איש של זעקות ולחישות

יותר מהופעה, מדובר בתופעה. פיטר האמיל, מגיבורי הפרוגרסיב האחרונים שנותרו נאמנים לרעיון ולדרך, ממשיך לקיים את המתח השביר שבין הקצוות. בעולם מתמסחר והולך, כשכל מערכות התרבות הישנות והטובות קורסות אל תוך עצמן, האמיל, 60, חורש חרוש היטב את התלם שאותו שרטט וסימן לפני 40 שנה, בגיל 20, עם להקת ואן דר גראף ג'נרייטור.

החיבור בין רוק, מוזיקה ובין ספרות קלאסית היה הגיוני - ולא פחות מזה, ניתן לשיווק - בפלנטה שנקראה "כדור הארץ במאה ה-20". אמנים דומים להאמיל נלחמים היום על שבבי תשומת לב במייספייס, פועלים בשולי השוליים של התרבות הפופולרית ומקווים לטוב. להאמיל יש מזל. הוא התחיל בימים ההם, וכמו שלו ריד יכול לבצר את מעמדו כ"דוסטוייבסקי של הרוק" גם ב-2008, ולהישמע אמין ולזכות בהערצה, כך גם האמיל יכול לפתל את האנגלית המרהיבה שלו בלחנים מתהפכים ובנגינה נוירוטית, מסתבכת והולכת אל תוך עצמה.

האמיל מעולם לא היה נגן גדול, בלשון המעטה. לא כפסנתרן ולא כגיטריסט. אצבעותיו מרבות להחליק, לטעות, לשגות, הוא מתקשה לשמור על קצב וליצור טונאליות שבין רכות לעוצמה. בואן דר גראף היו לידו נגני-על כמו דיוויד ג'קסון וגאי בנטון, שאפשרו לו לזרוח כיוצר ועטפו את שיריו המעולים בעיבודים ובנגינה ברמה הגבוהה ביותר שניתן לבקש.

לבדו, על הבמה, האמיל נאלץ תמיד לחפות על חולשתו כנגן, על-ידי הפיכת כלי הנגינה לחלק מגופו. הוא מרביץ בגיטרה, הוא שובר את המקצבים בפסנתר באופן מכוון, משתמש בקולו (הווירטואוזי כתמיד) היטב. האמיל הוא איש של זעקות ולחישות. האיש מחייך אבל נשמתו מיוסרת, והפער הזה שבין החביבות האנגלית המנומסת לבין הטירוף המפחיד ועוצמתן המאיימת של המילים, והביטוי האקספרסיבי של הנגינה והביצוע - מחזיק את הקהל מרותק.

את האמת יש לומר: היו לפיטר האמיל כבר הופעות טובות מזו בישראל. בפסטיבל הפסנתר (2001) ועם ואן דר גראף (1984) ועם דיוויד ג'קסון (1983) וגם במרכז סוזן דלל בתל-אביב באמצע שנות ה-90, הוא היה קולח ומדויק יותר. אבל גם בערב בינוני, האמיל ממריא שנות אור מעל רוב האמנים החיים כיום בעולם, בזכות ספר השירים הבלתי-נתפס שלו.

הופעה שמתחילה ב"החדר שלי" ועוברת דרך מיטב אלבומי שנות ה-70 שלו, עד לקטעים החזקים ביותר מאלבומיו האחרונים, שמספקת כמות אדירה של שירים מושלמים, העוסקים בנשמות תועות וברגשות שבורים, במפלות ובחלומות מרוסקים, לפעמים על רקע הטירוף והאשפוז הכפוי ("מחכה לדוקטור שיבוא"), לפעמים סתם מתוך ציפייה עמוקה למשהו טוב שיקרה, לאיזשהו שחרור נפשי.

רזה וגבוה מאוד, בחולצה לבנה והרבה מאוד רצון לספק את מעריציו שנקבצו, שוב, להאזין לו, האמיל נתן הופעה ארוכה במיוחד, עם הדרן אחד ויחיד, שחנתה בנקודות שונות בקריירה שלו, שנמתחת על-פני 40 שנה ואינספור תקליטים, עם להקת האם ולבד, עם שלל טקסטים חדים, התוקפים את בוגדנותם וטיפשותם של בני האדם וגם את התקשורת המודרנית, את הפולשנות ואובדן הפרטיות, את אטימות הלב והשרירותיות הממסדית, את הפופוליזם הזול והרצון הבלתי-נלאה ובלתי-נדלה ברייטינג, ועוד רייטינג. למרבה האירוניה, באותו זמן ממש שודר עוד פרק מ"האח הגדול" על מסכי הטלוויזיה בבתי ישראל ובבתי הקפה הפזורים בנמל תל-אביב. *