אמנות בחלל החיצון

שלוש גלריות ותיקות פתחו בימים אלה חללים חדשים, המצטרפים ומשלימים את האג'נדה המסחרית והאוצרותית שלהן. למה ואיך הם עושים את זה?

פורום גבעון לאמנות: "זה מוסד"

את "פורום גבעון לאמנות" הקימה נעמי גבעון, בעלת גלריה גבעון הוותיקה. "זו לא גלריה", היא מגדירה את החלל החדש, "זה מוסד פרטי, המיועד להדגשת איכויות באמנות, לתצוגת אוספים שיש להם טעם ואג'נדה. המקום מיועד לפרויקטים מיוחדים שהם מחוץ לתוכנית הגלריאנית. זו תוצאה של עבודה רבת שנים של ייצוג אמנות והתפתחות טבעית של הקריירה שלי".

גבעון: "בעולם מאוד מקובל שגלריות, שיש להן אוספים ושנים רבות של ניסיון עם אמנים וייעוץ לאוספים - בסופו של דבר אנחנו רוצים גם להראות אוספים ולחזק ולפתח נקודות שמעניינות אותנו. זה יותר קרוב לעבודה מוזיאלית, אבל יש דברים שהמוזיאונים לא יכולים לכסות, מסיבות שונות, ולנו כגוף פרטי יש אפשרות להעמיק ולהרחיב את פעילותנו".

לדבריה, המקום עונה על צורך שלה ורצון שקינן בה שנים רבות כגלריסטית, "אבל זה גם הצורך של האספנים. אני מתכננת לעבוד בשיתוף פעולה עם גופים דומים בעולם, בנוסח מזון רוז' בפריז - מקום שהקים אספן אחד וכיום הם ארבעה שותפים-אספנים, שלכל אחד מהם יש מוסד דומה משלו בעיר אחרת באירופה, והם עושים תערוכות אצורות מתוך האוספים".

תערוכת הפתיחה מאוסף דורון סבג מאוד "שתלטנית" ותובענית כלפי הצופים.

גבעון: "העמדה של האספן היא מאוד מעניינת בתערוכה שבה הוא מציג את טעמו ובחירותיו. יש דברים שלא מתאים להציג אותם במוזיאונים בגלל תכנים קיצוניים".

במקרה של אוסף סבג, בתערוכה "מאיצים לעבר סוף העולם" יש טעימה נוספת מהנושאים המעסיקים את סבג, שלחלקם נחשף הציבור בתערוכה "התרוקנות" במוזיאון תל-אביב לפני מספר שנים. גישה מורבידית משהו, התבוננות בחומרים המטרידים - חומרי הלוואי של הגוף והקיום האנושי. את התערוכה אצרה טל יחס מתוך האוסף, והיא כמובן אינה מייצגת את אופי האוסף כולו אלא את הבחירות הנוגעות לדבר.

זה יכול לתת מענה לטענה שהמוזיאונים לא צריכים להיות הבמה להצגת אוספים פרטיים.

"אני חושבת שהכוח הפרטי, על כל מגבלותיו הוא כוח חשוב ומשמעותי - הציבור לא יודע איזה תערוכות נמנעו מאיתנו על רקע כלכלי, פוליטי או בירוקרטי - סיבות שונות שאינן קיימות במקום הפרטי. כל תערוכה צריכה להיות מתוקצבת על-ידי הגופים הנוגעים בדבר, חלק מזה שלי וחלק של האספנים המציגים".

התערוכה הבאה המתוכננת במקום תהיה מאוסף הוריה של גבעון, שמואל ותמרה גבעון, שייסדו את הגלריה המשפחתית. כל תערוכה תוצג במשך שלושה עד ארבעה חודשים.

דמי הכניסה שהם 10 שקלים מהווים חסם או "דמי רצינות"?

"מקובל בעולם לגבות סכום סמלי. המקום לא מיועד לעוברי אורח שאין להם עניין באמנות".

"גורדון 2":

תנועה בזמן

החלל הצעיר שאליו התרחבה גלריה גורדון, ברחוב נתן החכם, הוא מקום חדש-ישן עבורה. "החלל הזה היה הגלריה השנייה של גורדון. הראשונה נפתחה ב-1966 ברחוב גורדון והשנייה כאן ב-1969. מאז החלל עבר גלגולים שונים אבל יש איכות בפתיחה מחודשת - תנועה קדימה ואחורה ונטייה לבחון דברים שאנחנו מעריכים לאורך זמן", אומר אמון יריב, העומד בראש גלריה גורדון שיסד אביו, שעיה יריב.

למה "גורדון 2"?

"אני חושב שלגלריה גורדון יש זהות מאוד מובחנת ומורכבת ולא רציתי להוסיף על זה בהתחכמות מילולית. יחד עם זה הגלריה החדשה תציג בעיקר אמנים צעירים ופרויקטים שאנחנו מעוניינים לתת להם מקום. אני חושב שבמידה מסוימת טוב לאמנים צעירים להציג לצד בני דורם ולא לצד מיכל נאמן או יאיר גרבוז. יש להם קצב אחר והאמנות זקוקה לקשב מסוג אחר. קל להם יותר לבלוט כך והדבר נוח גם לאספנים שמתמקדים באמנים צעירים".

בתערוכת הפתיחה משולבות עבודות של אוהד מרומי, אמן של גלריה גורדון החי בניו יורק ולצידו סשה סרבר, מאמני גורדון 2. שניהם מציגים מספר עבודות קטנות ובמרכז התערוכה עבודות פיסול מונומנטליות הנראות כמעט "גדולות על החלל". יחסי המידות הללו מכוונים, ויוצרים תחושה של עומק וכובד הפיסול, המנוגדת לחומר ממנו עשויים הפסלים - קלקר, כשם התערוכה.

דמות ה"חברה" של מרומי מזכירה את "הנער מדרום תל-אביב" המפורסם שלו, ואילו סרבר מציג "מוזוליאום" בלב הגלריה, ומצבות שפיסל לשני הוריו במחווה נוגעת ללב אך גם גרוטסקית.

יריב: "שני האמנים עושים בקלקר שימוש מודע ואינטליגנטי - הוא מצליח להחזיק שניות שהיא עקרונית לאמנות עכשווית, איך להביט במסורת אמנותית או בעבר אישי ולדבר באמצעים עכשוויים, בגובה העיניים מתוך הכרה בהכרח של הדברים להשתנות".

גלריה דן: הפרדה במקום קניבליזם

גלריה דן עזבה את מעונה הוותיק ברחוב גורדון, ופתחה חלל תצוגה מסחרי ברחוב בן יהודה, וחלל גלריה קונספטואלי לאמנות צעירה ברחוב אבולעפיה בדרום העיר.

"בשנה האחרונה הקדשנו את הקומה הראשונה בגלריה הוותיקה לאמנות עכשווית ואת הקומה השנייה לאמנות הקלאסית.

"זה היה מעניין אבל ראינו סוג של קניבליזם", מספר אביר משה, בעלי הגלריה. "היה לי איזה חזון - לעניין את האספנים הוותיקים באמנות החדשה, וזה לא כל כך התממש. התברר לנו שיותר נכון להפריד".

איך נבחרו המיקומים?

"יש תופעה מעניינת, שהאמנות הצעירה העכשווית נודדת דרומה והאמנות הוותיקה והקלאסית נשארת במרכז או בצפון הישן של העיר. גם מבחינה כלכלית נכון לנו יותר בצורה זו".

את התערוכה "חממה", של טל פרנק וקרן ענבי אצרה רוית הררי, אוצרת האמנות העכשווית של גלריה דן. לדבריה, המקום החדש מאפשר חופש אמנותי והתייחסות למרחב העירוני שבו מעוגנת הגלריה.

האמנות הוותיקה תומכת בעכשווית, שמוצגת באופן לא מסחרי?

אביר: "מבחינתי אין האחד בלי השני, בשנה האחרונה היו תגובות טובות יותר ופחות, אבל מבחינה לוגיסטית ההפרדה הייתה חשובה".

הררי: "ההגדרה של החלל כבלתי מסחרי מגדירה את הייעוד שלו ואת רמת הציפיות יותר נכונה ומתאימה, אבל כמובן שהעבודות הן גם למכירה ויהיו תערוכות בעלות אופי מגוון".

מבחינה כלכלית אחד מהם הכנסה ואחד השקעה?

אביר: "קודם כל שניהם מאהבה, אחרת זה לא היה קורה. יש מצב שאחד תומך בשני אבל זה לא משנה כי הכול בכפיפה אחת".