית המפורסמת שמספר השלדה שלה היה 043. יונג אמר שפורשה פתוחה ל"דיונים ענייניים", והוסיף כי הוא מקווה ש"בעלי שתי המכוניות משתפים פעולה כדי לברר את העובדות לאשורן".
סיטנר פועל לאחרונה כדי שהמכונית ההיפית שלו תוכר כמכונית האמנות הראשונה בעולם. הטענה הזאת מתבססת על סיפורו של מעצב פורשה אנטול לפין, שבב וקר מרוץ לה מאן שבו התפרסמה המכונית, השתמש ב־1,500 מכלי ספריי של צבע סגול וירוק כדי לכסות את מרכב הפיברגלס הלבן של מכונית ה־043.
סיטנר אומר שאינו מנסה לשווק את המכונית שלו כדי למכור אותה, ולדבריו היא כלל אינה עומדת למכירה. עם זאת, הוא סבור שיש לראות בה יצירת אמנות מבין המכוניות שהשתתפו במרוץ לה מאן.
מילר, היסטוריון הרכב והיועץ, מציין כי אמנים כמו סוניה דלונה נודעו בעיטור מכוניות בצורות גיאומטריות שנים רבות קודם לכן, ובהן סיטרואן B12 משנת 1925. פורשה מסרה כי מעולם לא התייחסה למכונית ההיפית כאל מכונית אמנות.
סיטנר הפיק לאחרונה סרטון בשטחי טירת שאנטיי ההיסטורית. "זו לא רק מכונית בעלת היסטוריית מרוצים משמעותית", אומר למצלמה בן דודו של סיטנר, ג'רמי ג'קסון סיטנר, מארגן אירועים המוכר בכינוי "מר קונקורס". "זו יצירת פיסול בתנועה, נדירה במיוחד ובעלת ערך עצום".
כתבה זו תורגמה על ידי גלובס באופן בלעדי מתוך The Wall Street Journal. לינק לכתבה המקורית באנגלית.
