שמם הולך לפניהם

הכול בא להם בקלות או שהם צריכים להוכיח את עצמם יותר מכל אחד אחר? בנים-של ובנות-של מתמודדים עם שם המשפחה המחייב, וגם עם הסטיגמות. בלי רחמים

למי קשה יותר בחיים - לאלעד תשובה, בנו בן ה-28 של אתם יודעים מי, לרונה דנקנר, בתו בת ה-24 של איך-קוראים-לו, או אולי לג'ייסון אריסון, בנה בן ה-27 של זאת ששמה מתחרז עם ברי? נראה שהמילה קשה לא ממש מתאימה כאן. אחרי הכול, נקודת הפתיחה שלהם בחיים, ויהיו מוכשרים ככל שיהיו, אינה נקודת זינוק סטנדרטית. יכול מאוד להיות שגם אם הוריהם לא היו מי שהם, השלושה היו מתברגים גבוהה בסקטור העסקי הישראלי. אבל יכול יותר להיות שלא. כך, ממרום גילו, משמש כבר אלעד תשובה כסגן יו"ר דירקטוריון קבוצת דלק שבבעלות אביו; לאחר שעם סיום לימודי המשפטים שלו התמחה במשרד עורכי הדין גרוניצקי הנחשב, שהעומד בראשו הוא פנחס רובין, פרקליטו של האב; ובדרך גם עבד בחברת הנדל"ן הפרטית של אביו, הנושאת את שמו שלו "אלעד גרופ". רונה דנקנר, שזה עתה סיימה את לימודי מינהל העסקים, כבר השתלבה בקונצרן של אבא כרפרנטית לחברות הבנות בדסק"ש, והעתיד נמצא ורוד ומתקתק. ואילו ג'ייסון אריסון, שאפילו משבר גיל ה-30 רחוק ממנו, משמש מנכ"ל הקרן המשפחתית הנושאת את שמו של סבו, תד, ויש כבר מי שמנבאים לו תפקידים בכירים יותר בעתיד. באמת חוכמה גדולה.

לא במקרה פרויקט G40 אינו כולל השנה את "הבנים והבנות של". איך אפשר להשוות בין בת עשירים כרותי לבייב-יליזרוב, 28, או אחותה צבייה לבייב-אלאזרוב, 32, המשמשות בעמדות מפתח בקבוצת אפריקה ישראל של אביהן, לבחורה בת גילן שזה עתה סיימה את לימודי הכלכלה או מינהל העסקים? איך אפשר להשוות בין רועי זיסאפל, בנו בן ה-37 של יהודה זיסאפל, המכהן כנשיא וכמנכ"ל רדוור מקבוצת רד-בינת, לבין צעיר שאפתן אחר שהתברג בכוחות עצמו לניהולה של חברת היי-טק בסדר גודל שכזה, כמו גיל שויד למשל?
זהו, שאי-אפשר. הבנים והבנות של אמנם מתמודדים עם לא מעט לחצים - להוכיח עצמם, לצאת מצלו המכביד לעתים של האב או של האם העוצמתיים - אבל באותה נשימה, כשהם מבקשים למצוא עבודה, הם לא צריכים לעבור סאגה של שליחת קורות חיים, של ראיונות עבודה ושל קבוצות מיקוד תחרותיות וחושפניות. כל שהם צריכים לעשות הוא לומר את שעל לבם בארוחת הערב, מתישהו בין המנה הראשונה לבין הסופלה שלקינוח; ונראה את המנהל הבכיר או הזוטר שיעז לתת להם בראש כמו לעובד רגיל כאשר הם יפשלו. המונח "אותך לאבא" מהדהד במעמקי התודעה.


לצאת מכלוב הזהב?

לקיצור הדרך של הבנים והבנות של יש גם מחיר. לא מדובר במחיר כלכלי, שכן בזירה הזאת הכול כשורה ותודה ששאלתם, כי אם במחיר פסיכולוגי. הסטיגמה הרודפת אותם על שהשיגו את שהשיגו שלא בזכות עצמם גורמת לרבים ללכת הכי רחוק מההורים שרק אפשר. אמנות, רפואה, אשרם בהודו - כל דבר שלא תקראו עליו באריכות במדורי הכלכלה, לצד ראשו המאויר של האב, שלא יפספס אף אזכור. "לא אחת בנים נאלצים לוותר על עצמאותם כדי לרצות את האב", אומר יוסי בראל, יועץ עסקי, שליווה חברות פרטיות שהתלבטו בחילופי דורות. "אחרים נשברים תחת דמותו הענקית של האב, ומעדיפים להתרחק מהעסק".
פרופ' אורן קפלן, פסיכולוג קליני וכלכלן, סבור כי הכניסה לעסק המשפחתי מעמדת הבן של איננה נקודת זינוק מוצלחת להמשך הדרך. "עדיף לתת לילד לצאת קצת מכלוב הזהב, לצבור ניסיון ולהתפתח בכוחות עצמו במקום אחר, ולחזור לעסק המשפחתי מעמדה בטוחה ובוגרת יותר", הוא אומר. "זה גם מה שיכול למנוע קריסה של העסק במעבר בין דורות. לא מעט עסקים משפחתיים קורסים בגלל האופן הלקוי שבו דור ההמשך נכנס לניהול העסק".
ובכל זאת, עבור רבים הרצון להשתלב בעסק המשפחתי הוא אך טבעי. הם נולדו לתוך זה, ולכן אינם חשים תוצר או קורבן של אילוצי דור המשך.
אחד כזה הוא רן שחם, בנו בן ה-38 של קלמן, ממייסדי בית ההשקעות אלטשולר שחם. "מאז שאני זוכר את עצמי אני פותח עיתונים כלכליים ובודק נתוני מסחר", הוא אומר. "ספגתי את התחום שאני נמצא בו היום מגיל אפס בערך, ולא רק מאבא. גם מאימא, שהיא גם בנקאית". שחם, היום מנכ"ל משותף, שהחל את דרכו בחברה לפני עשר שנים כאנליסט, מודה בדיעבד שנכון היה לרעות קודם בשדות זרים, ורק לאחר מכן להשתלב בעסק המשפחתי. "זה טוב יותר, וגם נראה יותר טוב, להכיר מנגנונים אחרים", הוא מאשר. "אבל ברגע שאתה מכניס רגל לעסק המשפחתי, אתה לא יכול לצאת ממנו, כי זאת הרגשה אחרת לעבוד בשביל אחרים או בשביל עצמך. עם זאת, אני לא מצטער שלא טעמתי דברים אחרים".

שאיפות דומות היו גם לניר שרצקי, בנו בן ה-37 של איזי, בעלי איתוראן. "כל-כך רציתי לעבוד עם אבא, שאפילו דחיתי הצעת עבודה טובה שקיבלתי ממשרד האוצר", הוא אומר. וגם היום, 13 שנים אחרי, הוא לא מצטער על המהלך שעשה. "אני נהנה, וכיף לי לעבוד עם המשפחה", הוא מעיד. שני אחיו השתלבו אף הם בעסק: אייל, 39, מנכ"ל משותף, וגיל, 30, מנהל חטיבת הניווט.
* טוב, כשהג'וב הראשון שלך הוא כסמנכ"ל, אפשר להבין למה להצטרף לעסק המשפחתי.
"כשאבא קנה את איתורן מתדיראן, זאת הייתה חברה קטנה, לא מצליחה, ועם מעט עובדים. אני לא מזלזל, אבל המקרה שלי שונה מזה של עפרה שטראוס שנכנסה לחברה מצליחה וממותגת חזק בשוק הישראלי".

לדברי אסי שמלצר, 38, מנכ"ל שלמה Sixt, אחת החברות הגדולות בענף השכרת הרכב, ובנו של המייסד, שלמה הוא נכנס לחברה עם סיום לימודי תואר ראשון ושני במינהל עסקים, מתוך רצון ולא מתוך אילוצי דור המשך. "תמיד אהבתי את תחום השכרת הרכב, זה חיידק", הוא אומר. "אני רואה את עצמי בעסק לצד אבא. אני לא נפרד מהמשפחה. משפחה לא עוזבים גם אם רוצים לעסוק בתחום אחר". גם אחיו טובי, 33, המכהן כסמנכ"ל שיווק ופיתוח עסקי בקבוצה, מפזם פזמון דומה: "אני מאמין שכולנו צריכים להירתם כדי שהעסק המשפחתי יגדל ויצמח".


להצניע או לא להצניע?

שלא כמו שחם ושרצקי ג'וניורס, תומר פדרמן, בנו בן ה-26 של שלי פדרמן, בעלי קפה לנדוור, ניסה את מזלו מחוץ לעסקי המשפחה. במהלך לימודיו לתואר ראשון במינהל עסקים, הקים אתר ספורט באינטרנט "חוויה יזמית שחלפה מהר". לאחר מכן עבד כמנתח עסקי בסאפ, וכעבור שנה מיצה את עצמו כי "לא הייתי מסוגל לשבת כל היום מול מחשב". בסופו של דבר, גם הוא נקלט בחיק המשפחה ומשמש היום מנהל פיתוח עסקי בלנדוור, כי "מאבא אני יכול ללמוד הכי הרבה".
* עכשיו, אחרי שנכנסת לעסק המשפחתי, היציאה ממנו אפשרית בכלל?
"אם מאיזושהי סיבה ארצה לצאת, אני לא חושב שיהיה קשה, כי אבא הוא הבן אדם הכי ליברלי שיש. הוא תמיד עודד אותי ואת אחיי, שגם הם בעסק (יוני, 29, ואורי, 24), לעשות רק את מה שאנחנו רוצים. הוא לא מהאבות האגרסיביים".
במקרה של אסף טלמור-ורטהיימר, 25, בנו של איתן ורטהיימר ונכדו של סטף, מבעלי ישקר, השתלבותו בעסקים המשפחתיים תקרה אולי בעוד עשרים שנה. לפני כשנתיים הקים יחד עם שני שותפים את חברת אתרים, העוסקת בפיתוח ובתמיכת אתרים ואפליקציות אינטרנטיות, ולאחר מכן את "הגענו", אתר המזמין יהודים מהארץ ומהעולם לשמוע מוזיקה ישראלית. "אני רואה לנכון להשתלב בעסקים המשפחתיים, אבל היה לי חשוב לא להתחיל משם", הוא אמר לאחרונה בראיון ל"גלובס". "יזם שמאמין בעצמו עושה את כל השלבים הראשונים בעצמו. לעשות עסקים במשפחה, זה לקבל הקלות על תקן של 'בן של'. לא רציתי שזה ישחק תפקיד. רציתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל גם לבד".
"כילד, תמיד שאלו אותי אם אני פדרמן מעלית או פדרמן מהמלונות, למרות שאין קשר ביניהם", מוסיף תומר פדרמן. "כל חיי השתדלתי להתחמק מזה ולהיות בזכות עצמי. לכן, הרבה פעמים הצגתי את עצמי כתומר, בלי פדרמן. היום ממשיכים לשאול אותי אם אני הבן של, אבל כבר לא אכפת לי, כי אני מאוד בטוח בעצמי".
אסי שמלצר טוען כי עבד קשה על מנת להפריח סטיגמות הקשורות בייחוס המשפחתי שלו. "בעבר שמעתי כל מיני רמיזות שאני נמצא איפה שאני נמצא בזכות אבא שלי. הדיבורים האלה רק דחפו אותי לעבוד עוד יותר קשה, ולהיות מוכר בזכות עצמי. היום אף אחד כבר לא רומז לי", הוא אומר. אחיו, טובי, מוסיף כי "אני לא מצניע את הייחוס המשפחתי שלי כי אני גאה בו ובהישגי המשפחה". ואילו שרצקי מסכם: "אני גאה בשם המשפחה שלי, ואם יש מקומות שאני צריך להגיד אותו אז אני אומר. לצערי, יש אנשים ששופטים אחרים בגלל כל מיני דברים כמו הופעה חיצונית, כושר דיבור לקוי או שם משפחה מוכר".