חיי המין של מחפש העבודה

בשבוע שעבר התפרסם כי בגרמניה התקבלה הצעת חוק האוסרת על מעסיקים לחפש מידע על מועמדים ברשתות חברתיות כמו פייסבוק, מייספייס וטוויטר. חיפוש ברשתות המקצועיות כ-Linkedin ו-Xing, כמו גם בגוגל, מותר על-פי החוק - כל עוד המידע לא ישן מדי, וניתן לשליטה על ידי המועמד.

הפייסבוק עושה בלגאן בסדר

כבר חשפתי את דעתי החד-משמעית לגבי אפליה בתהליך גיוס: קבלה לעבודה מותנית במדדים מקצועיים, ואין הצדקה לחשוף בראיון מידע אישי שהוא מושא לסטיגמות רשעיות. כל עוד המועמד כשיר לעבודה ומתאים לתפקיד - מידע פרטי צריך להישאר פרטי.

חיפוש מידע על מועמדים בפייסבוק מסכן את התהליך האובייקטיבי הזה, אם היה. נתונים על חיי המין של המועמד לא רלוונטיים, ואם כבר לחפש ברשת - באמת הגיוני יותר להתייחס ברצינות למידע שמועמד מפרסם על עצמו במדיום ממוּקד עיסוק מקצועי (בבלוג מקצועי או ברשתות כמו Linkedin ו-Xing), לעומת המידע מרשתות הפנאי כפייסבוק.

הרי מספיק שמעסיק ייתקל בתמונת מועמדת מחבקת ילדה קטנה בכדי להחליט לסננה עוד לפני הראיון עמה (גם אם צולמה חובקת את אחייניתה). גם מעסיק שמתלבט אם להעסיק מרואיין יכול להיות מושפע, שלא בצדק, משיטוט קצר בפרופיל הפייסבוק שלו שיעלה סתירה בין דברים שעלו בראיון למה שמפורסם ברשת (גם אם היה ישר כסרגל בראיון, ושחקן ברשת).

הפייסבוק גם מונע טעויות יקרות

מנגד, מעסיקים לא ששים להעסיק עובדים שמשתמשים בסמים, מלכלכים על מעסיקיהם ומשקרים בקשר לגילם, ונראה כי פייסבוק הוא מקום טוב לגלות כאלה.

ואכן, לפי סקר של CareerBuilder מלפני שנה, כמחצית מהמעסיקים נעזרים ברשתות חברתיות לצורך מחקר על מועמדים לגיוס, וכ-35% מהם דחו מועמדים בעקבות ממצאי החיפוש ברשתות: תמונות לא הולמות, לכלוכים על מעסיקים קודמים, וידויים לגבי שימוש בסמים, הערות גזעניות, שקרים בנוגע לגיל ולמיומנויות, ועוד.

הכרעות המגייסים הופכות קשות יותר

מחוץ לגבולות הראיון, כבכל תהליך מחקר וקבלת החלטות, יש שאיפה לקבל כמה שיותר מידע על המועמד. אך עם הזמן מקורות המידע הפרושים לפנינו מתרבים, ממדי הסתירות ביניהם גדלים, והנושא הופך יותר מורכב ופחות חד-משמעי, כפי שטענתי בעבר.

איני טוענת כי ראוי שמעסיקים יתייחסו למידע פרטי ולא רלוונטי, כמו נטייה מינית או דרכי בילוי מועדפות, אך לרושם הראשוני יש השפעה מכרעת על תודעתם. אי-אפשר לאכוף התעלמות מוחלטת מאופיו של אדם כפי שמשתקף מחוץ לראיון, ובטח שלא במרחב ציבורי לכל דבר ועניין, בפייסבוק.

האם שיחות עם ממליצים הן אמצעי גיוס אובייקטיבי ונקי יותר מהמעקב אחרי מועמדים ברשתות החברתיות? נראה שלא. אף אחד לא יכול לקבוע כי הדברים שנאמרים על-ידי מעסיקים קודמים הם מדויקים יותר (לטוב ולרע) מעדוּתו העצמית של מועמד ברשת.

החוק הגרמני אולי מנסה להגן על פרטיות המועמדים ולטפל בבעיה ממשית, אך אי-אפשר "להוציא את הבן אדם מהמעסיק" - מעסיקים הם בני אדם, בעלי יצרים חברתיים כמציצנות וסקרנות בריאה. ככל שהעולם פורש בפניהם יותר - כך הם מורגלים לדעת יותר. במקביל לניסיון המתמיד לצמצם למינימום האובייקטיבי את החיטוט בחיי המועמדים, הם נדרשים להילחם קשה יותר ביצרים הללו, ולמען האמת, זו מעולם לא היתה משימה קשה יותר.

איך יכול מעסיק שלא להקליק על תמונת מועמד שמוצגת במקרה בפרופיל של אדם שמקושר אליו? אף אחד לא מציב על התמונה אייקון "אין כניסה", ואף אחד גם לא ידע שהתפתה ללחוץ עליה, ויענישו על כך.

המעסיק הגרמני נדרש להתעטף בשכבת אחריות ומוסר כפולה ומכופלת, ולא לעשות זאת. ואם יבחר לגגל - מה שמותר לו על-פי חוק - ייתקל בתוצאות מתוך עמודי הפייסבוק של המועמדים, ויצטרך לאסור על עצמו כניסה אליהם.

חוק חסר שיניים

בסופו של דבר, למועמד יהיה קשה מאוד להוכיח שלא התקבל לעבודה רק בגלל דבר מה שפרסם בפייסבוק. גם אם ינסה, שום מעסיק לא יחשוף את העובדה שלא קיבלו לעבודה משום שנתקל בתמונה שבה הוא נראה מעשן סמים, וודאי יעדיף לציין שלא נמצא מתאים מסיבה מקצועית כלשהי. לכן, לחוק הגרמני אין שיניים, ולא יכולות להיות לו. גם לא בגרמניה הידועה בקשיחותה באשר לפרטיות אזרחיה.

פרטיות המועמדים היא באחריותם. להבדיל משאילת שאלות חודרניות בראיון עבודה, את המידע מפייסבוק אף מועמד לא מתבקש לחשוף לכל אחד.

1. איזה מידע לגיטימי ישפיע על מעסיק בעת קבלת החלטה אם לגייס מועמד או לא?
2. האם לדעתכם יש מקום להפריד בין עסקים לפנאי ולהגביל מעסיקים להתקשר עם עובדים דרך פייסבוק?

יעל מהודר היא יועצת ארגונית בעלת תואר ראשון בעבודה סוציאלית ותואר שני בסוציולוגיה ארגונית. לקשר עמה יש לכתוב לדוא"ל Yaelmehoudar@gmail.com.

הדברים הכתובים במאמריה מבוססים על הניסיון והידע המקצועי הרב שצברה בתהליכי ייעוץ ארגוני ופיתוח מנהלים בחברות ובארגונים שונים בתחומי ההייטק והתעשייה ובעבור אנשים פרטיים.

הדברים מיועדים להעשרת הידע בלבד, אינם מהווים תחליף לייעוץ מקצועי אישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להסתמך עליהם ככאלה.