די בכך שהעובד נסע הביתה עם הרכב מהעבודה, והרכב רק חנה בביתו ללא כל שימוש נוסף, כדי שהעובד יחויב במס על שווי השימוש - כך הדגיש שוב השופט שמואל בורנשטין מבית המשפט המחוזי מרכז, לאחר שדחה ערעור שהגישה חברת גיל-רן ניהול וביצוע פרויקטים בנדל"ן על דרישת פקיד השומה לחייב את העובדים בשווי השימוש ברכב שסיפקה להם.
נקבע גם כי אין רלוונטיות לכך שהעובדים מתגוררים במרחק ממקום העבודה ובאזורים נידחים, או שהפרויקטים של החברה מתבצעים באזורים ללא נגישות, והגישה של העובדים למקום העבודה הייתה מוגבלת אלמלא קיבלו רכב מהעבודה.
● האם עדיין משתלם לקבל רכב בליסינג מהעבודה?
● משתמש ברכב החברה לצרכים אישיים? שלם מס מלא
"המבחן לעניין זקיפת בשווי השימוש ברכב הוא האם הרכב הועמד לרשות העובד. הא ותו לא. לאמור, האם היה לעובד פוטנציאל לשימוש ברכב", קבע השופט והסביר: "משיקולי יעילות וודאות, ועל-מנת להימנע מהצורך לבחון כוונות שבלב, כמו גם טענות פרטניות לעניין היקף השימוש בפועל, העמדת רכב לעובד נחשבת להכנסת עבודה, כאשר החיוב במס כלל ועיקר אינו תלוי בשאלה אם העובד ביצע בפועל נסיעות פרטיות, אם לאו, ואם ביצע - כמה ביצע, ואם לא ביצע - מדוע לא ביצע, האם מרצונו החופשי או מחמת איסור שהטיל עליו מעבידו או מכל מטעם אחר".
אופן מיסוי שווי שימוש ברכב מעורר מחלוקות רבות בין מעסיקים לבין רשות המסים לאורך השנים. לטענת המעסיקים, נגרם לעובדיהם, הנדרשים לרכב צמוד של המעביד, המשמש אותם בעיקר לעבודתם, עוול משמעותי, בכך שהם משלמים מס מלא בגין הרכב הצמוד שהמעביד מספק להם, ובמקרים מסוימים אף מחייב אותם להשתמש בו.
המחלוקת סבבה סביב שאלה שמעסיקה עובדים רבים המקבלים אופציה להשתמש ברכב מטעם מקום העבודה, והיא: האם עליהם לשלם מס הכנסה על שווי השימוש ברכב כמו כל טובת הנאה אחרת שמתקבלת מהמעסיק. שאלה זו עוברת דרך השאלה האם מדובר ברכב לצורכי עבודה בלבד - רכב שירות - או רכב שהשימושים בו מעורבים, גם מקצועיים וגם פרטיים.
במקרה של גיל-רן עלתה השאלה האם היה על החברה לזקוף לעובדיה הכנסה בגובה שווי השימוש בכלי הרכב שהעמידה לרשותם - כגישת פקיד שומה אזור השרון; או שמא, ומאחר שנטען כי אותם כלי רכב נועדו לצורכי עבודה בלבד, העמדתם לרשות העובדים לא היוותה טובת הנאה בידם, המחויבת במס - כעמדת החברה.
החברה: אופן פעולה ייחודי
גיל-רן, חברת פרטית הפועלת בתחום עבודות עפר ותשתיות כבישים, מעסיקה עשרות עובדים. אותם עובדים עושים שימוש במהלך עבודתם ברכבים של החברה, ובתום העבודה נוסעים בהם לבתיהם. ביקורת שנערכה על-ידי פקיד שומה אזור השרון לשנים 2021-2018 העלתה כי החברה לא זקפה לעובדיה שווי שימוש ברכב (למעט למנהליה), בניגוד לתקנות מס הכנסה (שווי השימוש ברכב), ועל כן הוציא לחברה שומה בצו.
בערעור שהגישה גיל-רן, באמצעות עו"ד נדב אורן, טענה כי אופן פעילותה של החברה הוא ייחודי ומצריך ניוד עובדים לאתרים נידחים ומרוחקים בכל רחבי הארץ בשעות היום והלילה, ללא נגישות לתחבורה ציבורית.
עוד נטען כי חלק ניכר מעובדי החברה הם תושבי הפזורה הבדואית, המתגוררים במקומות שהנגישות אליהם מוגבלת ביותר. משכך, אין אפשרות לארגן הסעה קבועה ומרוכזת, והדרך המעשית היחידה היא להעמיד לרשות העובדים כלי רכב. עם זאת, חל איסור על העובדים לעשות שימוש בכלי הרכב של החברה לצרכים פרטיים, והם מונחים שלא לעשות כן.
החברה טענה כי נוכח התקנת מכשירי איתוראן בכל הרכבים, המאפשרים מעקב מדויק בזמן אמת והתרעה על תזוזה שלא בשעות העבודה, הייתה לחברה שליטה מלאה על הרכבים, המקבילה להעמדתם בחצרי החברה בסוף יום העבודה.
בנוסף טענה החברה כי במשך כ-22 שנים, שבמהלכן הגישה דוחות שנתיים, היא לא נדרשה לזקוף שווי שימוש ברכב לעובדים. התנהלות ממושכת זו, עד לשנת 2022, יצרה אצל החברה הסתמכות וציפייה לגיטימית כי היא פועלת כדין.
מנגד טען פקיד השומה, באמצעות עו"ד שירה קידרון-גוטליב, כי בהתאם להלכה הפסוקה, עצם העמדת הרכב לרשות העובד והפוטנציאל לשימוש בו מחוץ לשעות העבודה מקימים חזקה חלוטה לחיוב בשווי שימוש. הרכבים אינם עונים להגדרת "רכב תפעולי", מאחר שהם חנו בבתי העובדים לאחר שעות העבודה, והעובדים לא נתבקשו להחזירם לחצרי החברה.
השופט: לא רכבים תפעוליים
השופט בורנשטין דחה את הערעור, תוך שהוא מציין כי סוגיית שווי השימוש ברכב, והטענה כי ניתן במקרים מסוימים, ומטעמי שומת "מס אמת", לחרוג מהכללים שנקבעו בתקנות, נדונה והוכרעה זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון, שקבע כי נוסחת החישוב שבתקנות היא כלל מהותי ומחייב שלא ניתן לסטות ממנו, אשר נקבע משיקולי יעילות, פשטות וודאות.
הכללים הללו נקבעו בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה, הקובע כי הכנסה החייבת במס כוללת, בין היתר, "כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו", ובכלל זה "שוויו של שימוש ברכב... שהועמד לרשותו של העובד".
בתקנות נקבעה "נוסחה" לחישוב שווי ההטבה לעובד בגין שימוש ברכב שהועמד לרשותו על-ידי מעסיקו, לפי שני רכיבים: האחד - מחיר הרכב; והשני - שווי השימוש ברכב הננקב בסכומים מדויקים.
השופט ציין כי "נקודת המוצא, שאינה שנויה במחלוקת, היא שרכבי המערערת (חברת גיל-רן, א' ל"ו) היו ברשות עובדיה גם מחוץ לשעות העבודה. בכך מתמלא התנאי הקבוע בסעיף 2 לפקודה, לפיו הרכב 'הועמד לרשותו של העובד'".
בהמשך דחה השופט את טענת החברה כי מדובר ברכבים המשמשים לצורכי עבודה בלבד, שכן הגדרת "רכב תפעולי" קובעת כתנאי ש"הרכב לא הועמד לרשות עובד כלשהו של המעביד, הוא משמש רק לצורכי המעביד או בעל משלח-היד או העסק, לפי העניין... ובתום שעות העבודה הרכב אינו יוצא מחוץ למקום העיסוק".
על כך כתב השופט: "די אפוא בכך שעובדי המערערת נוסעים לבתיהם עם כלי הרכב שהועמדו לרשותם, כדי להביא למסקנה שאין מדובר ברכבים תפעוליים, והשימוש בהם מהווה הכנסה החייבת במס".
עוד נקבע כי העובדה שעד כה זכתה החברה "ליהנות מן ההפקר", ופקיד השומה לא זקף הכנסה בשל שווי השימוש ברכב, אין בה להקנות לה זכות להותרת המצב על כנו.
