העליון קבע: כך יתחלק מעתה הרכוש של ידועים בציבור

האם רכוש משותף של בני זוג ידועים בציבור יכול להתחלק ביניהם, אחרי הפרידה, בחלקים לא שווים? על השאלה הזו ענה בשבוע שעבר הרכב של בית המשפט העליון פה־אחד: לא. רכוש שנקבע כי שייך לשני בני הזוג, שאינם נשואים, יכול להתחלק ביניהם רק באופן אחד: חצי־חצי. זאת, כל עוד הכנסת לא תקבע אחרת. ומה אם החלוקה השוויונית היא לא הוגנת, וצד אחד ראוי לקבל יותר מהשני? לפי העליון, זה לא רלוונטי.

● אישה דרשה מחצית מהעסק של בעלה. מה קבע בית המשפט?
● בשל עילת הסבירות: העליון התערב בהחלטת הוועדה הארצית לתכנון ובנייה
● דעה | האם פסק הדין החדש של העליון פוגע בידועים בציבור?

חלוקה שוויונית בלבד

שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, יעל וילנר ודוד מינץ, הכריעו בשאלה שהתברר כי היא אינה מובנת מאליה בערכאות הדיוניות. העניין נגע לבני זוג שחיו יחד במשך 15 שנים מבלי להינשא. האישה, שהייתה חברת קיבוץ שעבר הליך של שיוך נכסים, רשמה באותה שנה שבה החלה הזוגיות בין השניים, דירה על שמה בקיבוץ. בני הזוג, שלהם שני ילדים, עברו להתגורר בדירה בקיבוץ, שיפצו אותה יחד וחיו בה עד שנפרדו. לאחר הפרידה טענה האישה כי הדירה שייכת לה, ואילו הגבר טען כי היא שייכת לשניהם, וכי יש לחלקה בחלקים שווים.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדתו של האיש. בבסיס הכרעתו עמדו היחסים בין השניים, שקיימו זוגיות לכל דבר ועניין, גידלו יחד ילדים וחלקו הוצאות כספיות משותפות. אולם בית המשפט המחוזי, שאליו ערערה האישה, סבר אחרת. בדעת רוב של שניים נגד אחד קבע המחוזי כי גם אם נקבע שרכוש שצברו ידועים בציבור הוא רכוש משותף, עדיין ניתן להוסיף ולקבוע מה היקף השיתוף שחל על הנכסים האלה, ולא לצאת מנקודת הנחה שהחלוקה היא שוויונית. במקרים מסוימים, נקבע, יכולה להיות "שיתופיות מוחלשת", ובמילים אחרות - שצד אחד יקבל יותר אחוזים מהצד האחר.

האיש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, והשופטת יעל וילנר, שהתיק הגיע לפתחה, סברה כי מדובר בסוגיה עקרונית שטעונה הכרעה של הרכב - שאכן הפך את פסק הדין של המחוזי.

מה אומר החוק?

"הלכת השיתוף" היא דרכו של המשפט המקומי להתמודד עם העובדה שחיים כאן בני זוג שאינם נשואים, בין היתר בשל היעדרם של נישואים אזרחיים בישראל. הפרקטיקה שמחייבת בני זוג לעבור בבית הדין הרבני בדרכם להינשא (או להתגרש), הביאה לריבוי הולך וגובר של זוגות שמדלגים עליו וחיים חיי זוגיות מלאים מבלי להיחשב נשואים. בשנים האחרונות התופעה הזו הולכת ומתרחבת, ויותר ויותר זוגות מקיימים טקסי זוגיות שאינם מוכרים, או נרשמים בחו"ל ולא מדווחים על כך לממסד.

אולם קיומם של ידועים בציבור בישראל הוא לא דבר חדש - כבר בעשורים הראשונים למדינה חיו בה בני זוג שלא הגדירו עצמם נשואים. למשל, כאלה שהרבנות לא הכירה באפשרותם להינשא, כמו כהן וגרושה, יהודייה ולא־יהודי וכדומה.

עד לחקיקתו של חוק יחסי ממון בשנת 1973, חלה הלכת השיתוף על כולם - נשואים וידועים וציבור כאחד. אולם עם חקיקתו של החוק השתנה המצב המשפטי. על זוגות נשואים חל חוק יחסי ממון, ועל ידועים בציבור? ובכן, בית המשפט נדרש היה להכריע, והוא הכריע כי חלה עליהם הלכת השיתוף. וכך באה לעולם שורה של פסקי דין שקבעו מה בני זוג יכולים לשתף, ומה לא. פנסיות, ביטוחים ומשכורות - הכול הגיע לפתחן של הערכאות השיפוטיות.

הלכת השיתוף, שקבע בית המשפט העליון, קובעת למעשה כלל שלפיו רכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים של בני זוג הוא רכוש משותף השייך לשניהם בחלקים שווים, אלא אם ישנן ראיות ברורות לכך שהתגבשה ביניהם כוונה אחרת. למשל, שהרכוש יהיה של האישה, של האיש, או יתחלק ביניהם בחלקים שאינם שווים. בנסיבות מסוימות, מזכיר העליון, גם נכסים שלא נצברו במלואם במהלך החיים הזוגיים יכולים להיחשב לרכוש שמשותף לשני הצדדים. למשל, דירות מגורים שהמשפחה חיה בהן נוטות להיחשב לנכס משותף, גם אם אחד מבני הזוג חי בו לפני החיים המשותפים.

הרציונל היה מניעת התחשבנות בין בני זוג: חייתם יחד - זה שלכם יחד. לא נבחן עכשיו מי גידל יותר את הילדים, מי דאג יותר לרווחת המשפחה או מי היה זה שרשם את הנכס בטאבו. זוגיות היא מאמץ משותף.

גם במקומות שונים בעולם, עולה מפסק דינו של העליון, מוכרת חלוקת רכוש שכזו בין בני זוג. כך למשל במדינות שונות בארה"ב, בדרום אפריקה ובצרפת. בקליפורניה, בלואיזיאנה ובניו מקסיקו, למשל, החוק כלל לא מתיר לבית המשפט לסטות מחלוקה שוויונית בין בני זוג בנסיבות האלה. במדינות אחרות כמו אריזונה, איידהו, נבדה, טקסס, וושינגטון וויסקונסין, בית המשפט רשאי לסטות מהכלל של השוויוניות משיקולי הוגנות - אך הפסיקה בארה"ב הדגישה כי חריגה שכזו, מאחר שהיא פוגעת בשוויון, חייבת הסמכה מפורשת בחוק.

"הוראה שלא קיימת בדין"

אז איך בכל זאת סבר המחוזי שניתן לחלק באופן לא שוויוני את אותה דירה בקיבוץ? התשובה טמונה במונח חמקמק - "שיקולי צדק" - ובקיומה של פסיקה הנוגעת לזוגות נשואים דווקא, אשר אפשרה להחריג נכסים מסוימים מהשיתוף. במקרה הזה מדובר בדירה שנרשמה בה רק האישה עוד לפני שבני הזוג התגוררו בה, ומאחר שהייתה חברת קיבוץ. המחוזי ערך חישוב של שווי הדירה, התייחס לסכומים שהשקיע בה האיש, והתרשם שבסופו של יום היא יותר "שלה" מאשר "שלו".

אולם העליון הפך כאמור את פסק הדין, וחידד - חוק יחסי ממון שחל על זוגות נשואים אינו חל על ידועים בציבור, ואף אין להקיש ממנו. אם רוצים לקבוע אחרת, יש להמתין שהכנסת תחוקק כך. אף שהלכת השיתוף היא יציר הפסיקה, מאחר שחלוקה שאינה שוויונית משמעותה פגיעה בקניין, בית המשפט אינו יכול להכניס אליה את מה שלא קבע המחוקק, וזאת בפרט בשל הרציונל שטמון בה: של שוויוניות מוחלטת בין הצדדים. "הלכת השיתוף קובעת שיתוף קנייני, שוויוני ומיידי בין בני זוג, כך שלא ניתן לחלק את רכושם המשותף באופן לא שוויוני, אלא לפי הוראה בחוק, שאינה קיימת בדין הישראלי", הדגישה שופטת העליון וילנר.

האם הכנסת תשב על המדוכה בקרוב? יש לשער שלא, אבל דבר אחד ברור: הלכת השיתוף הוותיקה שרירה וקיימת, וככל שיותר זוגות ימשיכו להימנע מהממסד הרבני ולוותר על נישואים בישראל, היא עוד עשויה להפוך לברירת המחדל.