הסיפור הזה יכול להתחיל באקסטרים לונג שוט או באקסטרים קלוז אפ. באפשרות הראשונה,
תביטו על הדברים מלמעלה ותראו מדען שנרצח על רקע רומנטי, בית שנבנה על ידי
סטאלין וחיילים גרוזינים שחובשים את פצעיהם. באפשרות השנייה, אם תתקרבו מאוד
(וכדאי לקחת מיקרוסקופ), תבחינו בווירוס שצורתו כצורת עכביש מעולם אחר. הוא
ננעל על בקטריה, משריץ לתוכה את החומר הגנטי שלו ומשמיד אותה מבפנים.
אינטריגות, אם כך, נמצאות בכל רמה של החיים על פני האדמה. במקרה שלפנינו, כל
האינטריגות סבות סביב אותה יכולת של הווירוס הנקרא גם בקטריופאג' (bacteriophage,
ביוונית - "אוכל בקטריות"), הידוע גם בשם החיבה שלו, פאג'. אין כאן שום תגלית
ביולוגית מהפכנית, למען האמת; כל סטודנט שנה ראשונה לרפואה יודע מה זה בקטריופאג'.
אבל במשך הרבה שנים, המדענים המערביים הכירו אותו בעיקר כ"דבר הזה שדופק לנו
את הניסויים באנטיביוטיקה". היום, לעומת זאת, מתחילים לחשוב קצת אחרת - ייתכן
שהווירוס הזה נושא דווקא את האפשרות לפתח תחליף טבעי לאנטיביוטיקה. עכשיו שוב
להתחלה, וזו התרחשה באי המקסיקני יוקטן. מדען צרפתי-קנדי בשם ד'רל (d'Herrlle)
גילה את הפאג'ים הללו בשנת 1910. ד'רל הבחין בהם בתוך מה שנקרא בעדינות "הפרשות
לא בריאות" של ארבה. בהיותו מדען, לא מצא לו עיסוק טוב יותר מלבד להעביר את
ההפרשות הזעירות הללו לצלחות תרבית, ואז הבחין ש"משהו" כרסם בהן והעלים אותן.
ב-1915 הגיע לאותה הארה מדען בשם פרדריק טוורט (Twort), שעסק במחקר בגידול
וירוסים. גם הוא גילה, די בטעות, שהבקטריות שהתנחלו על צלוחיות המעבדה שלו
הפכו שקופות. נעלמו כליל, זאת אומרת.
ד'רל הוא שאיפיין את הווירוסים האלה וקרא להם בשם בקטריופאג'ים. עם שובו לפאריז
חזר על הניסוי, הפעם עם תוצרתם הגופנית הלא בריאה של חיילים צרפתיים שסבלו
מזיהומים. גם שם, משהו אכל את הזיהום. אז כבר הבין מה יש לו ביד - נשק טבעי
נגד חידקים. "Arrowsmith", ספר מדע בדיוני שכתב הסופר סינקליר לואיס ב-1925,
מספר על רופא צעיר שמשתמש בטכנולוגיה הזו בדיוק - ודמותו מושפעת מזו של ד'רל.
אז איך וירוסים מעלימים זיהומים בקטריאליים? מבפנים. תארו לעצמם יצור הקטן
פי 40 מבקטריה, שיש לו ראש גדול, זרועות ו"מזרק" מלא בחומר גנטי. לכל פאג'
יש בקטריה מסוימת החביבה עליו, והוא יהיה אדיש לאחרות. בראותו בקטריה מוכרת,
הוא מתחבר לקולטנים שמצויים על שטח הפנים שלה, ומתאים לשם בדיוק - כמו אבן
לגו. בשלב השני הוא מחדיר את הזרוע שלו דרך קליפת הבקטריה, ומזריק את הד.נ.א
שלו מהראש ישר לתוכה. הד.נ.א המוזרק הזה שוכן עכשיו בתוך הבקטריה ומתרבה לכדי
המוני צאצאים, פאג'ים זעירים, שגרים בתוך החידק. פאג' אחד יכול לייצר 40 אלף
צאצאים בתוך שעה, ולאחר שעה נוספת המספר גדל אקספוננציאלית ל-4 מיליארד.
עכשיו, תארו לעצמכם תולעים שמחסלות מבפנים גוף של חיה מתה. זה בדיוק מה שעושים
הפאג'ים - הם ניזונים מרכיבי הבקטריה עד שהיא מתחסלת, וקליפתה מתרוקנת והופכת
שבירה. אז הם מתפרצים מתוכה ועוברים הלאה. לפעמים מספיק פאג' אחד כדי לחסל
חידק אחד, ולפעמים יש צורך בכמה. אבל זו כל העבודה. הזיהום עבר מן העולם.
המשמעות של העניין הזה - חיסול זיהומים טבעי - היתה קריטית בעולם של תחילת
המאה, בטרם התגלה הפניצילין. וכך, בעת הכיבוש הבריטי בהודו, יכולתם לראות למשל
קצינים במדים שופכים ריכוזים של פאג'ים בתוך בארות נגועות בכולרה, ויוצאים
להפסקת התה שלהם. אבל הפרקטיקה בנושא היתה מאז ומעולם אקראית ולא הניבה תוצאות
שיעודדו את המשך המחקר במערב. כל העניין כמעט נשכח כאשר בשנות הארבעים התגלה
הפניצילין ואומץ בעולם המערבי, בהיותו קל לשימוש וקוטל-כל. וכל אותה עת, ברפובליקה
הסובייטית עבדו במרץ על הפאג'ים.
מסתבר שד'רל, מגלה הפאג'ים, היה קומוניסט נלהב, ובהתאם קיבל הזמנה אישית מיוזף
סטאלין הנורא להתיישב בברה"מ הסובייטית. וכך, ב-1934 הגיע ד'רל לטביליסי שבגרוזיה,
ופתח שם מכון מחקר, בעידוד הממשלה הבולשביקית ובשיתוף עם מיקרוביולוג גרוזיני
בשם ג'ורג' אליאבה (Eliava). קראו למקום הזה "מכון ג'. אליאבה לבקטריופאג'ים,
מיקרוביולוגיה ווירולוגיה", והכסף לעבודה עם הווירוסים הגיע ישירות מסטאלין.
משך שנים נעשתה שם עבודה מחקרית עצומה בדגימה, תרביות וייצור של פאג'ים.
בין היתר, המכון הזה גילה וייצר את הפאג' המתאים למלחמה בדיזנטריה שתקפה את
אנשי הצבא האדום במלחמת העולם השנייה, ובכלל שימש כמקור לאספקת פאג'ים ספציפיים
לבתי חולים בכל הגוש המזרחי. כיוון שכל פאג' מתחבר לבקטריה אחרת, יש צורך לארגן
"ספריות" פאג'ים - ובמכון בטביליסי נמצאה בשנות הזוהר שלו ספריית הפאג'ים הגדולה
בעולם, ובה יותר מ-300 סוגים. בשנות השמונים המאוחרות היה המכון הזה בשיא שלו
- 1200 מדענים עסקו שם במו"פ ו-2 טון פאג'ים יוצרו ליום. גם היום, תושבי גרוזיה
בולעים כדורי פאג', שותים תרופות פאג' ומורחים על פצעיהם קרמים על בסיס פאג',
לשם חיטוי.
המכון ייצר "קוקטיילים" של פאג'ים כטיפול מונע בזיהומים, שמכוונים כלפי מירב
החידקים שצפויים להופיע בזיהום ספציפי. ברוב הרפובליקות של מרכז אסיה, שם התנאים
הסניטריים יפים למחלות מעיים, היו ממהרים לרסס את הסביבה בפאג'ים כאשר החלה
התפרצות של מחלה. בצבא הגרוזיני מחזיק כל חייל תרסיס של בקטריופאג'ים נגד פצעים
וכוויות, במקום יוד, ובבתי החולים שם מנקים משטחים בריכוזי בקטריופאג'ים. כמובן
שמבחינה היסטורית, את השימוש הנרחב בפאג'ים צריך לייחס לנגישות האפסית לאנטיביוטיקה
ברוסיה.
ג'ורג' אליאבה עצמו לא זכה לסוף טוב. המדען הצעיר, שאומרים שהיה גם פלייבוי
נאה וקל דעת, התאהב באותה אשה שבה חשק ראש המשטרה החשאית הסטליניסטית, לאוורנטי
ברייה (Beria). למרות החיבה האישית שרחש סטאלין לחבר אליאבה, זה בהחלט היה
הסוף שלו. בריה דאג לכך שאליאבה יוצא להורג בירייה עקב היותו "אויב העם". השנה
היתה 1937, וד'רל, שחש מרומה וננטש, חזר לבסוף לעבודתו במכון פסטר. הבית שבנה
עבורו סטאלין בתוך המכון יושב לימים בידי הק.ג.ב הגרוזיני.
אבל כאמור, העבודה נמשכה והיתה פוריה. וכל אותה עת, האמריקאים לא ידעו מזה
הרבה - להזכירכם, את יחסי המערב והמזרח משך חצי המאה הקודמת היה אפשר לסכם
בביטוי "מלחמה קרה". קצרים בתקשורת, מחסומי שפה, חוסר עניין. מי חלם, למשל,
לקרוא מגזינים רפואיים ברוסית בשנות החמישים, כשהסנאטור מקארת'י ערך משפטי
ראווה ל"משתפי פעולה עם הקומוניסטים"? אומנם, בשנות השלושים ייצרה ענקית התרופות
אלי לילי תרופות על בסיס פאג'ים לשוק האמריקאי, אבל לאחר מלחמת העולם השנייה
השיטה הזו כבר נדחקה לשולי הרפואה המערבית.
תרמה לזה העובדה שהשיטה לא נבדקה בצורה עקבית - ד'רל ועמיתיו לא עבדו בדרך
מדעית מקובלת, וניסו את השיטה על בני אדם מבלי לבדוק אותה ראשית על בעלי חיים.
זה היה, מה לעשות, זול הרבה יותר. הניסוי הקליני הכי קרוב לפורמטים מערביים
מקובלים התבצע בפולין של שנות השמונים ונמשך שנתיים. התוצאות, אגב, הראו הצלחה
מובהקת (92%) בטיפול בזיהומים בהשוואה לאנטיביוטיקה. אבל לעומת האנטיביוטיקה,
הפאג'ים היו קשים יותר לשליטה. וכיוון שיש מאות סוגים של פאג'ים, כל אחד מהם
מתאים רק לבקטריה אחת. התוצאה: הביולוגיה המערבית הפנתה גב לפאג'ים, ואלה מצאו
את עצמם בנישה של המחקר הגנטי - כאובייקטים למיפוי גנטי, במודלים של מחקר איידס
וכיוצא באלה.
מצד שני, גם המכון בטביליסי לא המשיך לפרוח. מלחמת האזרחים בגרוזיה בתחילת
שנות התשעים גרמה למשבר חשמל רציני, ואף למעבר לתאורת נרות. בגלל ניתוקי החשמל
אבד בערך חצי מספריית הפאג'ים, שישבה במקררי המכון. כל עוד גרוזיה היתה חלק
אינטגרלי מהמעצמה הסובייטית, המכון זכה גם למימון שוטף. עם ההתפוררות הסובייטית
באה התנתקות הקשר ויצירת רפובליקות זעירות עצמאיות, שגרוזיה היא אחת מהן. עכשיו
יש לה עצמאות, אבל הרבה פחות גב פיננסי, בין היתר למחקר בתחום רפואת הפאג'ים.
העוני הלאומי הביא לכך שכיום, למקומיים אין כסף לשלם על תוצרת המכון; קופסה
של 10 אמפולות פאג'ים עולה 3-5 דולר, סכום אגדי עבור גרוזיני חולה.
כתב הבי.בי.סי הבריטי שם נפשו בכפו והגיע למכון אליאבה בספטמבר 99'. הוא מצא
בניין מט ליפול שקירותיו מלאי לחות וזגוגיותיו שבורות. בעליית הגג הזעירה עובדים
ארבעה חוקרים כמעט בחינם, רועדים מקור. האריחים מחשבים לצאת ממקומם, הכיור
הוא שארית לחדר שינה שהיה שם פעם, ואין כסף לכפפות מחקר. מה שנשאר היא רק האידיאולוגיה.
אחת החוקרות צוטטה כאומרת: "אולי אנחנו לואו-טק, אבל אנחנו עדיין עושים מדע
מתוחכם". כשצלחות הפטרי אוזלות, משתמשים בבקבוקי וודקה ובירה. "אנחנו אוהבים
בקבוקי וודקה", הסבירה החוקרת, "כי הם כל כך שקופים".
לאחר שנחשף בבי.בי.סי, זכה המכון למספר פרויקטים של שיתופי פעולה עם חוקרי
פאג'ים בריטיים. אפילו נאטו התעניינה באחת ההמצאות במכון - תחבושת המכילה קוקטייל
של 5-9 פאג'ים שיכולה לטפל בפצעי כוויה מזוהמים (בתחבושת כזו בדיוק השתמשו
החיילים הרוסים בצ'צ'ניה). אז כרגע, הגרוזינים שמחים על העניין שמגלה המערב
בעבודתם, אבל גם מודאגים מהאפשרות שאמריקאים ואירופאים יגנבו להם את הקניין
הרוחני; הם פשוט מעולם לא רשמו פטנטים על העניין הזה. עניין יקר.
הם גם לא אנשי עסקים גדולים, מסתבר. "התנגשות תרבותית" אחת נוצרה כאשר ב-1996,
איש הון סיכון קנדי בשם קייסי הארלינגטן בא לאליאבה, והבטיח למדענים שיפתח
שם חטיבה של סטרט-אפ שייסד בתחום, בהשקעה של 2 מיליון דולר. הגרוזינים חשים
מרומים עד היום. נתנו לו גישה לכל הידע, הם קבלו, והוא פשוט לקח אותו והלך,
בלי להשאיר סנט אחד. חוקית, אין להם מה לעשות בנדון, כיוון שהקניין הרוחני
לא רשום.
"אמרו לנו שאנחנו טיפשים בעסקים", אמרו במכון. "זה לפחות היה נכון". בינתיים,
אנשי אליאבה מנסים תרופות בבתי חולים ומקבלים מדי פעם טלפונים מחולים מערביים
שאיבדו תקווה, בבקשת עזרה. אבל כעת, דווקא עם התגברות הקשיים במזרח, המערב
מוצא עצמו בוחן מחדש את הטיפול בזיהומים באותה שיטה ישנה, לנוכח הדיבורים העכשוויים
על "המשבר של העמידות האנטיביוטית". מסתבר שבתרופות אנטיביוטיקה נעשה שימוש
מסיבי ולא מבוקר, שרק גרם לשגשוגן של אוכלוסיות חידקים חדשות, כאלה שפיתחו
עמידות לאנטיביוטיקה. האנטיביוטיקה פשוט מחקה אוכלוסיות נגיפיות רגישות והותירה
בחיים את העמידות, בתהליך דומה למה שקרה לג'וקים שרוססו בדי.די.טי. וכיוון
שחברות התרופות הגדולות עוסקות כיום בעיקר בתרופות המבוססות על הינדוס גנטי
של מולקולות, כמעט שאין פיתוחים חדשים בתחום הטיפול במחלות זיהומיות. יש הצופים
שהמשבר הזה יגיע למסה קריטית בטווח של שנים מעטות, והוא צפוי לפגוע בשוק ענק
- השוק העולמי למוצרים אנטיבקטריאליים מוערך ביותר מ-25 מיליארד דולר.
אל השוק הזה לוטשות עיניים מספר חברות סטרט-אפ שמנסות לפתח תכשירי ריפוי על
בסיס פאג'ים. בסיאטל פועלת פאג' תרפויטיקס, ואחיותיה-יריבותיה למחקר הן Intralytix
ואקספוננשיאל ביותראפיז. בישראל פועלת פאג'-ביוטק (ראו מסגרת). כל החברות הללו
מנסות להעביר את הטכנולוגיה את המכשול הגדול ביותר - מתן אישור לניסויים קליניים
מידי מינהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA). שכן כאמור, הניסויים הסובייטיים
שנעשו עד עתה לא קבילים כבסיס לרגולציה. מה שבטוח, כשהן צריכות להעביר פרזנטציה,
יש להן סיפור עסיסי מאוד לספר.