אמנם אני כבר קצת מבוגרת בשביל הדברים האלה, ובכל זאת. אתמול בבוקר נתקפתי חרדת ביצוע קלה, והעליתי בפייסבוק בקשה לעזרה: למי שיש רעיון למשהו מספיק חשוב שקרה השבוע וכדאי לכתוב עליו טור - שיציע.
אחרי דקה הגיעה ההצעה הראשונה: החוק שעבר השבוע לגבי המאגר הביומטרי. עיקמתי גבה. אכן נושא חשוב, ובהחלט ראוי, אבל רבאק, מי ירצה לקרוא את זה? אך בעוד אני מהרהרת המשיכו להגיע עוד תגובות נסערות לגבי המאגר הביומטרי, שכנראה בכל זאת מטריד כמה אנשים במדינה הזאת, אם להסיק מתוך המדגם הלא מייצג של החברים שלי בפייסבוק.
רק שאחרי 7 הצעות בערך, פתאום הפציעה הצעת המחץ הבאה: תכתבי על השקת ה-iPhone והתאגדות חברות הסלולר. הו! בדיוק לזה חיכיתי. מה קורה לי? איך לא חשבתי על זה לבד? לא משנה אם ההתאגדות או משהו אחר, מה שברור הוא שהשקת ה-iPhone זה הנושא החם של השבוע, וכל אידיוט מבין שהוא מעניין הרבה יותר מהמאגר הביומטרי הכבד והמסורבל.
ואז, לרגע בהיר אחד, נצנצה בי פתאום ההבנה של מה בעצם קורה פה, ואיזה תפקיד יש לי, באופן אישי, במשחק הזה. המשחק שבו הנושאים שיובילו את סדר היום נקבעים על-ידי בעלי ההון והמפרסמים, ונושאים חשובים ומהותיים נקברים בים האייטמים והתרחישים הסוחף ולא מטופלים כמו שצריך. כן, המשחק הזה שבו הציבור - נו, מה לעשות - פשוט אין לו שום דרך לדעת מה באמת קורה ומה באמת חשוב.
תגידו, עם יד על הלב: יש לכם בכלל עמדה בנושא המאגר הביומטרי? אתם מכירים את הפרטים? יודעים במה מדובר? מה ההבדל בין הצילום וטביעת האצבע שלוקח מכם הפקיד במשטרת הגבולות כשנכנסים לארה"ב, לבין מאגר של טביעות אצבע ופנים של כל אזרחי ישראל?
אם כן, אתם כנראה יוצאי דופן. אתם כנראה שייכים לקבוצה המינורית שבגללה התרוצצו השבוע באינטרנט לא מעט התנגדויות לחוק המאגר הביומטרי, שאושר השבוע בקריאה שנייה ושלישית, ועלול להוות את הצעד הראשון לקטסטרופה מסוכנת לתושבי מדינת ישראל. צעד שהיתרונות שהוא יביא, טובים ככל שיהיו, הם כנראה קטנים בהרבה ממימדי אסון פוטנציאלי שהוא עשוי לגרור.
ואתם יודעים איך זה אצלנו, יש לנו נטייה מוכחת להחליק דברים שלא ממש בא לנו להתמודד איתם כרגע מפאת קוצר זמן, רק שבעוד כך וכך שנים הם הופכים לבעיות מפלצתיות ללא פיתרון. רוצים דוגמאות? הנה שתיים:
1. ההסכמה בימי קום המדינה לא לגייס קומץ חרדים ולאפשר להם ללמוד תורה על חשבון משלמי המסים.
2. וכן, גם השטחים המסופחים מ-1967, צעד הגיוני ומתבקש בזמנו, שאחרי 40 שנה הפך אותנו לכובשים חסרי רחמים ולאויבי העולם המודרני והחופשי.
אבל עזבו את כל זה. בואו נתמקד לרגע במה שקרה השבוע. מי, בעצם, אשם? הרי התקשורת מספקת לעם את מה שהוא רוצה, לא? והעם רוצה iPhone, לא ביומטרי. וכך יבואנית אפל קובעת יחד עם חברות הסלולר את תאריך ההשקה, וכל התקשורת מתמתחת לדום ומתחילה לתקתק. אי-אפשר להיחשף לשום כלי תקשורת בלי לחטוף תמונה של iPhone ואיזו כותרת צבעונית שכאילו מחדשת לנו משהו בנושא.
על המאגר הביומטרי יש מעט מאוד אזרחים שיודעים משהו, אבל על האפליקציות המגניבות של ה-iPhone? תמצאו לי בבקשה את האזרח שאחרי כל מה שפורסם פה בימים האחרונים לא שולט בכל רזיהן.
בעצם, מה שקרה פה הוא שהתקשורת הפכה לכלי בידי בעלי האינטרס. באמצעות מניפולציות קטנות ופשוטות, אלה שאמורים להיות מובילי דעת הקהל מוכיחים כי הם בסך-הכול המובלים, אלה שאמורים להיות המשפיעים מתבררים דווקא כמושפעים, ואלה שמעמידים פני ביקורתיים הם למעשה המבוקרים. כן, היוצרות התהפכו כבר מזמן - וכל מה שנותר לעשות הוא להכיר בזה.
במצב כזה, אין פלא שהאינטרנט הולך וצובר תאוצה. הגולשים האכפתיים יותר ברשת הם אלה שיביעו את המחאה, והם אלה שיאספו חברים ויתקשרו לכל השאר את הסכנות שטמונות במאגר הביומטרי. הם אלה שבאמת יעלו את זה על סדר היום, ולא התקשורת המסורתית.
ובינתיים? מה עם העיתונות המסורתית, או התקשורת רמת הדרג? כן, נכון, התקשורת התייחסה למאגר הביומטרי, אבל בינינו, היא בסך-הכול עשתה "וי" על הטיפול בנושא והמשיכה לשעוט למחוזות שיש בהם יותר צבע ורייטינג. אין שום ספק שב-iPhone השקענו הרבה יותר, ושלגבי ה-iPhone, תודה לאל, לא נותרו הרבה אזרחים במדינה עם הרבה תהיות או סימני שאלה לא פתורים.
אז מה זה אומר? שהעיתונות הפכה למשרד הפרסום הבלתי רשמי של יבואני אפל בישראל? אפשר להקצין ולהגדיר את זה כך. אפשר גם פשוט לומר את האמת: בלי משים, הפכנו לכלבלבי התקשורת החדשים. הם מנופפים מולנו בעצם, ואנחנו מכשכשים בזנב ורצים לתפוס אותה. מי שעושה בדרך יותר פליק-פלאקים מלווים בנביחות - מנצח. אז פלא שבמשחק הזה בסוף יש רק מפסידים?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
