מנכ"ל קצא"א, קו צינור אילת-אשקלון, אלוף במיל' עמנואל סקל, האם החברה שאתה עומד בראשה מייבאת נפט ממדינות עוינות?
סקל: "אני לא רוצה להיות לא מנומס, אבל הרשה לי לא לענות על כלום. תבין לבד למה".
מהם דמי-החכירה שהחברה גובה מגופים שונים?
"התשובה אותה תשובה".
זו חברה ממשלתית, האם משכורות עובדי החברה...
"אני מעדיף שלא להופיע בכלי-התקשורת".
דובר משרד האוצר, אלי יוסף, אתם אחראים על קצא"א, מה תוכל לספר לי על התביעה המשפטית של ממשלת איראן נגד ממשלת ישראל בעניין?
יוסף: "על-פי החלטת הממשלה, בהתאם לסמכותה לסעיף 113 לחוק העונשין, כל נושא קצא"א נתון בחיסיון ועל-כן אין לנו אפשרות לענות לשאלותיך".
אורי לובראני, עד לאחרונה המשקיף הבכיר מטעם ממשלת איראן בקצא"א, מדוע עזבת את התפקיד?
לובראני: "אני לא עונה לשאלות עיתונאים, שלום".
ממלא-מקום מנהל רשות החברות הממשלתיות, אלכס גולדנקורן, מה מעמדה של קצא"א כחברה ממשלתית מבחינתכם?
גולדנקורן: "נא פנה למשרד האוצר. אין לי התייחסות".
השאלות אולי משתנות, אבל התשובות לא. כאשר המדובר באחת החברות היותר מסתוריות במשק האנרגיה בארץ, נשמר מסך השתיקה. למרות שרוב פעולותיה של החברה ידועות ומתפרסמות מדי פעם בעיתונות הכלכלית, ממלאים כל הגורמים הבכירים במדינה הקשורים לחברה את פיהם מים. וגם מי שהסכימו לדבר, ביקשו לעשות זאת בעילום-שם.
אולי זה קשור לעובדה שקצא"א היא חברה מיוחדת במינה, בהיותה בבעלות משותפת של ממשלת ישראל (50%) ושל ממשלת איראן (50%). כן, ממשלת איראן, אותה ממשלה הנחשבת איום אסטרטגי לישראל, שותפה באחת מהחברות היותר רגישות במשק הישראלי, בשל תחום עיסוקה - אנרגיה.
ואולי בכלל הסיבה למסתורין קשורה להטבות המאוד מפליגות שמקבלת קצא"א, גם 25 שנה אחרי שהאיראנים כבר לא בעסק בפועל. הנה כמה דוגמאות: פטור מתשלום ארנונה על שטחים של אלפי דונם; פטור מתשלום מסים למדינה מכל סוג שהוא; מעמד אקס-טריטוריאלי גם לגבי הצורך לקבל היתרי בנייה; אי-כפיפות לרשות החברות הממשלתיות בניגוד לחברות הממשלתיות האחרות; פטור מחובת מכרזים; שכר העובדים בה הוא מהגבוהים ביותר במגזר הממשלתי, אך אינו מתפרסם כמו בסקטורים האחרים - לדברי גורמים המעורבים בנושא, הוא מגיע לרמת שכרם של עובדי חברת החשמל, שהיא הגבוהה במגזר הציבורי.
ממשלת איראן מציעה: צינור למכירה
השותפות בין שתי המדינות החלה בסוף שנות ה-60, בימי השאה האיראני, שניהל קשרי ידידות חמים עם ישראל. קצא"א הוקמה לאחר שאיראן וישראל הגיעו למסקנה שחייבים למצוא חלופה לתעלת סואץ, מטעמים שונים. הקש ששבר את גב הגמל היה סגירת תעלת סואץ למעבר במהלך מלחמת ששת הימים ועד שנת 1974, דבר ששיתק את האפשרות להוביל נפט מאיראן, שהיא כידוע בעלת עתודות נפט נרחבות, לעבר אירופה. כמו-כן, איראן הגיעה למסקנה שהיא משלמת דמי-מעבר גבוהים מדי בעבור השימוש בתעלת סואץ. האיראנים פנו לישראל וביקשו להשתמש באילת ובאשקלון כמוצא לאירופה, באמצעות אגן הים התיכון. הצינור עובר מהמפרץ הפרסי להתפצלות בים האדום המובילה לאילת, שם הקימה קצא"א חוות מכלים. הנפט הוכנס למכלים, ומהם הוזרם למסוף אשקלון שבבעלות קצא"א. משם עבר במכליות למדינות אירופה באגן הים התיכון.
בימי השיא שלו פעל הצינור במלוא התפוקה - קיבולת של כ-190 אלף טון ביום. הצינור מסוגל להזרים עד 60 מיליון טון נפט בשנה, כמות מאוד מכובדת גם בקנה-מידה עולמי.
הרומן נגמר בסוף שנות ה-70, כאשר עלה משטר האייטולות, וניתק את יחסיו הדיפלומטיים עם ישראל. אז המשיך לזרום בצינור רק הנפט שישראל התחייבה לרכוש ממצרים במסגרת הסכמי השלום. כיום, אחרי שהופחתו כמויות רכישות הנפט ממצרים, הצינור פועל רק בכ-10% מהקיבולת שלו, ומעביר נפט מצרי מאילת דרך אשקלון לבתי-הזיקוק בחיפה.
לכאורה, לקצא"א לא נותרה הרבה עבודה אחרי סוף שנות ה-70. אבל בפועל, לא כך הדבר. קצא"א הגיעה כמעט לכל ענף אפשרי בתחום האנרגיה בארץ, תוך ניצול שטחי הקרקע הגדולים שהוענקו לה עלידי המדינה בסוף שנות ה-60, כחלק מהנדוניה כלפי הממשלה האיראנית. החברה שלחה ידה בין השאר גם בתחום ההתפלה.
גם בתחום הבעלויות בחברה לא היה שקט, במיוחד בשנה האחרונה: חברה רוסית התעניינה ברכישת החברה כדי לנצל את יתרונות הצנרת הבין-לאומית שלה. עוד נודע ל"כסף", שלפני מספר חודשים הועברה לממשלת ישראל פנייה רשמית על-ידי חברה פורטוגזית בשם "פורטוגיז וורלד בנק", ובה הצעה לרכוש את החברה, כאשר בשלב ראשון מדובר ברכישת החלק של ממשלת איראן. הפנייה נעשתה באמצעות עו"ד דב ויסגלס, לפני שמונה לתפקידו הנוכחי כמנהל לשכת ראש הממשלה. נודע כי גורמים איראניים הם אלה שהציעו לחברה הפורטוגזית לקנות את חלקה של ממשלת איראן בקצא"א. האיראנים גם העבירו מסר לחברה הפורטוגזית, כי רצוי שהחברה תצא לחלוטין מבעלות ישראלית, כדי שהגורמים העסקיים שירכשו אותה ייהנו באופן מקסימלי מהיתרונות שלה. הם סברו כי בדרך זו החברה תוכל לקשור עסקות נפט עם מדינות שישראל לא יכולה כיום, משיקולים פוליטיים, לעמוד איתן בקשרים עסקיים.
הבנק הפורטוגזי, שאינו מוכר במערכת הבנקאית בארץ, היה מוכן להבטיח לשמור על האינטרסים הישראליים בקצא"א. הקבוצה הפורטוגזית ציינה גם כי יש באפשרותה להביא משקיעים נוספים. מבחינת ממשלת איראן, היה זה כנראה פתרון ראוי למצב. נכון להיום, לא ברור מה עלה בגורל המגעים עם החברה הפורטוגזית.
עוד לפני-כן עוררה קצא"א עניין: לפני כשנתיים (לפני האינתיפאדה) הועלתה אפשרות כי חברה סעודית בשם "יאנר" תשתלב בהפרטת משק האנרגיה בארץ. אחד ממנהליה הוא בן למשפחת המלוכה הסעודית. נציגי הקבוצה קיימו בשעתו מגעים חשאיים גם עם גורמים בחברת קצא"א, ונציג מטעם החברה הסעודית אף ביקר בארץ וחתם על זיכרון-דברים עם חברה ישראלית בשם בת חן, הנמצאת בבעלות קבוצת יהלומנים ואנשי עסקים חרדים מבלגיה ומהארץ.
ממשלת איראן תובעת את מדינת ישראל
במקביל, תלויות ועומדות תביעות של ממשלת איראן נגד מדינת ישראל, ובהן דרישה להחזר חוב של 2 מיליארד דולר. ב-1997 החליטה ממשלת איראן להגיש את התביעות, בטענה שהיא אינה מקבלת תמורה כספית כלשהי בגין אחזקותיה בקצא"א, אם באמצעות דיבידנד ואם באמצעות קבלת פיצוי על מניותיה, שלמעשה הפכו לרדומות, גם אם לא רשמית. התביעות הוגשו לכל מוסד בין-לאומי אפשרי.
ב-1998 דחה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יוזמה של שר התשתיות דאז, אריאל שרון, לנהל משא-ומתן עם איראן על החזר החוב הישראלי. המשא-ומתן החל להתנהל ללא ידיעתו של נתניהו, באמצעות עו"ד משווייץ שייצג את האיראנים. בעבר היו גם פרסומים כי היה תיווך רוסי. יוזמתו של שרון עלתה על רקע בחירתו ב-1998 של מוחמד חתאמי לנשיא איראן, שנחשב בשעתו למייצג קו מתון יותר ביחס למערב. לכאורה, לממשלת איראן לא יכולות להיות טענות רבות מדי כלפי ממשלת ישראל, משום שכאשר הוקמה החברה, לפני יותר מ-30 שנה, סוכם כי את היו"ר והמנכ"ל תמנה ממשלת ישראל. הוחלט כי את האינטרסים של ממשלת איראן ימלא אדם שייקרא "מפקח/משקיף בכיר" מטעם ממשלת איראן כביכול. בשנים האחרונות כיהן בתפקיד זה דווקא איש בעל אוריינטציה ביטחונית ישראלית ברורה - אורי לובראני - שהיה בעבר מתאם הפעולות בלבנון וכיהן בתפקידים ביטחוניים נוספים. כיום הוא מכהן כדירקטור בחברות שונות. בימים האחרונים החליף אהוד יתום, ממקבלי החנינה בפרשת קו 300, את לובראני. גם יתום הוא בעל אוריינטציה ביטחונית ברורה.
גורמים המעורבים בנושא אומרים כי בכל השנים האחרונות היתה ברקע גם חברה קנדית עלומה, שהחזיקה בנאמנות את מניות ממשלת איראן, וכנראה גם היתה מעורבת באחזקות של ממשלת ישראל, כדי ליצור מעין איזון בין הצדדים. העובדות האלה לא מספקות את האיראנים, והם בכל-זאת תובעים.
לא שואלים נפט מאין הוא הגיע
מלבד הקשר עם איראן, נקשרו סביב קצא"א עוד פרשיות עלומות, בעיקר בכל הקשור לרכישת נפט לכאורה מגורמים בלתי ברורים. לפני מספר שנים פרסם העיתון הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה", כי ישראל רוכשת בחשאי ובאופן ישיר כמויות גדולות של נפט מעיראק, המסתכמות בכ-20 אלף חביות ביום, וזאת בניגוד להחלטת האו"ם לגבי הטלת עיצומים כלכליים על עיראק. העיתון טען כי הנפט המוברח מגיע לישראל דרך ירדן.
גורמים במשק האנרגיה בארץ אומרים כי ישראל רוכשת לא אחת נפט מסוחרים שזהותם אינה ידועה, וככל הנראה חלק ממטענים אלה מגיעים דרך ירדן. לדברי הגורמים, "איננו חוקרים כל מטען מאיפה הגיע. העיקר זה איכות הנפט ואמינותו של הסוחר שממנו מגיע המטען. ישראל לא תעז להפר את האמברגו שהוטל על עיראק". הגורמים אומרים כי מי שיכלו לרכוש את הנפט מעיראק היו בשעתו שני גורמים בלבד: קצא"א וחברת בתי-הזיקוק, שכמובן הכחישו כל מעורבות בעניין.
עם זאת, גורמים במשק האנרגיה משוכנעים זה מספר שנים, כי גם בתי-הזיקוק וגם קצא"א עוסקות בייבוא נפט מגורמים עוינים. במסמך פנימי של בתי-הזיקוק, שחובר בשנת 1998, נכתב כי "חברת הסחר הרבלאומית אנרקו (המחזיקה בחלק ממניות סונול, ד' ח') היוותה מקור מהימן ויציב לצורך ייבוא נפט גולמי ממקורות עוינים, אשר לבתי-הזיקוק לא היתה גישה אליהם". היתה זו הפעם הראשונה שנתגלתה הוכחה כתובה לרכישת נפט ממקורות שכאלה.
באותו מסמך נכתב עוד, כי בתי-הזיקוק שימשה כ"פרונט" לאנרקו במכירות להודו לתקופה מסוימת, ובתמורה קיבלה עמלה גדולה, יחסית לזמן שהשקיעה ולהוצאות שהיו לה. בתי-הזיקוק קיבלה מודיעין עסקי לגבי פעולות ומחירים של אנרקו בהודו ובמקורות אספקה שלה. יצוין כי אחד מבכירי אנרקו, אריה זילברברג, עבד לפני שש שנים בחברת בתי-הזיקוק כסמנכ"ל למבצעים ולסחר, ומיד לאחר-מכן עבר לעבוד באנרקו.
לפני חודשיים פרסם ירחון נפט בין-לאומי כי קצא"א נמצאת במגעים להזרמת נפט רוסי מישראל לאסיה. פורסם כי קצא"א קיימה שיחות עם חברות רוסיות וסוחרים אירופים במטרה להזרים נפט רוסי בצינורותיה - מאשקלון לים האדום - החל באמצע 2003. סקל אישר את הידיעה. כעת, כאמור, נודע כי בסיפור הזה היתה מעורבת גם חברה רוסית שרצתה לקנות את קצא"א. לפני כשנתיים גם פורסם כי אנשי עסקים ישראלים ואיראנים נפגשו בחשאי בגרמניה, לצורך משא-ומתן לחידוש העברת נפט איראני בצינור, ובשלב מסוים אף היו שמועות כי נפט כזה כבר זורם שם. במהלך הפגישה שהתקיימה בגרמניה הועלתה אפשרות שחברה זרה, שתוקם על-ידי הישראלים והאיראנים באירופה, תרכוש את הנפט האיראני בלב-ים; מכליות החברה יעגנו תחת דגל זר בנמל אילת ויזרימו את הנפט דרך הצינור.
הגבול עובר בגז הטבעי
בשקט בשקט, בתוך מספר שנים לא רב, ותוך עידוד הגורמים הממשלתיים, הפכה קצא"א בשנים האחרונות לאחת מהחברות הגדולות ביותר במשק האנרגיה, בזמן שחברות ממשלתיות אחרות בתחום האנרגיה דרכו במקום. קצא"א מעורבת כיום בייבוא מוצרי דלק וגז לארץ, במזח הפחם הגדול של חברת החשמל, בפרויקט ההתפלה הגדול הראשון בארץ ובהובלת דלקים בין אילת לחיפה, דרך אשקלון. כמו-כן, החברה עומדת להיכנס לתחום ניפוק מוצרי הדלק ולהתחרות בעיקר מול חברת פי גלילות, השולטת בתחום זה.
ב-1995 אף ביקשה קצא"א להיות מעורבת במכרז הגדול להקמת הצנרת שתוביל את הגז הטבעי בתוך ישראל, והפעלתה (אז היתה קיימת רק האפשרות שישראל תרכוש גז ממצרים, ולא ממקורות אחרים). מדובר באחת מהפעילויות הרגישות ביותר במשק האנרגיה בארץ. אחרי הכול, הגז הטבעי אמור להיות אחד משני אמצעי ייצור החשמל המרכזיים במשק בעשרות השנים הבאות, וחשמל הוא אחד המוצרים האסטרטגיים ביותר במשק.
מנכ"ל משרד התשתיות, יאיר מעיין, שהיה הגורם הממשלתי היחיד שהסכים להתראיין בשמו לכתבה זו, אומר כי איננו חושש שפרויקטים רגישים ברמה לאומית נמצאים בבעלות משותפת עם ממשלת איראן. "מה יש לחשוש?", הוא אומר. "ממילא החברה נמצאת בבעלות פורמלית של חברה קנדית, שמחזיקה בנאמנות הן את מניות מדינת ישראל והן את מניות ממשלת איראן, כך שמבחינתי אין שום בעיה, והשותף שלנו הוא בכלל חברה קנדית".
1995, שנת תקוות שלום, היתה שנה יפה בעבור הכלכלה הישראלית, וחברות זרות רבות התעניינו בפרויקט הגז הטבעי. מטעמן הגיעה הסתייגות לכך שקצא"א עשויה להיות מעורבת בפרויקט. הם הזכירו כי קיים חרם מוחלט של ארצות-הברית על ממשלת איראן, ועל-כן בלתי אפשרי שהן ישתפו פעולה עם קצא"א. בסופו של דבר, קובעי ההחלטות מנעו מקצא"א להיות מעורבת בפרויקט. גם לאחרונה, כאשר עלתה שוב לדיון האפשרות שפרויקט הולכת הגז יימסר לחברה ממשלתית, נפסלה על הסף האפשרות שקצא"א תהיה החברה הזאת.
בשלב מסוים, בסוף שנת 1995, התעוררו שוב הקולות שקראו למסור את פרויקט הולכת הגז לקצא"א. זאת, בשל מחלוקת שנוצרה בעניין הבעלות על הקרקעות בתוואי המיועד לצנרת הגז. היו הערכות כי ייתכן שרוב הקרקעות בתוואי נמצאות בבעלות קצא"א, ולא כפי שחשבו בעבר, בבעלות החברה הממשלתית לתשתיות נפט ואנרגיה. בסופו של דבר, במשק האנרגיה לא התעמקו יותר מדי בסוגייה הזאת, כיוון שממילא, שנה מאוחר יותר החליטה הממשלה להעביר את הפרויקט למגזר הפרטי. גורם ממשלתי בכיר אומר היום: "אין שום משמעות לבעלות על הקרקעות שבתוואים, או הצינורות, משום שהתוואים עצמם נמצאים מאז ומתמיד בבעלות ואחריותעל של הממשלה, והיא תמיד יכולה להחליט על גורם אחר שיקים צנרת בצמוד לצנרות אחרות של חברת תשתיות נפט או קצא"א".
צינורות במקום שמשיות
קצא"א מגיעה כמעט לכל מקום אפשרי בארץ. יש לה גם קו שעובר בתוך חיפה, המוביל דלק גולמי. הקו עובר באזור מיושב בעיר התחתית, ומזרים דלקים לבית-הזיקוק במפרץ חיפה.
באילת, מחזיקה קצא"א מאות דונמים של חופי-ים בחוף הדרומי באילת. קו צינור הנפט של החברה עובר במקביל לשטחי חוף-ים, ואינו מאפשר לעשות בהם שימוש לצורכי תיירות, נופש או הקמת חופים חדשים.
ראש עיריית אילת, גבי קדוש, וגורמי תיירות בעיר פנו לא אחת לשר האוצר לשעבר, אברהם שוחט, בבקשה לצמצם את השטחים המוחזקים על-ידי קצא"א. שוחט לא נענה לפניות, והודיע כי קצא"א ומסוף הדלק שהיא מחזיקה באילת הם בעלי חשיבות לאומית למדינה. לכן אין להעתיק את המסוף או לצמצם את שטחו, גם אם הדבר עשוי לפגוע בתכנון התיירותי באילת. שוחט ציין כי שטחי קצא"א באילת מהווים עתודות מקרקעין לפרויקטים הקשורים לייבוא נפט ולהולכתו.
בשנת 1994 פנה שר האנרגיה דאז משה שחל לשוחט, בבקשה לבטל את שטר הזיכיון שניתן לקצא"א. הוא טען כי אין כל הצדקה לכך שקצא"א תהיה פטורה מתשלום מסים עירוניים, שכן אילו שטר הזיכיון היה ניתן לה כיום, אף גורם ממשלתי לא היה תומך במתן פטור גורף מתשלום מסים. עיריית אילת, לדוגמה, טענה כי היא מפסידה מדי שנה 6.5 מיליון שקל בשל אי-תשלום מסי ארנונה עלידי החברה, בגין השטחים והמתקנים שהיא מחזיקה בשטח המוניציפלי של אילת. מדובר בשטח כולל של 2,900 דונם.
על-פי חוק שיוחד למצבה של החברה, שנקרא גם חוק קצא"א, משלם משרד האוצר מדי שנה כ-100 אלף דולר ל-12 רשויות מקומיות בנגב, בערבה ובאזור לכיש, שבתחומן עובר קו צינור הנפט. את הסכום הזה מקבל האוצר מידי שנה מקצא"א כתמלוגים, שלמעשה מחליפים חלקית את תשלומי הארנונה לעיריות, כך שהחברה לא פטורה לחלוטין מתשלומים אלה, אבל משלמת הרבה פחות ממה שהיתה משלמת לו העיריות היו עושות לה את החשבון.
גורם ממשלתי בכיר המטפל בנושא קצא"א: "אין ספק שקצא"א נהנית מכל העולמות, אבל יש גבול לדרישות ממנה. אי-אפשר לדרוש ממנה מסי ארנונה בהיקפים כל-כך גדולים, כמו שמבקשת עיריית אילת. לא ייתכן שרשויות מקומיות שונות יבקשו ארנונה גם בעבור הצנרת של קצא"א שעוברת מתחת לקרקע. איפה נשמע דבר כזה?"
בסוף 1994 אישרה ממשלת ישראל הקמת מזח פחם בתוך מתקני קצא"א באשקלון. מדובר במזח שבבעלות חברת החשמל, וההשקעה בו היתה כ-140 מיליון דולר. המזח, וכן מתקני הפריקה שלו, הוקמו במסגרת הנמל המוכרז של קצא"א בחוף אשקלון. עוד מקור הכנסה של קצא"א, המקבלת דמי-חכירה מחברת החשמל. מעיין אומר כי בדרך-כלל המחירים שגובה קצא"א בגין דמי-חכירה מחברות האנרגיה בארץ אינם גבוהים, ואפילו נמוכים במונחי שוק. לעומת זאת, גורם ממשלתי אחר אומר כי, "קצא"א לא פראיירים, והם גובים בדיוק בהתאם לביקוש וההיצע. יש להם אלפי דונם, שהם יכולים לשחק איתם ככל שהם רוצים, ויודעים מתי המדינה לחוצה על שטח זה או אחר".
שחל אומנם לא התלהב משטר הזיכיון של קצא"א, אבל גם הוא בנה חלומות גדולים סביבה, והצהיר, ב-1994, כי ישראל יכולה להפוך למעצמה בתחום הסחר הבין-לאומי של מוצרי נפט, אם תשתמש בצינור של קצא"א העובר דרך תעלת ים סוף. שחל אמר כי צינור זה יחסוך 250 מיליון דולר בשנה למדינות באזור. כהרגלו, היה שחל שופע אופטימיות וחזון: "בתוך תקופה קצרה יעבור דרך כאן נפט מסעודיה, איראן, כוויית ובחריין, ואפשר יהיה לפתוח שוק ספוט בלתי מוגבל, כמו ברוטרדם שבהולנד".
בשנת 1995 התחיל גם להתגלגל הרעיון של הקמת נמל ייבוא התזקיקים הראשון בארץ, במתקן קצא"א באשקלון, והתוכנית מומשה בסופו של דבר והושלמה לפני שלוש שנים. דרך מסוף זה מיובאות כיום רוב כמויות מוצרי הדלק המיובאות לישראל על-ידי חברות הדלק, כתחרות מול בתי-הזיקוק. מדובר בייבוא בהיקף של מאות מיליוני שקלים בשנה, שממנו גוזרת קצא"א קופונים די מכובדים. כעבור שלוש שנים נכנסה החברה גם לתחום ייבוא הגפ"מ (גז ביתי ותעשייתי), והקימה מסוף ייבוא באשקלון, כדי לענות על דרישות חברות הגז בימי החורף, כאשר בתי-הזיקוק בארץ אינם מסוגלים לספק את כל הביקושים.
לתחום ההתפלה נכנסה קצא"א לפני כשנה וחצי, כאשר נדרשה על-ידי המדינה להכשיר קרקע במתקניה באשקלון לטובת הקמת מתקן התפלת מי הים הראשון בארץ, המוקם על-ידי חברות הנדסת התפלה ויונדי ואלרן תשתיות. קצא"א העמידה לטובת העניין שטח של מאות דונמים, והמנכ"ל, סקל, בהתבטאות נדירה, אמר באירוע הנחת אבן-הפינה כי יש עדיין שטחים רבים במתחם העומדים לרשות המדינה. לפי הערכות, קצא"א תקבל כמה מיליוני דולרים מהמדינה בשנה תמורת הקצאת הקרקע. המיקום של הקרקעות באשקלון אסטרטגי מאוד בשל סמיכותם לחוף הים, דבר שהוא קריטי מאוד בעבור פרויקטי התפלה ואנרגיה.
"אני לא מבין מה רוצים מקצא"א", אומר בכיר במגזר הממשלתי. "רק בזכות החוק והזיכיון הקשורים לקצא"א אפשר להזיז מהר דברים במשק האנרגיה. יש להם, למשל פטור מהיתרי בנייה ופטור מהוצאת מכרזים. בעקבות זאת, הצלחנו מהר מאוד לעקוף את הבירוקרטיה הקשה של גופים ממשלתיים אחרים, וכתוצאה מכך סיכמנו מהר על הקמת מתקן ההתפלה בשטח קצא"א, הקמנו במהרה את נמל ייבוא הדלקים ואת מסוף ייבוא הגז, וכן צריך לזכור שלקצא"א יש עוד אלפי דונמים פנויים שאותם ניתן לנצל בעתיד לפרויקטים כמו ייבוא מים מטורקיה ופרויקטי אנרגיה נוספים. אנחנו יודעים שזה מרגיז כל מיני גורמים מתחרים במשק האנרגיה, אבל לנו, כממשלה, זה טוב מאוד".