הפדופילים לא לבד

באיחור רב, אך בסמיכות מסקרנת לחשיפתה של פרשת הפדופילים והפולמוס המתגלגל מערכאה לערכאה בעניין איסור פרסום שמות החשודים הקשורים בה, פרסם באחרונה משרד המשפטים הצעה לתיקון חוק בתי המשפט (תיקון - עיכוב פרסום שם חשוד), התשס"ט-2009. הצעת החוק מבקשת להסדיר ולהגשים את זכותו של חשוד לעתור לבית המשפט לאסור את פרסום שמו. לשם כך היא מעניקה לחשוד איסור פרסום אוטומטי למשך 48 שעות מן המועד שבו נודע לו על קיום חקירה נגדו.

הצעת החוק אינה מתווה כללים או מעניקה כלים פרקטיים לשופט היושב בדין - כיצד להכריע בסוגיה זו, ומשאירה מלאכה לא פשוטה זו לבתי המשפט עצמם.

לכאורה, תיקון חקיקה של מה בכך. בפועל, חידוש גדול וחשוב מאין כמותו, שאינו מובן מאליו. לשם הבנת העניין, נבחן את המכלול בקצרה. נקודת המוצא היא סעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע את הכלל שלפיו - "בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם בית המשפט הורה אחרת לפי חוק". אין זה אלא "עקרון פומביות הדיון".

המחוקק התחבט בסוגיה רגישה זו לא אחת, ובשנת 1998 הורה השר לביטחון-פנים על הקמת ועדה בראשות השופט (בדימוס) אליהו וינוגרד, שתעמיק ותדון בעניין. הוועדה הגישה את מסקנותיה והמלצותיה בשנת 2000. בעקבות כך, בסוף דצמבר 2002, תוקן חוק בתי המשפט (תיקון מס' 33), והוסף לו סעיף 70(ה1), שהעניק לחשוד, לראשונה, כלי אופרטיבי המאפשר לו לפנות לבית המשפט בבקשה שיאסור את פרסום שמו, כל עוד לא הוגש נגדו כתב אישום.

לשם מתן צו איסור פרסום, על בית המשפט להשתכנע כי "הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור" ומשום כך "בית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום". באותו תיקון נקבע גם, כי זכותו של חשוד לבקש מבית המשפט לאסור את פרסום שמו, תובא לידיעתו בדרך שיקבע שר המשפטים בתקנות. חלפו מאז 6 שנים, אך תקנות אין. ובתווך - המדיום האינטרנטי הלך וצבר תאוצה, עד שנדמה כי כל פרשה, קטנה כגדולה, אזוטרית ככל שתהא, קיבלה במה. שמם של חשודים, גם כאלה שלבסוף לא הוגש נגדם כתב אישום, הותר ברבים, ותאוות המציצנות הציבורית, ניזונה מחדש מדי יום.

שיח ציבורי

אם נדמה היה שכוונותיו של המחוקק היו חיוביות ובישרו על מגמה שיהיה בה כדי להקל מן הנטל הרובץ לפתחם של אלו המבקשים לסטות מעקרון פומביות הדיון, בא בית המשפט העליון בבש"פ 5759/05 תורג'מן נ' מדינת ישראל - והבהיר מפורשות כי "לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון". ואם לא די בכך, הרי ש"חזקה חלוטה היא - שמא נאמר: אקסיומה היא - שלציבור יש עניין בפרסום הליכי בית-המשפט - הליכי בית-המשפט עצמם הם "עניין ציבורי" - ועניין זה מתקיים ופעיל בכל הליך". אותו "נזק חמור" הנזכר בחוק, כך נקבע, "חייב שיהיה - למצער - כעוצמתו וכמשקלו של חופש הביטוי, ועוד רב מכך".

ייתכן שהדבר נובע מכך שעניינו של תורג'מן היה בבחינת bad cases make bad law, שכן שם דובר בחשוד בעבירות מין, שהיה אינטרס ממשי לפרסם את שמו כדי להגיע למתלוננות נוספות. אך גם במסגרת זו, בית המשפט לא התווה כלים ממשיים לשופט היושב בדין, כיצד להכריע בסוגיה מעין זו הבאה לפניו.

הצעת החוק אינה מחדשת דבר בעניין השיקולים שעל בית המשפט לתת דעתו עליהם בטרם יכריע בעניין הפרסום, אך היא יוצרת קונספציה פרוצדורלית חדשה המעניקה לחשוד איסור פרסום אוטומטי למשך 48 שעות מעת שנודע לו שמתנהלת נגדו חקירה. בכך, מבקשת הצעת החוק להגשים את זכותו של החשוד לפנות לבית המשפט באופן מסודר, ולא אגב הליך המעצר או השחרור בערובה, לשם איסור פרסום שמו.

חריגים לחוק

החריגים לכך, על-פי הצעת החוק, הם שלושה: הראשון, כאשר ישנו עניין ציבורי בפרסום. הדוגמה המובאת בהצעת החוק היא היות החשוד איש ציבור, או כאשר מדובר במעשה שעל-פי טיבו - פרסומו עשוי לעודד קורבנות אחרים לפנות לרשות החוקרת. השני, כאשר הפרסום הוא חיוני או דחוף, ופנייה לבית המשפט עלולה לעכבו באופן שיפגע במטרותיו, לרבות לצורך איתור חשוד או עדים, תפיסת עבריין נמלט או אזהרת הציבור מאדם העלול לסכנו - ובלבד שקצין מדרגת ניצב-משנה ומעלה נתן לכך אישור. השלישי, כאשר הפרסום נעשה לבקשתו האישית בכתב של החשוד או בהסכמתו האישית בכתב (ע"ע ארי שמאי).

חלקה השני של הצעת החוק דן בסדרי הדין הנוגעים לעניין איסור פרסום. לפי חלק זה, בקשה לאיסור פרסום תוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו מתגורר החשוד - ללא תלות בקיומם של הליכי מעצר (נזכיר, כי לא כל חשד לביצוע עבירה מקים עילה למעצר) . אם החשוד נתון במעצר, אזי הסמכות לדון בבקשה תהא לבית המשפט הדן במעצר.

החידוש המשמעותי העולה מההצעה נוגע לאפשרות לעתור לביטול צו איסור הפרסום. על-פי ההצעה, רשאי לפנות לבית המשפט "מי שמעוניין" בביטול הצו, אבל (וזה אבל גדול) - אם מבקש הביטול היה מלכתחילה צד לבקשה לאיסור פרסום (למשל, אם החשוד צירף כמשיב כלי תקשורת כלשהו לבקשתו המקורית לאסור את פרסום שמו), הרי שאז על המבקש להראות "נסיבות חדשות" המצדיקות את בקשתו.

על-פי הצעת החוק, החלטה בעניין איסור פרסום ניתנת לערעור בזכות לבית המשפט המחוזי, וזו - ניתנת לערעור ברשות לבית המשפט העליון. על מנת שלא לאיין את זכותו של החשוד לאיסור פרסום, מוצע להעניק לבתי המשפט סמכות לעכב את ההחלטה שעליה מבקש מי מהצדדים לערער, "אם לדעתו ראוי לעשות כן".

הצעת החוק מאפשרת ליצור הפרדה מושגית בין הליכי המעצר לבין הליך איסור הפרסום - ושוברת את התלות של הליכים אלו זה בזה, ועל כך יש לברך. נזכיר שוב, כי לא כל חשד לביצוע עבירה פלילית מקים עילת מעצר. יתרה מכך, המשטרה לא תמיד אצה לעצור חשודים ולהביאם בפני שופט, אך בה בעת אינה מסתירה מהתקשורת כי מתקיימת חקירה נגד חשוד מסוים.

במקרה כזה, באופן אבסורדי, בהעדר הליכי מעצר - לא מתאפשר לחשוד לעתור לאיסור פרסום שמו, והחשש מפני אות קין שתדבק בו שעה שיתברר שהחשדות נגדו אינם מבוססים - הוא עצום. על פניו, את הכשל הזה - פותרת הצעת החוק.

לסיום ולסיכום, נשוב ונזכיר כי בהעדר מבחנים ברורים להכרעה בעניין איסור הפרסום, נותר להמשיך ולעקוב כיצד הדברים ימשיכו ויפותחו בפסיקת בתי המשפט. בהחלטות האחרונות שניתנו בעניין, המבחן ההולך ומתעצב באולמות המעצרים לעניין איסור הפרסום, הוא מבחן עוצמת הראיות הקיימות נגד החשוד.

הצעות חוק הן נקודת המוצא, בדרכן לקריאה שלישית - הן מתחדדות, משתנות, מתהפכות ולעיתים מתות. עם זאת, מומלץ לאנשי התקשורת להיערך למצב שבו ההצעה תתקבל ככתבה וכלשונה. במקרה זה, אם תאוצו לפרסם שם של חשוד לפני חלוף 48 שעות - דינכם מאסר חצי שנה.

* הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין שומרוני כהן-סטרשנוב, המתמחה במשפט פלילי ובעבירות צווארון לבן.