1רשת בתי הקולנוע ההולנדית Pathe מצאה דרך מקורית לגרום לאנשים לקנות כרטיס לסרטים שהם כבר ראו: לגרום להם לשכוח שצפו בהם. במסגרת קידום שיווקי להקרנות מחודשות של קלאסיקות, הרשת הזמינה 30 צופים להשתתף בניסוי - מהפנט מקצועי ינסה למחוק מזיכרונם סרט אהוב, כדי שיוכלו לצפות בו שוב, כאילו בפעם הראשונה. בין הסרטים שהוצעו היו "מטריקס", "שבעה חטאים", "לה לה לנד" ו"בין כוכבים". הסיכוי שהיפנוזה תמחק זיכרון מורכב כזה הוא קלוש, אבל ההיתכנות המדעית היא ממילא החלק הפחות מעניין בסיפור.
● ביישוב הזה האמנות צומחת בחצרות, במטבחים ואפילו ממהדורת החדשות
● לסגור את החנויות בשש בערב, ולצאת לבלות: השיעור שכדאי ללמוד מפורטוגל
כמעט כל חובב קולנוע מכיר את התחושה של יציאה מסרט שהצליח להדהים באמת, התחושה שראית משהו שלא דמה לשום דבר שהכרת קודם. סרט שגורם לך להסתובב איתו בראש שעות אחרי שהסתיים, ולפעמים גם להרגיש שמהיום תסתכל קצת אחרת על סרטים.
זה יכול לקרות עם ספר או אלבום שמותירים תחושה שקשה להגדיר ויותר קשה לשחזר, של "וואו, כזה עוד לא היה לי". אפשר לחזור ליצירות האלה עשרות פעמים, ואפילו ליהנות מהן יותר בכל פעם, אבל את ההשתאות של המפגש הראשון אי אפשר לשחזר. ב"זיכרון גורלי" (פול ורהובן, 1990) חברה מציעה ללקוחות לרכוש זיכרונות של חוויות שמעולם לא עברו. הניסוי הנוכחי מציע למחוק זיכרון של חוויה שכבר עברנו, כדי שנרכוש אותה מחדש. בשני המקרים, הזיכרון הופך לעסק, ומוכרים לנו אפשרות לשלוט בחוויה ובמה שנזכור ממנה. לא פלא שזה מפתה.
2אבל האם הפעם הראשונה היא בהכרח גם הטובה ביותר? נכון שהעוצמה של צפייה ראשונה טמונה גם באי הידיעה של מה עומד לקרות. אבל הפתעה היא רק דרך אחת לטלטל. יש סרטים שהצפייה השנייה בהם מעניינת יותר, דווקא כי אנחנו כבר מכירים את הסיפור ופנויים מנטלית להבחין באופן שבו הוא מסופר. יש אלבומים שנשמעים בתחילה מוזרים, עמוסים או סתם לא מעניינים במיוחד, ורק אחרי כמה האזנות מתחילים להבין מה יש בהם. ומנגד יש יצירות מדהימות במפגש הראשון, שקסמן אובד ברגע שגורם ההפתעה נגוז. יש הבדל בין הריגוש שבגילוי לבין ההנאה שבהיכרות.
יצירות גדולות מסוגלות להשתנות בעינינו בלי שמשהו בהן ישתנה. בכל צפייה או האזנה נוספת מגיעים אליהן עם ניסיון, ידע וציפיות שונות, ומה שאנחנו זוכרים ממפגשים קודמים הופך את המפגש הבא למעניין יותר.
3תעשיית הבידור משקיעה יותר ויותר במה שהקהל כבר מכיר. הוליווד מפיקה ועוד ועוד סרטי המשך, ריבוטים ועיבודים מחודשים למותגים ותיקים. יותר ממחצית הסרטים שהפיצו האולפנים הגדולים בהפצה רחבה ב-2025 היו של פרנצ'ייזים קיימים.
גם בתעשיית המוזיקה העבר נעשה נכס מבוקש. קטלוגים של אמנים ותיקים נמכרים במאות מיליוני דולרים, וחלקה של המוזיקה החדשה בהאזנות מצטמצם. לפי נתוני Luminate, שירים שיצאו בחמש השנים האחרונות היו אחראים ב־2025 ל-43% מההשמעות בארה"ב, לעומת כמעט 50% שנה קודם לכן. מבחינת התעשייה, ליצירה שכבר הצליחה יש יתרון - הקהל כבר אוהב אותה.
כאן טמון הפרדוקס. "מטריקס" ו"שבעה חטאים" הפכו לקלאסיקות גם כי הם הציעו לקהל משהו שהוא לא ידע שהוא רוצה. היום, כשכבר מכירים אותם, אפשר למכור אותם בלי לקחת שוב את ההימור שהיה כרוך ביצירתם. הניסוי ההולנדי הוא הביטוי המשונה ביותר של ההיגיון ההוליוודי, שלפיו במקום להסתכן בניסיון להפתיע את הקהל עם יצירה חדשה, עדיף לשכנע אותו למחזר.
4הרעיון של מחיקת זיכרונות כדי להתחיל מחדש עמד במרכז "שמש נצחית בראש צלול", סרטם של מישל גונדרי והתסריטאי צ'רלי קאופמן מ-2004. גיבוריו, ג'ואל וקלמנטיין, נעזרים בחברה שמוחקת מזיכרונם את מערכת היחסים הכושלת שלהם, בתקווה להיפטר מהכאב שהותירה. הניסוי ההולנדי מציע את אותה פעולה, אבל מסיבה הפוכה. למחוק את הזיכרון דווקא כי החוויה הייתה כה טובה עד שאנחנו רוצים לחוות אותה שוב, כבראשונה. בסרט, גם לאחר המחיקה השניים נמשכים זה לזה מחדש, כי הם אמנם שכחו את מערכת היחסים, אבל לא הפכו לאנשים אחרים. יכול להיות שמה שנכון לג'ואל וקלמנטיין נכון גם ליחסינו עם יצירות אומנות.
השפה החזותית והרעיונות שהוצגו ב"מטריקס", למשל, זכו לשלל וריאציות ומחוות, עד שמה שנראה אז חדשני נעשה כמעט מובן מאליו. גם אם יימחק זיכרון הצפייה בו, מה נעשה עם כל הסרטים שראינו מאז והושפעו ממנו? נמחק גם אותם? ואולי את כל האופן שבו השתנתה תפיסת הקולנוע בעקבותיהם? ככל שיצירה השפיעה יותר בזמנה, כך קשה יותר לשחזר את ההפתעה שבמפגש איתה - כי העולם סביבה השתנה בעקבותיה, ואנחנו יחד איתו.
5תעשיית הבידור מוצאת דרכים חדשות למכור לנו חוויות שאנחנו מצפים לקבל. ספוטיפיי מאפשרת לבקש פלייליסטים שמתאימים למצב רוח מסוים. נטפליקס מאפשרת לחפש תוכן לפי אווירה מבוקשת. נכון, תמיד אנשים הלכו לקומדיה כדי לצחוק ולסרט אימה כדי לפחד, אבל הטכנולוגיה מאפשרת היום להתאים את התוכן לכל צרכן בנפרד, וברמת דיוק גוברת. כך, במקום לבחור אלבום ולגלות מה הוא עושה לנו, מציעים לנו להתחיל מהתחושה שאנחנו רוצים לקבל ולבקש תוכן עבורה. הניסוי ההולנדי לוקח את הרעיון לכיוון כמעט אבסורדי: במקום להתאים את הסרט למצב הצופה, הוא מציע להתאים את מצב הצופה לסרט.
לכאורה, כולם מרוויחים. הצופה מקבל מה שביקש, והתעשייה מספקת לו את זה. העניין הוא שלא תמיד אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים לקבל מאומנות. יש יצירות שאנחנו אוהבים מיד, אחרות מרגיזות, מבלבלות, או שטיבן מתגלה לנו במלואו רק אחרי שנים. לפעמים עצם המפגש עם יצירה משנה את הטעם שלנו ואת מה שנחפש ביצירה הבאה. אפשר להבין מה מפתה פה, ולהעריך את המקוריות של התעלול, אבל אם כל החוויה מתוכננת לספק לנו בדיוק מה שביקשנו, איפה נשאר מקום למה שלא ידענו לבקש?.
