פסק דין תקדימי של העליון מצמצם את הגדרת הידועים בציבור

בית המשפט העליון קיבל ביום שני ערעור שהגישה חברת שלמה ביטוח, וצמצם בכך את ההכרה בידועים בציבור בישראל. כיום אין הגדרה בחוק לידועים בציבור, והפסיקה עיצבה את הכללים.

ההגדרה אם בני זוג נחשבים לפי המשפט "ידועים בציבור" היא בעלת חשיבות רבה, מאחר שהיא משליכה על הזכויות ועל החובות ביניהם וכלפי צדדים שלישיים. אין מינימום של מגורים יחד, ואין מבחנים אובייקטיביים מוגדרים.

● בית הדין משרטט את הגבול: מתי מותר לפטר עובד בגלל פרסומים ברשת חברתית
● התפקיד החדש של נשיאת העליון לשעבר אסתר חיות
● העליון קבע: כך יתחלק מעתה הרכוש של ידועים בציבור

המקרה הנוכחי עסק בתביעה לפיצויים שהגיש אדם שבת זוגו נהרגה בתאונת דרכים קטלנית. הוא ביקש לקבל פיצויים מחברת הביטוח לפי חוק פיצויים לתאונות דרכים כתלוי. לשם כך נדרש בית המשפט לבחון האם בני הזוג היו ידועים בציבור.

בני הזוג חיו יחד במשך שנה וחצי בדירה שכורה. הם החליטו להתחתן בנישואים אזרחיים מחוץ לישראל, והמועד נקבע למאי 2017, אך במרץ באותה שנה נהרגה האישה בתאונה.

הורי המנוחה ובן הזוג תבעו את חברת הביטוח. בן הזוג טען כי היה תלוי במנוחה כלכלית, ולכן הוא זכאי לפיצויים למרות שאינו מוטב בפוליסה. בית משפט השלום קבע כי ניתן לראות בקשר בין בני הזוג כידועים בציבור, ולכן בן הזוג זכאי לפיצוי. חברת הביטוח הגישה ערעור למחוזי, שנדחה, והמשיכה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

השופטת יעל וילנר, שאליה הצטרפו השופטים יצחק עמית ודוד מינץ, קיבלה את הערעור וקבעה כי בני הזוג לא היו ידועים בציבור, ולכן הגבר אינו זכאי לפיצוי. ככלל, הפסיקה קובעת כי בני זוג יוכרו כידועים בציבור אם התכוונו לקיים מערכת יחסים בעלת השלכות משפטיות, הכוללת זכויות וחובות הנובעות מדיני הנישואים.

ההחלטה להינשא אינה מהווה אינדיקציה

נקבע כי לא ניתן לראות בכוונת בני הזוג להינשא בעתיד אינדיקציה לרצונם להחיל על מערכת יחסיהם כבר במועד התאונה את החובות המשפטיות הנובעות מנישואים. עוד נקבע כי לא מן נמנע שיש בכוונה זו אף להעיד על כך שבני הזוג לא התכוונו להחיל חובות כאמור באותו מועד.

השופטת וילנר לא הבחינה בין כוונה להינשא בנישואים אזרחיים לבין כוונה להינשא בנישואים לפי הדין הדתי. "ההצהרה על הכוונה להינשא אינה מהווה, כשלעצמה, את 'קו התפר' על ציר הזמן בין היותם חברים לבין היותם ידועים בציבור", קבעה וילנר.

היא הוסיפה כי אפשר גם לראות בכוונה להינשא כ"הסכמה מכללא" לכך שההשלכות הנובעות מסטטוס הנישואים יחולו רק לאחר מועד הנישואים. לכן, נקבע כי במועד התאונה בני הזוג לא התכוונו להחיל על מערכת יחסיהם את ההשלכות האזרחית כלכליות הנובעות מנישואים.

המחוקק לא קבע את הזמן הנדרש כדי שהזוג יוכר כידועים בציבור. וילנר ציינה כי בתזכיר חוק הירושה שטרם חוקק צוין פרק זמן של שלוש שנים כמקים חזקת בני זוג.

השופטת מדגישה כי ייתכנו מקרים שבהם בני הזוג יתגוררו יחד תקופה קצרה יותר ויוכרו כידועים בציבור, אך הדבר תלוי ראיות ממשיות המעידות על כוונתם: למשל חשבון בנק משותף, רישום של כתובת המגורים באופן רשמי, ילדים משותפים או טקס פורמלי למיסוד הקשר.

בית המשפט סבר כי לא היו ראיות לכך שהשניים ניהלו משטר רכושי משותף. לא היה להם חשבון בנק משותף, והייתה ביניהם הפרדה רכושית. בן הזוג לא היה מוטב בפוליסת הביטוח של המנוחה, אלא רק הוריה. כתובת המגורים הרשמית של המנוחה הייתה בית הוריה, והרכב שלה היה רשום על שמה בלבד.

"התשתית להכרה בבני הזוג כידועים בציבור היא דלה וחסרה ומבוססת בעיקרו של דבר על מגורים משותפים במשך כשנה וחצי. משתקופה זו עומדת לבדה, אין די בה כדי לקבוע כי בני הזוג התכוונו להחיל על מערכת היחסים ביניהם חובות וזכויות משל היו נשואים", קבעה וילנר.

בני הזוג היו "מנועי חיתון", מאחר שהמנוחה יהודייה, ובן הזוג אינו יהודי. במקרים אלה בתי המשפט נוהגים להפחית את הרף הראייתי בבחינה מדוע בחרו הצדדים שלא להינשא. במקרה הנוכחי קובעים השופטים כי העובדה שבני הזוג היו "מנועי חיתון" לא מצדיקה להנמיך את הרף הראייתי, מאחר שהם יכלו למסד את הקשר בנישואים אזרחיים, ואכן התכוונו לכך. כלומר, לא מתקיים קשר סיבתי בין היותם "מנועי חיתון" לפי הדין הדתי ובין העובדה שלא נישאו.

פסק הדין נגד המגמה להרחיב את ההגדרה

פרופ' שחר ליפשיץ, מומחה לדיני משפחה וירושה באוניברסיטת בר-אילן ויועץ במחלקת לקוחות פרטיים והעברות בין-דוריות במשרד פישר (FBC), שמאמריו מצוטטים בפסק הדין, אומר כי "פסק הדין ניצב כנגד המגמה של בתי המשפט להרחיב את הגדרת ידועים בציבור, תוך דרישה לפרק זמן משמעותי של חיים יחדיו ואינדיקציות חיצוניות כגון חשבון בנק".

פרופ' ליפשיץ מזכיר כי בעבר הוכרו בני זוג גם לאחר תקופת חיים קצרצרה, וגם כאשר לא התגוררו יחד, ולא היה להם חשבון בנק משותף.

ליפשיץ המליץ על הגדרה ברורה יותר בחוק הירושה (שטרם נחקק), אבל הוא מדגיש כי "דווקא במקרה הספציפי, בנסיבות המיוחדות של חוק סוציאלי העוסק בפיצוי מי שבן זוגו נפגע מתאונת דרכים, בני זוג שחיו יחד שנה וחצי, ובמיוחד לאור הכוונה המוכחת להינשא בעוד שלושה חודשים - התוצאה של פסק הדין פוגעת מדי בבן הזוג שנותר בחיים. במבט צופה פני עתיד, בני זוג יצטרכו לשקול לעגן באופן משפטי את יחסיהם בהסכם משפטי מחייב, שכן אחרת ימצאו את עצמם חשופים ללא הגנה".

"פסק הדין מקדש את המוסד הזוגי", אומר עו"ד אוהד הופמן ממשרד הופמן & פרידנברג, המתמחה בענייני משפחה וירושה. לדבריו, בית המשפט מבהיר כי כוונה להינשא אינה מעניקה בהכרח זכויות רכושיות. "קשר שכזה ייבחן על-פי הנסיבות של כל מקרה, ולאו דווקא על-פי כוונה או היעדר כוונה להינשא". לדבריו, "בית המשפט שומר על יציבות דרישות הסף להכרה במערכת זוגית שכזו".