היינו שם

"פעם הייתי הרבה יותר אגרסיבי ואימפולסיבי"
איזי כהן, 57, מנכ"ל אפריקה ישראל

בגיל 30 פלוס: "הייתי במגדל, חברה לביטוח, וניהלתי שם בתפקידים שונים. בעשר השנים האחרונות ניהלתי את הקבוצה, ולפני חודשיים עזבתי את מגדל והצטרפתי לאפריקה ישראל".
אז והיום: "פעם הייתי הרבה יותר אגרסיבי, אימפולסיבי ומנסה לפתור בעיות בהרמת קול. במהלך השנים מתבגרים ומבינים שאפשר לפתור בעיות גם בדרכים נינוחות יותר. אבל חוץ מזה, האדם נשאר אותו אדם. תכונות שאדם נולד איתן, כמו כריזמה, יזמות והובלה, לא משתנות".
חוכמה בדיעבד: "בשנות השלושים אתה מנסה לפתור הכול אתמול. הכול בבת אחת. עם הזמן לומדים שצריך לבחור מה יותר חשוב ולטפל בו".
חרטות: "הייתי נותן לתכנון יותר זמן במחשבה שזה גם יחסוך זמן ביצוע. כשאנחנו צעירים, אנחנו נותנים יותר חשיבות לביצוע על חשבון התכנון. אנחנו ניגשים למשימה לפני שהתעמקנו מספיק בדרכי הטיפול. עם הזמן למדתי שתכנון נכון ומדויק חוסך זמן".
משתפר עם הזמן: "סבלנות. בגיל 25 אין סבלנות, מדברים יותר מאשר מקשיבים".
לנהל בגיל צעיר: "נכנסתי לקריירה בגיל מאוד צעיר, מיד אחרי האוניברסיטה, והתגליתי ככוח עולה. אבל מצאתי שהגיל דווקא היה חיסרון. אתה נחות. הממונים היו אומרים לי: 'אתה בחור רציני, אבל שים לב שסביב השולחן יושבים בני 40-50, ואתה בן 20 ומשהו. אתה לא חייב להגיד מה שאתה חושב'. באזור מחצית ה-30 זה מתחיל להתאזן".

פרנסה: "אם אתה חסכן מטבעך, אז אתה תתנהל בחסכנות בגיל 30 ובגיל 55. אתה לא חושב 'בגיל 55 יהיה לי כסף, אז אפשר להתחיל לבזבז כבר עכשיו'. אבל אני מודה שכן, שאפתי להרוויח כסף ולהתקדם בעבודה".
משפחה: "אני עדיין עובד 10-12 שעות ביום. זה היה כך כשהיו לי ארבעה ילדים קטנים, וגם היום כשיש לי נכדים. בשביל זה צריך משפחה אוהדת ואישה תומכת".
טיפים: "כישרון לא מספיק. צריך ידענות. להתמצא בחומר. וגם צריך להיות עם הבנה ברורה במה רוצים להתעסק. בראיונות אני שואל: 'האם באמת אתה רוצה את המקצוע?' כי אנשים באים ואומרים שחברים אמרו להם שזה מעניין. זה לא יצליח אם אדם בא כי חברים אמרו לו. הוא צריך להבין מה התכונות שהמקצוע דורש, ואם יש לו אותן".

"הייתי בעל חזות נערית סטייל אלביס פרסלי"
פנחס רובין, 59, ראש משרד עוה"ד גורניצקי ושות'

בגיל 30 פלוס: "דומני שהייתי כבר שותף בגורניצקי, אולי שותף בכיר. כן, באותו משרד שבראשו אני עומד היום".
אז והיום: "אז הרביתי לדפדף בנייר, לפתוח ספרים במהלך העבודה. אני עדיין אוהב את זה, אבל פחות מגיע לזה. אני מרבה לקרוא ספרות משפטית, אבל פחות מעיין באופן ישיר במקור עצמו. לרוב, אני נעזר בעורכי דין צעירים, זריזים ומיומנים שימצאו את המקורות על-פי התוויותיי ויניחו על שולחני לקריאה מן המודפס".
חוכמה בדיעבד: "גם ברבות השנים שיקול הדעת המשפטי הצרוף היה ונותר דומה. אבל עם השנים, שיקול הדעת שרק נושק למשפט, אבל איננו משפטי צרוף, התרחב אצלי לאין שיעור. היום חלק גדול מאלה שמחפשים את השירות המשפטי שלי עושים זאת גם כדי לקבל ממני את הערך המוסף הזה. בתחילת הדרך אין ניסיון ואין רוחב יריעה. אין הסתכלות הוליסטית על המקצוע".
חרטות: "לא ממש מתחרט, למרות שאף פעם לא חשבתי שאעמוד בראש משרד של מאה עורכי דין. תמיד העדפתי משרד אינטימי, של עשרה-עשרים עורכי דין, כי אני אוהב להיות בשליטה מקצועית מלאה, להבדיל מהשליטה הניהולית שאיני מתעניין בה. כשהמשרד גדל, נוצר ריחוק מסוים, ויש אנשים שאני לא ממש מכיר לעומק".
משתפר עם הזמן: "הידע הנצבר הוא אדיר, מגוון ומרתק. זה מקצוע שבכל יום, כל היום, אתה רק לומד. היום, כשאני ניגש לעסקה, גם אם היא שוקלת טונות של נייר, עם חוזה של מאות עמודים, אני כהרף עין יודע איפה נקודות התורפה, ואיפה נקודות החוזק".
לנהל בגיל צעיר: "כשהחילותי את דרכי במקצוע, הייתי בעל חזות נערית עם בלורית שופעת סטייל אלביס פרסלי. למרות גילי הצעיר תמיד החשבתי עצמי למשפטן טוב, שבקיא בהרבה תחומים. כבר בגיל צעיר, כשישבתי בישיבות נהגתי לומר את דעתי ולא התבטלתי בפני אחרים. בהתחלה זה היה קשה, כי מי שרק נסמך על החזות החיצונית הצעירה שלי לא קיבל אותי כאוטוריטה. אמרתי לאשתי שאני צריך כמה שנים לפני שאנשים יכירו בי, והיא בתגובה החלה להלביש אותי בחליפות. מאז אני לא מסיר אותן".
פרנסה: "לא פניתי למקצוע מתוך מאוויים כספיים. אלה היו תקופות אחרות. כולנו ידענו שתהיה לנו רווחה כלכלית כזו או אחרת, אבל לא מעבר לכך. לא שאפנו ליותר. לשמחתי, שיחק לי מזלי".
משפחה: "ייתכן מאוד ששגיתי מרה, כי מבלי משים נסחפתי לעולם הקסום של המקצוע, עד כי טבעתי בו, והרבה שנים זה היה על חשבון הזמן שיכולתי להקדיש לשני ילדיי הנהדרים ולאשתי המקסימה. ואת זה החמצתי לבלי שוב. זה משהו שאני מבין ככל שהשנים נוקפות. ואם אני לא מבין, אז במשפחתי עוזרים לי להבין".
טיפים: "ללמוד, ללמוד, ללמוד. ודווקא את החלק המופשט והאקדמי, כי הוא לב-לבו של המקצוע. כל השאר זה קישוטים וצחצוחי מילים. ודבר שני - לטפח את ההגינות, את ההוגנות ואת היושרה".

"בסוף שנות ה-30 שלי התחלתי לקבל שכל"
בני פדני, 60, מנכ"ל פדני

בגיל 30 פלוס: "נכנסתי לעסקי התכשיטים, ולקראת סוף שנות השלושים לחיי נכנסתי גם לעסקי הנדל"ן".
אז והיום: "עם השנים הגעתי למסקנה שחשוב לי מי האנשים שסביבי, אז התחלתי להחליף צוותים. נפרדתי אפילו מאנשים מוכשרים, והחלפתי אותם באנשים אולי פחות מוכשרים אבל נעימים מבחינה חברתית. כי אנשים לא נעימים הם לפעמים כמו תפוח רקוב שמקלקל את כל היתר".
חוכמה בדיעבד: "בסוף שנות השלושים שלי התחלתי לקבל שכל, ולאזן יותר את חלוקת הזמן. לפני כן, מבוקר עד ערב: עסקים, עסקים, עסקים. אחר כך הבנתי שצריך להשקיע בקריאת ספר, בהאזנה למוזיקה, בפגישות משפחתיות, בכושר גופני. רוב האנשים אומרים: 'בגיל 60 אצא לדיג'. אבל אם אתה לא תכין את עצמך בגיל 40, לא יהיה לך כוח לדוג. צריך להשקיע בעצמך, ואם לא תתחיל בזמן, לא תצליח להשתנות בהמשך.
"אני בגיל 48 חזרתי לאוניברסיטה. צריך לפתח חברויות, כי בעולם העסקים אין זמן לכלום, ואז מגיעים לגיל 60 בודדים לגמרי, ובמקום לפרוש אל הבדידות, ממשיכים לעבוד ומפסידים את שאר הפנים של החיים. האנשים האלה, שכל עולמם עסקים, הם בדרך כלל גם לא מעניינים כל-כך. אי-אפשר לדבר איתם על שום דבר אחר".
משתפר עם הזמן: "הבנתי עם השנים שלפעמים הערכים העסקיים הם בעלי משמעות רבה יותר לטווח הארוך מכישורים. כישורים עוזרים לך לקלוט שיש הזדמנות עסקית, יכולת לנהל משא-ומתן. אבל יש הרבה אנשים מוכשרים שפתאום נופלים, וזה לרוב נובע מחוסר ערכים עסקיים. ערכים עסקיים זה לעשות עסקים רק עם אנשים חיוביים. אתה קולט שהאישיות לא חיובית? עזוב. כי אחרת זה יחמיץ את חייך. כשצעירים לא נותנים על זה את הדעת. מסתפקים בלשפוט את העסקה, וחושבים שיהיה בסדר. כמו בנישואים, גם בעסקים בהתחלה אנחנו נוטים להתעלם מהמגרעות. אנחנו אומרים לעצמנו: 'אני כבר אשנה אותו', אבל כשמגיע יום פקודה, זה לא הולך".
חרטות: "קרה לי בצעירותי שהתחברתי לאנשים מאוד מוכשרים, ולא נתתי את דעתי מספיק לתכונות הפחות נעימות, מתוך אמונה שאני אשלוט ושאכוון אותם. אז גם אם הם הביאו להצלחות עסקיות, הם גרמו לי לצער רב. ידיד שהפך לאויב".
לנהל בגיל צעיר: "הגיל הצעיר הוא תמיד יתרון, ולו רק בגלל האנרגיות וראיית העתיד הוורודה. אתה חושב שאתה חי לאין-סוף, ופחות מודע לתהליכי ההתבגרות".
טיפים: "לבן שלי אני אומר: תלמד מדעי החברה ופילוסופיה. כי עסקים עושים עם אנשים. לקנות בלירה ולמכור ביותר זו לא חוכמה גדולה".

"אדם צעיר מלא ביטחון שהוא תמיד צודק"
דן אבי יצחק, 72, בעל משרד עורכי דין

בגיל 30 פלוס: "הייתי עורך דין פעיל בשיא המרץ. עבדתי 25 שעות ביממה. איך? הייתי קם שעה אחת קודם. כבר אז היה לי משרד משלי. במקביל לעבודת הוראה באוניברסיטה".
אז והיום: "הניסיון עושה את שלו, בכיוון התמתנות מסוימת. אני לא רוצה לומר חוסר נמרצות. אדם צעיר מלא ביטחון שהוא תמיד צודק ב-100%, והוא לא תמיד בשל לראות את נקודת המוצא של הסובבים אותו. זה נובע מאמונה שהאינטרס שאתה מגן עליו הוא הנקי והנכון ביותר. כשרואים גם את הצד השני, מוכנים יותר להתפשר".
חוכמה בדיעבד: "עם השנים, שיקול הדעת הופך ליסודי יותר, בעיקר ביכולת לראות את הצד השני. לראות שלא הכול שחור-לבן. להכיר בכך שאין אמת מוחלטת ושבית המשפט לא יכול למצות את הצדק. זה משהו שנלמד רק מתוך ניסיון. נגיד כשבא אליי לקוח ומוסר עובדות, ונראה שעשו לו עוול נורא והוא קופח, והצד השני נתפס כשטן לפחות, אבל בהמשך מתברר שזה לא כל-כך חד-משמעי. כשזה קורה פעם אחת זה סביר, אבל כשזה קורה בפעם החמישית והעשירית, הופכים לסקפטיים".
חרטות: "אני לא בטוח שהייתי יכול לעשות אחרת".
עורך דין צעיר: "היתרון הוא שכל דבר הוא חדש ומעניין, ויש יותר כוח גופני, שזה גם דבר שצריך כדי לשבת שעות ארוכות. מצד שני, הסביבה - המורכבת מבית המשפט, מהלקוח ומהחברה - מתייחסת למנוסים יותר ברצינות. כשבא עורך דין צעיר, שיכול להיות מוכשר ועם טענות מזהירות, אבל השופט לא מכיר אותו, אז האשראי שהשופט ייתן לו בהקשבה לטענותיו יהיה קטן יותר מעורך דין מיומן ומוכר".
פרנסה: "זו שאלה הקשורה לאופי. יש אנשים שהם מטבעם צנועים, ואני משתייך לקבוצה הזו. אז זה לא שינה מה חשבתי על האופק הכלכלי שלי. לא פרגנתי לעצמי אז, ואני לא מפרגן לעצמי היום. עד לפני שנתיים נסעתי בוולוו שהיה אצלי קרוב לעשרים שנה".
משפחה: "כדי להגיע לצמרת המשפטית צריך להקדיש למקצוע את כל מרצך וכוחך. זה דורש הקרבה רבה. אני מסתכל בדיעבד ואומר שלא צריך להגזים, כי מפסידים את המשפחה, ומה שהאישיות זקוקה לה".
טיפים: "אני רואה עורכי דין שמקדישים כל רגע וכל שעה לעבודתם, ואני נזכר בעצמי. אבל אני אומר להם: כשתגיעו לגילי יהיו לכם נקיפות מצפון. הקדישו זמן למשפחה ולעצמכם".

"הפיוזים שלי קצת יותר ארוכים"
חיים רומנו, 53, מנכ"ל אל על

בגיל 30 פלוס: "הייתי בצבא עד גיל 41. במחצית שנות ה-30 שלי הייתי מדריך בבית הספר לפיקוד ומטה, אחר כך היית אל"מ בחיל הים, ואחר כך אחראי על מערך האזרחים בצבא בתוך אכ"א".
אז והיום: "יש תיאוריה של דיוויד מקללנד, שמצביע על שלושה סוגי מוטיבציות: הצורך בהישג, הצורך בשליטה והצורך בהכרה ובאהבה. כשאתה צעיר, הצורך בהישג ובשליטה הוא גדול יותר, ואז אתה יותר כוחני. אני מניח שיש אנשים שזוכרים אותי ככזה. אחד שהמרפקים עוזרים לו. גם היום יש לי צורך בהישגים, אבל אני יותר מאוזן".
חוכמה בדיעבד: "ככל שאתה עולה בסולם הדרגות, אתה יותר מערכתי, כי הראייה שלך יותר כוללת. כשאתה זוטר, אתה רואה את היחידה שלך, כשאתה מתקדם, אתה יותר רגיש לסינרגיות, וכשאתה מנכ"ל אתה מבין שלא מספיק שהיחידה הקטנה שלך תצליח. גם החלקים האחרים של הארגון צריכים להצליח".
חרטות: "בוודאי שטעיתי, ואני עדיין טועה בחלק מההחלטות. אבל כששואלים 'מה היית עושה אילו', זו חוכמה שלאחר מעשה, וזה לא רלבנטי, כי אז לא היו לי כל הנתונים שיש לי היום. מה שחשוב זה איכות התהליך".
משתפר עם הזמן: "הפכתי ליותר מתון. ליותר טולרנטי. הפיוזים שלי קצת יותר ארוכים. אני פחות אגרסיבי אולי. פחות קופצני".
לנהל בגיל צעיר: "גיל כשלעצמו הוא לא יתרון ולא חסרון. אם פוסלים אדם בגלל גילו, זו בעיה. לאורך הקריירה שלי היו שהרימו גבה ואמרו, 'צעיר מדי', 'הוא יכול לחכות'. התייחסתי לזה כאל קיבעון. לפני שהגעתי לאל על, הייתי משנה למנכ"ל פרטנר, שם רוב שכבת הביניים הייתה מתחת לגיל 30, ונדמה לי שהחשדנות כלפי הצעירים הולכת ופוחתת. ניסיון פחות חשוב מחושים, מידע ומאישיות. במציאות כל כך דינמית, ניסיון הופך לעתים ללא רלבנטי. אתה יכול להיות מנהל נפלא במערכת אנלוגית, כשכולם כבר בדיגיטלית".
פרנסה: "כשאתה בצבא, אין לך מושג מה יקרה מעבר".
טיפים: "אבא שלי נהג לומר: כל עוד אתה חושב מה תעשה ולא מה עשית, אתה איש צעיר; וכל עוד אתה חושב עם מי לחלק את הקרדיט, ולא ממי לבקש קרדיט, אתה מנהל גדול".

"אז חשבתי שכשאהיה מספיק עשיר, אפרוש לאקפולקו"
שאול לוטן, 62, מנכ"ל קבוצת לוינשטיין

בגיל 30 פלוס: "אבא שלי התחיל את החברה ב-1964. אני גמרתי את הטכניון ב-1970 ואוטומטית נכנסתי אליה. לא הייתה שאלה. עוד כשהייתי בטכניון עבדתי כעוזר טפסן. לכלכתי ידיים. הזעתי. בהמשך ניהלתי פרויקט אחד, אחר כך שניים, ועם הזמן הפכתי למנהל שותף, ואז למנכ"ל".
אז והיום: "אז חשבתי שכשאהיה מספיק עשיר, אפרוש לאקפולקו. היום, כשאני יכול, אני לא רוצה. אז הדרייב היה גדול יותר. זה לא משהו שקשור לכמות הזמן או האנרגיה המושקעת בעבודה, אלא לרמת הסיכונים שאני מוכן לקחת. יש הרבה עסקות שעשיתי בצעירותי, והיום לא לקחתי, וטעיתי. למשל כל נושא הבנייה לאלפיון העליון. הייתי בקשר עם כל היזמים, אבל לא הצטרפתי אליהם, וזו הייתה טעות. לעומת זאת, בהודו אני מתקדם כמו ילד בן 30".
חוכמה בדיעבד: "כצעיר חשבתי שאני חכם ויודע לעשות הכול לבד. זו הייתה טעות. הבנתי שאני לא יודע לגייס אנשים טוב. גייסתי אנשים על סמך היכרות אישית, וזה לא היה הכי מוצלח. בעשר השנים האחרונות למדתי לתת למומחים לעשות עבורי את העבודה".
חרטות: "יש כמה החלטות שגויות שקיבלתי, אבל בעיקרון אני די שמרן".
משתפר עם הזמן: "יכולת האבחנה מתחדדת, מערכת הקשרים הולכת וגדלה, האמון שחשים כלפיך גדל, השם שלך בשוק מתגבש. יודעים שהצ'ק שלך לא יחזור".
פרנסה: "תמיד היה לי אמון בכוחותיי, ולכן חייתי לפי הכנסתי. מה שלא עשיתי, זה לשים כסף בצד, מחוץ לחברה. לא מספיק".
משפחה: "אני לא לוקח עבודה הביתה. אני בין היחידים שלא מחזיק טלפון נייד פועל. מי שצריך לדעת, יודע איך למצוא אותי. את זה עשיתי כבר מההתחלה. למדתי את זה בבית אבא. המשפחה חשובה".
טיפים: "לא להתבייש לשאול, אם אתה לא בטוח. אם כולם אומרים לא, אז לא חייבים לשמוע, אבל כדאי. אני עברתי טראומה ב-1998, כשהיה ניסיון השתלטות עוינת על החברה, ולא הייתי מוכן לזה. הניסיון נכשל, אבל יכולתי למנוע אותו אם הייתי מסתכל יותר טוב ומתייחס לאלה שמולי כחכמים כמוני".

"הייתי צעיר ומפוחד, ולכן מאוד ריכוזי"
מיכאל בר חיים, 53, מנכ"ל גזית גלוב

בגיל 30 פלוס: "עד לפני שמונה חודשים עבדתי בבנק לאומי 32 שנים, בכל התפקידים, עד חבר הנהלת בנק לאומי. בשנות השלושים שלי הייתי כבר מנהל זוטר של 15 איש".
אז והיום: "בתפקיד הניהולי הראשון החלפתי אדם שיצא לפנסיה. הייתי צעיר ומפוחד, ולכן מאוד ריכוזי. הייתי צריך לשלוט על כל פיפס. לא האצלתי סמכות, לא סמכתי על אנשים. לקח לי חצי שנה להתעשת".
חוכמה בדיעבד: "בתחילת הדרך הפרספקטיבה צרה. חשבתי אז שמה שחשוב זה פרפקציוניזם. היום אני יודע שזה אם כל חטאת של ניהול לא טוב. צריך לשאוף למצוינות, אבל אם אתה מנהל בצורה פרפקציוניסטית, ועל כל טעות אתה מוציא מכונת ירייה, אתה תהרוס את שמחת העבודה של הסובבים אותך. היום אני יודע שהמשאב האנושי הוא החשוב ביותר".
חרטות: "ברוב המקרים, כשהחלטתי בניגוד לאינטואיציה שלי, הצטערתי על כך בהמשך. אלה היו בעיקר החלטות שנגעו בהענקת אשראי ובגיוס כוח אדם. לדוגמה, כשלקחתי אדם עם הרזומה הנכון, למרות שבראיון הרגשתי בבטן שזה לא זה. עם השנים תחושות הבטן ברורות יותר, אז צריך ניסיון ומקצועיות כדי לא לזלזל באינטואיציה".
משתפר עם הזמן: "היכולת לתכנן תכנון ארוך טווח. זה חלק מהביטחון לעוף מעל הקרקע".
לנהל בגיל צעיר: "אהבתי להיות הצעיר, וניהלתי מבוגרים וותיקים ממני, וגם אהבתי לראות איך עם הזמן אני רוכש את אמונם, למרות הגיל. זה לא דבר פשוט לנהל אנשים ותיקים ומנוסים ממך. צריך להיות צנוע ולא להתבייש לומר: תלמדו אותי. זה נשמע כאילו זו חולשה, אבל לדעתי בזאת באה לידי ביטוי העוצמה שלך כמנהל".
פרנסה: "אני חייב להודות שבאותן שנים לא התנהלתי בתבונה. תמיד רציתי להגיע רחוק, והייתה לי האמביציה, אבל לא שמתי לב להתנהלות הכלכלית עד הסוף. לא שהייתי מהמר, אבל לא הקדשתי לכך מספיק זמן. בדיעבד זה הסתדר".
משפחה: "ככל שהתבגרתי, ניהול הזמן שלי השתפר. כשהייתי צעיר, כמות הזמן והמשאבים הנפשיים שנדרשו לעבודה על חשבון המשפחה הייתה גדולה. גם כשהייתי בבית, האנרגיה שלי הייתה מכוונת לעבודה. כשעליתי בסולם הדרגות זה השתנה. היום הגעתי לאיזון. אני עובד קשה שעות רבות, אבל יודע לעשות הבדלה. כשאני עם המשפחה אני עם המשפחה".
טיפים: "היועצים הטובים ביותר הם העובדים שלך, תקשיב להם ותדבר איתם. הם טובים וזולים יותר מכל חברת ייעוץ חיצונית".

"ברמה האישית בעיקר התרככתי"
דוד אבנר, 57, מנכ"ל פרטנר

בגיל 30 פלוס: "בגיל 32 קיבלתי את התפקיד הניהולי הראשון שלי, כמנהל יחידת המחשב בשטראוס".
אז והיום: "בתחילת הדרך היה לי מאוד קשה להתנתק מהקטע הטכנולוגי. הגעתי ליחידת המחשב כי הייתי מהנדס תוכנה באלביט ואחר כך בצים. בתפיסתי העצמית, הנחתי שהניסיון הטכנולוגי הוא שמעניק לי את העוצמה שלי. בזכותו התקדמתי עד אז. לכן בהתחלה השליתי את עצמי שיום בשבוע אני אשמור לעצמי מערכת שאותה אכתוב במו ידיי, כדי לשמור על קשר עם המקצוע. די מהר הבנתי שאני לא יכול לכתוב מערכות אם אני רוצה לנהל. זה היה מהפך".
חוכמה בדיעבד: "בהתחלה נהניתי מהעיסוק במיקרו. מפרטי הפרטים. הרי הגעתי מצוות שפיתח את מחשב הסקייהוק. בהמשך מצאתי במיקרו פחות עניין, ולמדתי ליהנות מהאתגר שבמערכות רחבות. זה שלב התפתחותי במעבר לניהול כללי. טבעי שעם הזמן נקודת המבט תתרחב".
חרטות: "יש דברים שהייתי עושה אחרת, גם ביחס למה שעשיתי אתמול. כי אני עושה שגיאות. אבל באופן כללי, ההחלטות שקיבלתי היו בסדר גמור".
משתפר עם הזמן: "ברמה האישית בעיקר התרככתי, התעדנתי, אני יותר מתון ופחות בוטה ביחסים עם אנשים".
לנהל בגיל צעיר: "היו תקופות שהקולגות שלי היו מבוגרים ממני, אבל לא בפער ניכר. אני הייתי בן 32 והם בני 38. לא הרגשתי דרדק. התפקיד והמעמד גישרו על הפער".
פרנסה: "אני לא הגעתי ממקום של רווחה, ומי שבא משם נשאר כזה בתפיסה העצמית שלו. אז לא הייתי חסכן וגם לא פזרן. ניהלתי את חיי לפי המשאבים שהיו לי. גם כשהייתי סטודנט מאוד עני, לא הרגשתי עני. גם כשחסכתי באוכל. זה היה חלק מהחיים שלי. לא חלמתי להגיע לעושר, ולא הרגשתי מסכן".
משפחה: "כשאתה בן 30 יש לך ילדים קטנים, וסדר העדיפויות שלך מושפע מזה. בגיל 50 רמת הטיפול בילדים משתנה".
טיפים: "זו עצה כל כך טריוויאלית שאני מתבייש לומר אותה: תעשו מה שאתם אוהבים לעשות. אני עשיתי דברים מתוך דחף עצום ליצור, ובעיקר מאוד נהניתי. זה לא אומר שכל היום אתה מחייך. תמיד יש קשיים, כעסים ותסכולים. אבל בסך-הכול מאוד נהניתי. אז אם הם שם, ולא עושים את זה רק כדי לשלם את החשבונות, הם במקום הנכון".