אישה דרשה מחצית מהעסק של בעלה. מה קבע בית המשפט?

פרטי המקרה: במסגרת הליך גירושים, אישה ביקשה לקבל מחצית משווי עסק לשמאות רכב, שהקים בעלה במהלך חיי הנישואים. חוק יחסי ממון קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי, עם היפרדותם, למחצית משווי כלל הנכסים בהליך הנקרא "איזון משאבים". אבל מה קורה כאשר מדובר בעסק המתבסס על מוניטין של אחד הצדדים בלבד? במקרה הנוכחי, לעסק השמאות אין משרד, עובדים או ציוד, והוא מבוסס אך ורק על שירות שנותן הבעל.

האישה טענה בבית הדין הרבני כי היא זכאית למחצית משווי העסק כפי שהוערך על־ידי אקטואר. הבעל טען כי מהות העסק בנויה על עבודתו בפועל ועל המוניטין העסקי שלו, ולכן לא ניתן לבצע איזון משאבים.

לפי חוות־דעת האקטואר, העסק, בניכוי המוניטין האישי של הבעל (כלומר המשכורת החודשית שלו כבעלים), הוערך ב־1.2 מיליון שקל, ולאחר הורדת מס רווחי הון - 900 אלף שקל.

בית הדין הרבני ברחובות דחה את התביעה וקבע כי עסק לשמאות רכב אינו בר־איזון, שכן מדובר במוניטין אישי, וללא הבעל אין לעסק ערך עצמי.

ערעור לבית הדין הרבני הגדול התקבל בדעת רוב של הרב שלמה שפירא והרב אליעזר איגרא, אשר קבעו כי העסק הוא נכס שנצבר במהלך הנישואים, יש לו שווי, וכל אחד מבני הזוג זכאי לקבל מחצית ממנו. הבעל חויב לשלם לאישה 450 אלף שקל, מחצית משווי העסק בהפחתת מס רווחי הון והשכר האישי של הבעל שהוערך ב־25 אלף שקל בחודש.

פסק הדין קובע כללים להערכת שווי לעסקים במקצועות חופשיים, שרבים החשיבו אותם עד היום כעסקים שלא ניתנים לחלוקה.

הבעל יוצג על־ידי עו"ד יעל קרן. האישה יוצגה על־ידי עו"ד אבי גפן, שטוען כי מדובר ב"החלטה תקדימית ופורצת דרך שעושה צדק היסטורי עם נשים. חדשנותו בכך שהוא חל גם על עוסקים מורשים ולא רק על חברות, וכן שהוא קובע הבחנה בין מוניטין אישי למוניטין עסקי וכללים להערכת עסק שיסייעו לבתי הדין לקבוע שווי כלכלי של עסקים חופשיים".

משמעות הפסיקה: לפי בית הדין הרבני הגדול, נשים זכאיות לחצי מהעסק של הבעל ולהפך, גם כאשר מדובר בעסק המבוסס על מוניטין ופעילות אישית בלבד.

מספר תיק: 1388245/2  

פרטי המקרה: בת 80, אם לתשעה, התגוררה בדירה בקומה רביעית ללא מעלית וביקשה לעבור למגורים נגישים יותר. היא מכרה את הדירה תמורת 1.25 מיליון שקל, וקנתה יחד עם בנה דירת גן באשדוד ב־1.75 מיליון שקל. האם שילמה את רוב הסכום בעסקה, בעוד בנה וכלתה נטלו משכנתה של 575 אלף שקל. אלא שהצדדים לא חתמו על הסכם כתוב כלשהו בניהם.

לאחר תקופה התגלע סכסוך בין הבן לאחים, שהורחקו בצו מהבית, מה שהוביל את האם לעבור להתגורר בדירה שכורה. אבל אז התברר כי הבן כלל לא רשם אותה כבעלת הדירה, למרות שלטענתה הוא הבטיח לרשום מחצית מהזכויות בנכס על שמה.

האם תבעה את בנה בבית המשפט וטענה גם כי השניים התייחסו אליה באופן משפיל ומזלזל. הבן מצידו טען כי מעולם לא סוכם על רישום מחצים מהזכויות, אלא שהאם תקבל חדר בדירה ודאגה לכל צרכיה. הוא הסביר כי כך נקבע במטרה למנוע משאר הילדים לנסות לקבל את חלקה בדירה בהמשך. הבן גם טען כי האם חתמה על צוואה לפיה היא מורישה לו את כל ההכנסות מהדירה הקודמת, מאחר שהיה דמות משמעותית עבורה.

במקרקעין נדרש הסכם בכתב, אך במקרים חריגים שעולה מהם "זעקת ההגינות", עשויה חובת תום־הלב להוביל לקביעה על יסוד הסכם בעל־פה. השופטת ענת אלפסי קבעה כי בחינת הנסיבות מלמדת כי נכרת הסכם שבעל־פה בין האם הקשישה לבנה, ולפיו הדירה תירשם בבעלות שניהם. "מדובר במקרה חריג אשר בו 'זעקת ההגינות' מצדיקה מתן תוקף להסכם בעל־פה בין האם לבנה ולכלתה, חרף היעדר מסמך בכתב", נכתב בפסק הדין. השופטת ציינה כי האם אינה דוברת וקוראת עברית, ולכן לא הבחינה שהולכה שולל אחר בנה. עוד נקבע כי הבן ואשתו הפרו ברגל גסה כל התחייבות מוסרית שהייתה להם כלפי האם, כאשר העדיפו לשפץ את הבית במקום לטפל בשיניה של האם.

משמעות הפסיקה: ניתן לסטות מהכלל של דרישת מסמך כתוב בעסקאות מקרקעין במקרים חריגים וכאשר יש נסיבות המלמדות על הסכם שבעל־פה.

מספר תיק: 23265-12-19  

פרטי המקרה: תושבת לקיה ובת למשפחה מוכרת מהחברה הבדואית הוכפשה בסרטון ברשת החברתית טיקטוק והוצגה כנותנת שירותי מין ומכשפה. האישה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בדרישה לקבל את פרטי המשתמש האנונימי. היא טענה כי בעקבות הפרסומים היא ממעטת לצאת מביתה מחשש שינסו לפגוע בה.

למרות שטיקטוק הסכימה למסור את המידע, השופט אילן דפדי ציין כי הדברים אינם פשוטים, נוכח הלכה של בית המשפט העליון מלפני 15 שנים. פסק הדין בזמנו קבע כי לא ניתן להורות על מסירת פרטים, ועל המחוקק להסדיר את הזירה האינטרנטית בחוק, אלא שהמחוקק לא פעל בעניין.

לצד זאת, דפדי קבע כי לא ניתן להפוך את ההלכה של העליון לעיר מקלט למפרי צווים, ולכן פעל בדרך ביניים בה נעשה שימוש בעבר והורה לטיקטוק לשלוח הודעה למשתמש על הגשת התביעה ואפשרותו להתנגד, וכך היה. טיקטוק עדכנה כי יש בידה כתובת מייל, אך שליחת הודעה הניבה הודעת שגיאה, וכי המשתמש סיפק כתובת דואר אלקטרוני לא תקינה או סגר את החשבון לאחר ההרשמה.

לכן, השופט הורה כי פרטי המשתמש (הכוללים רק כתובת מייל) יימסרו לאישה לצורך הגשת תביעה. השופט ציין כי אין במסירת המידע פגיעה ממשית במשתמש, מאחר שהאישה צפויה לפנות לחברת התקשורת לאתר את כתובת ה־IP, ואז תינתן למשתמש הזכות להתנגד למסירת הפרטים. השופט חזר על כך שנכון שקביעת מותר ואסור ברשתות החברתיות יוסדרו בחקיקה.

האישה יוצגה על־ידי עורכי הדין גיא אופיר ורועי בן דוד. וטיקטוק יוצגה על־ידי עורכי הדין אדם שפירא ומעיין רינד ממשרד מיתר.

משמעות הפסיקה: למרות הלכת בית המשפט העליון, בנסיבות בהן המשתמש הטעה את הרשת החברתית ולא מסר פרטים אישיים עדכניים, ניתן לקבל צו למסירת המידע.

מספר תיק: 16009-03-23