"אנו המדינה היחידה במערב שמפלה נשים בדיני משפחה"

כך אומרת בראיון ל"גלובס" רות הלפרין-קדרי, פרופסור למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה באוניברסיטה.

פרופ' הלפרין-קדרי חברה בוועדת המומחים של האו"ם לביעור אפליה נגד נשים מ-2007, ומשנת 2002 היא מכהנת כיו"ר הוועדה המייעצת לרשות לקידום מעמד האישה. בנוסף, הלפרין-קדרי הייתה אחת ממייסדות ארגון "קולך" ב-1997, ונחשבת לאחת החוקרות המשפטיות הפמיניסטיות החשובות בישראל.

עיקר עיסוקה הוא בחקר דיני משפחה, והיא אף זכתה בתואר "אשת השנה במשפט" לשנת 2010 מטעם לשכת עורכי הדין, על פועלה לקידום נשים ולשינוי חברתי.

לדברי הלפרין-קדרי, "מצבן של נשים בעולם בכלל הוא לא טוב, בישראל וברוב העולם המערבי, להוציא מדינות סקנדינביה, קנדה, ניו-זילנד ואולי אוסטרליה, שבהן המצב הרבה יותר טוב.

"בשאר העולם אלימות נגד נשים היא גורם קיומי בחייהן, נשים סובלות מחסמים משמעותיים בכניסה ובקידום בעבודה, הנטל הכפול והמשולש עליהן הוא סיפור קיומי, וגם היעדר ייצוג מתאים ורחוק ממתאים במוקדי קבלת החלטות בזירה הציבורית, בעולם הכלכלה ובשוק הפרטי. והבעיה הזו גרועה יותר אצלנו מאשר ברוב מדינות אירופה".

"אפליה פורמלית"

"בישראל יש שתי נקודות קריטיות שמאפיינות לרעה את מצב הנשים, שלא קיימות במדינה מערבית אחרת", אומרת פרופ' הלפרין-קדרי. "האחת, בנושא הקונפליקט הביטחוני והשפעת הצבא על החיים האזרחיים; והשנייה, זו שמעסיקה אותי ביום-יום, זו הנקודה הדתית - האפליה הפורמלית, הברורה והרשמית מטעם המדינה בתחום של נישואים וגירושים".

לדבריה, "אין מדינה מערבית אחרת שבה מתקיימת אפליה נורמטיבית מכוח המדינה ברמה החוקית הפורמלית נגד נשים בדיני משפחה. ישראל היא המדינה המערבית היחידה שמפלה נשים בתחום הזה.

"לצורך העניין, אנחנו לא מדינה מערבית, אלא חלק מהמרחב הגיאוגרפי שבו אנחנו מצויים, המזרח-התיכון, שסוחב עדיין את השפעות הדת. אנחנו בקו אחד עם סוריה, מצרים, לבנון, ירדן, מדינות אפריקניות והודו.

"בפרטים מצב הנשים בישראל הרבה יותר טוב מבמדינות הללו, אבל היעדר אופציה של נישואים אזרחיים וכפייה של דין דתי בדיני משפחה הם מאפיינים של המדינות הפוסט-קולוניאליסטיות, שרובן מוסלמיות.

"בסופו של דבר, זה מקרין על כל יתר תחומי החיים של נשים בישראל. זה משפיע על החלטות שהן מקבלות במסגרת העבודה והקריירה, וזה משפיע גם על השאלה אם להישאר במערכת הזוגית, ובגדול זה כל הזמן תהליך שפועל להיפך מהעצמה ומוריד נשים".

חיכוך דת-פמיניזם

"החיכוך בין דת לפמיניזם מלווה את כל העשייה שלי, כל העת", אומרת הלפרין-קדרי. "כל אדם, במיוחד אישה, שמבקרים מבפנים את העולם הדתי - מיד נחשדים בבגידה, בעריקה, בשיתוף-פעולה עם כוחות חיצוניים שמבקרים.

"הממסד הרבני נמצא אתי על קו מאוד-מאוד עדין של 'כבדה וחשדה'. מכבדים את הידע המקצועי והמשפטי שלי, אבל החשד הוא מאוד עמוק, ש'אם היא באמת אחת משלנו, אז איך ייתכן שהיא אומרת דברים איומים ונוראים עלינו בארץ ובחוץ לארץ'. זה נתפס כאקט קשה של בגידה לחשוף את קלוננו ברבים.

"החוויה הקיומית שלי היא מתח קיומי בלתי פתיר בין המחויבות הפמיניסטית למחויבות הדתית, אך בעיניי יש מקום לשני העולמות הרחבים הללו".

"דתיות שונה"

"הדתיות שלי שונה מזו המקובלת בארץ", טוענת הלפרין-קדרי, "היא ממש לא אורתודוכסית מיינסטרימית. אחד הסממנים החיצוניים לכך הוא שאני לובשת מכנסיים. את הסממן החיצוני הזה פרצתי בשלב מוקדם בחיי הבוגרים, ויש עוד תוויות חיצוניות שחרגתי מהן, אבל היום אני הרבה מעבר לתוויות. המהות היא העיקר.

"יש לא מעט אנשים בקהילה הדתית שעדיין מעדיפים להיצמד לתגיות ולסטריאוטיפים, אבל יש גם כל-כך הרבה שמכירים בגוונים ובתתי-הגוונים של הדת".

לדבריה, "אני מאמינה בדברים פנימיים הרבה יותר עמוקים, כמו השאלה של הסמכות. המונח 'דעת תורה', למשל, מעביר בי חלחלה. אם לדייק, מה שמעביר בי את החלחלה זה השימוש במונח 'דעת תורה' שנעשה בשנים האחרונות יותר ויותר, כולל גם בציבור הלא-חרדי, הדתי-לאומי, בשביל להסיר אחריות מן הפרט ולקדם כל מיני רעיונות פוליטיים ומדיניים קשים, שבינם לבין דעת תורה אין שום דבר.

"אני רואה בזה תהליך מאוד מדאיג של צמצום הפרט, הקטנת האינדיבידואל והאוטונומיה שלו, והתבטלות בפני אותם 'גדולי דור' שלא ברור בעצם מי שמם ובשם מה הם נחשבים לגדולי דור.

"העמדה שלי הפוכה ואומרת שלכל אדם ואישה יש את היכולת, וצריך שיהיו גם הכלים לקבל החלטות ולהבין את העולם, כולל את העולם הדתי וההלכתי. במובנים האלה אני לא משחקת לפי הכללים של המיינסטרים האורתודוכסי בארץ".

הראיון המלא עם רות הלפרין-קדרי - במהדורה המודפסת של "גלובס הערב".